עבודת הקדש (גבאי)/חלק ג/פרק לז

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

שמע כל לשון שמיעה המיוחסת לשם יתברך הוא ענין אסיפה וחבור כענין שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. שהוא כמו וישמע שאול, כי כשהאדם מיחד ייחודו של אלהינו הוא בקול, והקול ההוא עולה ומשמע ומיחד כל האצילות שהוא האלהות מראש המחשבה עד סופה וזה בשלמות הכונה, ולהיות זאת השמיעה עניינה הייחוד השלם הושאלה לשם יתברך להורות שהוא מתייחד בשמו, וזה סוד שנתיסדה השמיעה באותיות שמע, כלומר שמע' להורות כי השם הגדול מתאסף ומתחבר בכל שבעים שמותיו הנכללים בשבע קצוות כלומר בשבע אבני הבנין, ובזה הייחוד תלויה ההשגה הנמשכת מדברי הנבראים וצעקתם אין כל נעלם בייחוד ההוא, וזה סוד וישמע אלהים את נאקתם שנשמע בסוד הנאקה שהיא אם הבנים הנואקים, ובזה הם נשמעים גם כן כי בתשובתם שבו והשיבו למעלה האם העליונה על בניה כי גרמו השמיעה והייחוד למעלה:

וזה סוד וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, כי בתשובתם גרמו השמיעה והייחוד למעלה, ולזה וגם אני שמעתי נשמעתי בנאקתם לצרכם, אבל כשאין הבריות לרצון לפניו כי גורמים במעשיהם הרעים להפריד אלופו של עולם. אז צועקים ואינן נענין וכאלו אין אזן של מעלה שומעת, לפי שהם לא שמעו ולא הטו את אזנם מדה כנגד מדה, כי הם לא השמיעו עצמם ולא יחדו שכלם וכל חושיהם יחד לשמוע ולעשות הטוב בעיניו לגרום הייחוד והשמיעה למעלה, כי השמיעה למטה גורמת השמיעה והחבור למעלה, והוא שאמר הנביא זכריה עליו השלום ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נ"ה ע"א) שמעה יי' צדק וגו' כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה, דבכל זמנא דכנסת ישראל אתיא קמיה קב"ה קב"ה אזדמן לקבלה, הה"ד שמעה יי' צדק וגו', אמר דוד אנא אתקטרנא בה בכנסת ישראל כמה דהיא אשתבחת קמך אנא נמי הכי אשתבחנא, ובגיני כך שמעה יי' צדק בקדמיתא לבתר הקשיבה רנתי עד כאן:

הנה בארו ע"ה כי כשהבריות גורמים במעשיהם הטובים ייחוד כנסת ישראל בשם יתברך הגדול, אז הקב"ה מזדמן לקבלה כלומר מתיחד עמה ובה כי בניה גרמו ייחודה, הה"ד שמעה יי' צדק כלומר השמע והתחבר בצד"ק, שהיא כנסת ישראל שהרי דוד ע"ה היה נקשר בה, כי היה מחבר תורה של מעלה להקב"ה כמו שאמרו בספר הבהיר ובבואה לפני המלך להתיחד עמו בא גם הוא כי הוא הגורם הייחוד ההוא, כי היה מכין ומשמיע ומחבר בתחלה, ובייחוד ההוא תמצא שאלתו ותקובל תפלתו, והוא אמרו שמעה יי' צדק ואחר כך הקשיבה רנתי. ואמר שמע תפלה עדיך כל בשר יבאו:

ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ט ע"ב) תפלה דא כנסת ישראל דאיהי תפלה, דכתיב ואני תפלה ודוד בגין כנסת ישראל קאמר, ומה דאמר ואני כלא חד ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד דכתיב על ידכה בה"א עד כאן:

והרמז על כנסת ישראל הנקראת תפלה כמה דאת אמר ושמחתים בבית תפלתי וכתיב ואני תפלה והיא נקראת אני, והאדון אשר בו הרחמים שומע תפלה מתחבר ומתיחד בה, ובזה עדיך כל בשר יבאו כי בייחוד וההשמע ההוא אין כל דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך, ולפי שההשמע למטה גורם ההשמע והחבור למעלה באה השמיעה כפולה בתורה ויאמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, והיה אם שמוע תשמע בקול יי' אלהיך לשמר לעשות, שמוע למטה תשמע ותחבר לקול שהיא כנסת ישראל קול אלהים עם יי' אלהיך שהוא השם הגדול, כי מדת האזן היא השמיעה וכשהיא מלאה ושלמה למטה גם היא תמלא ותשלים מדת האזן של מעלה שהיא השמיעה ותעורר אותה:

ובפרק כיצד מברכין בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע, דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע:

והכוונה נכונה מאד כי מדת בשר ודם כשהוא ריקן מחזיק ומשלים לזולתו בלוותו ממנו, או בקבלו ממנו מתנת חנם וכענין ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, ולפי שהוא ריקן מכל טוב דמהו לכלי, אבל אם הוא מלא כל טוב שאינו צריך ללוות ולא לקבל מתנה, הנה זה אינו מחזיק ומשלים לזולתו, והנה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה ובזה מחזיקין ומשלימין זה לזה ומוסיפין כח זה בזה, וזה אמרם בואלה שמות רבה פרשה ל"א בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה היום לווה מן הלילה וכו' כדאיתא התם, ואמנם מדת הקב"ה מלא מחזיק, אם האדם מלא תורה ומצות, הנה הוא מחזיק ומשלים הדמות העליון שנעשה ונתקן בתבניתו והוא מיחד את השם הגדול בכבודו, ומוסיף כח בגבורה, וזה סוד אמרם באיכה רבתי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה, כמה דאת אמר באלהים נעשה חיל, וכבר בארנו זה בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, ריקן אינו מחזיק ואינו משלים ואינו מוסיף כח בגבורה, והוא סוד הכתוב אם שמוע תשמע, אם שמוע למטה אם תתעסק למטה בתורה ובמצות שהם התקון וההכשר לבנין השם הגדול וייחודו, שהיא השמיעה בקולו, תשמע למעלה ותשלים הייחוד ההוא בפועל שהיא השמיעה והחבור בבנין השם הגדול וביייחוד כחותיו בו עד אין סוף:

