702
סוף ימי הלל נשיא ישראל
מההכנסה הבאה ועל כן הוכרח להיות לאכזר נגד עמו (נגד היהודים) למען בצוע בצע ולמלאות אמתחתו כי הלא כל אשר פזר אצל זה הוכרח להוציא מהשני." ועל ידי זה דללו כל מעיני בני ישראל, וירדו מנכסיהם באופן נורא מאד וכדברי שלוחי העם לפני אגוסטוס:
"את ראשי העם צוה להרוג למען לקחת לו את רכושם לבז, לבד המסים התמידים אשר שם על כל אחד, ואשר הוציא מהם באכזריות נוראות הי' היהודים עוד מוכרחים להביא לו לעצמו ולכל אוהביו ומיודעיו (היונים והסורים) שחדים בסכומים גדולים להפיק מהם רצון לבלי יהפכו עליהם בלהות ורעות רבות וצרות, ויהיו מוכרחים לקנות מהם חייהם בכסף וזהב ולתת פליטת רכושם פדות נפשם."
ובעת רעה נוראה כזו לא יכלו בני ישראל לעמוד על המדרגה הגבוהה אשר העמידה תורה את עם בני ישראל איש נגד רעהו, ונתרפו בידם מצות התורה ״כי ימוך אחיך והחזקת בו" ובפרט בשנה הקרובה להשמטת כספים.
והן דברי המשנה במס׳ שביעית פרק י׳ משנה ג׳:
"זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) השמר לך פן יהי׳ דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תחן לו וכו׳ התקין הלל פרוזבול."
ומענין הזה הוא גם דבר התקנה השניה גם כן בדיני ממונות במשנת ערכין פרק ט׳ משנה ד׳:
"הגיע יום שנים עשר חדש ולא נגאל הי׳ חלוט לו. בראשונה (ס"א) הי׳ נטמן יום שנים עשר חדש שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה הלה יבוא ויטול מעותיו."
כי בשעה שהכיס ריק והפרוטה ביוקר אז יפרע עם, ויבואו שם דברים אשר לא יכירם מקומם כשהשנים כתיקונם.
וזה הוא באמת ענין בעית הגמ׳ במס׳ גיטין ד׳ ל"ו: "איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתקין או דלמא לדרי עלמא נמי תקין? למאי נפקא מינה לבטוליה. אי אמרת לדריה הוא דתקין וכו׳".
וכל האבעיא הזאת היא מפני שידעו כי זה ודאי אשר יסוד תקנות הלל היתה מפני מעשה השעה ההיא בדריה ותהי אז משמרת לתורה למען יקיימו מצות התורה "השמר לך וכו׳ ורעה עינך באחיך האביון״.
ועל ידי התקנה הזאת נתקן כל הדבר כי המלוים לעני בשעת דחקו לא יראו רע, ולהיפך הלוה הוא שילם אחר זה בהיות לו, כרצון התורה. כי באמת לא הי׳ רצון התורה לפטור את הלוה לגמרי מלשלם, ולא היתה כונת התורה אשר אף אם הוא עשיר ויש לו יהי׳ זה כאלו לא לוה מעולם.
כל עיקר פטור שביעית הוא כלשון הכתוב דברים ט״ו ב' "לא יגוש את רעהו ואת אחיו״ רק שככל דיני התורה השוים לכל אדם הוא כן בין בעשיר ובין בעני.
הערה (ס״א) הלשון בראשונה בכל כיוצא בזה הכונה לפני התקנה הזאת ויבואר לנו כל זה בכרך הבא.