ואטרם תשמע בישן תשמע בחדש, לרמוז שזאת השמיעה צריכה באין הפסק, כי הייחוד וההשמע למעלה אין לו הפסק ואין לו סוף, וצריך העובד השלם לחזור תמיד על השמיעה ההיא ולשמוע, והוא אמרם אם תשמע בישן ואם עשית כן תשמע בחדש, תחדש ההשמע והחבור למעלה, ולזה התורה והמצות שהם הדרך והתקון הגדול אל הייחוד אין להם הפסק לעולם, ואין לפרוש מהם אפילו רגע להורות על דוגמתם למעלה, ולזה נאמר והגית בו יומם ולילה כי מעין הייחוד נובע תמיד ובא ואינו פוסק, ולהעיר על כל זה אמרו בסוף ברכות ובסוף מועד קטן, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ופירוש מנוחה הפסק ובטול כמו ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל וגו' בשם דוד וינוחו, ותרגם יונתן ופסקו, והענין כי לפי שתלמידי חכמים האמיתיים עוסקים בתורה שהוא בנין העולם ולזה נקראים בנאים כדאיתא פרק אלו קשרים, ובעסק ההוא מתמידים הייחוד העליון, להורות כי אין לו הפסק ולזה אין להם מנוחה והפסק ובטול מן התורה הגורם הגדול אל הייחוד לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכענין שאמרו על יהודה בסוטה פרק קמא ובקמא סוף פרק החובל לא הוה ידע משקל ומטרח בהדי רבנן אמר ידיו רב לו:

ואולי כי גם לזה רמזו באמרם אם תשמע בישן תשמע בחדש, כי אם שומעים בעולם הזה גם בעולם הבא ישמעו חדושין בסתרי התורה וטעמי המצות ובנפלאות הייחוד, ומתוך מה ששמעו בישן ישיגו עוד וישמעו ויתחדשו בזיו השכינה אשר יהנו ממנו ויראו עין בעין, וכמו שאמר יראה אל אלהים בציון והוא סוד ההראות פנים בפנים שהוא הייחוד שבארנו עניינו בפרק הקודם לזה שגורמים תלמידי חכמים ההולכים מחיל אל חיל, והוא סוד באלהים נעשה חיל מוסיפין כח בגבורה בשמעם בישן ובחדש. ולהורות על הייחוד הגמור אמר אחריו יהו"ה אלהים צבאות שמעה תפלתי והוא סוד שם מלא:

ועוד כי למודי יי' עם צדיקו של עולם נשמעים בתפלה לדוד, ולזה אמר שמעה שמע ה' השמע והתחבר בה"א אחרונה שהיא תפלתי, וזה סוד השמיעה המיוחסת לשם הגדול שהוא החבור והייחוד כמו שבארנו, ודניאל בבקשו על בנין בית המלכות ומעון השכינה אמר, ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך שישמע ויתחבר בתפלה ואל תחנוניו היא התפלה והיא התחנה בסוד ואל אדני אתחנן, ותפלת הצדיקים ותחנתם עולה ונשמעת למעלה וגורמת השמיעה וההשמע, ומעוררת הדברים העליונים שישמעו ויתיחדו ובההשמע ההוא שהם גורמים נעשה רצונם, והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, יודעים הצדיקים לעתור ולרצות ליוצרם בקש בתחלה על הסבה שהיא הארת הפנים העליונים אלו באלו, והוא אמרו והאר פניך ואחר כך על המסובב על מקדשך השמם לצורך המקדש שהוא שמם, וזה למען אדני שלא יהיה בית המלכה חרב, משל למלך שהיה לו מטרוניתא ופלטרין שלה נפלו, לימים בא לשושבינה דמטרוניתא ואמר אדוני המלך בנה פלטרין אלו שנפלו בשביל המטרונה שלא תשב לחוץ ולא תגלה חוץ ממקומה, וזה הוא והאר פניך על מקדשך השמם למען אד"ני:

וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג כ"א ע"ב) ולהעיר על סוד זה נכתב השם באל"ף דל"ת והכל בכוונה ובהשגחה נפלאה, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה, נתיסדה מלת אזן באלו האותיות להעיר על מדתה שהיא ההאזנה והשמיעה שהוא סוד ההשמע והחבור השם הגדול בכבודו, וכמו שנתיסדה מלת עין על אלו האותיות להורות על מדתה שהוא העין וההשגחה, וכמו שכתוב כל מעיני בך כל עיוני והשגחתי בך, שהוא סוד יחוד עין בעין שבארנו בפרק הקודם לזה ואמר בך חוזר לציון עיר האלהים שהזכיר למעלה, וציון היא עיר דוד עיר שהיא אלהינו, וכמו שרמזו במדרשו של רשב"י ע"ה. (ח"ג רצ"ד ע"ב אידרא זוטא) והנה אותיות אזן מורות ומעידות על ייחוד הכל מראש המחשבה ועד סופה. אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה מה המחשבה אין לה קץ דהא חשיב איניש ושפיל לסופיה דעלמא, אף האזן אין לה קץ ולא תשבע דכתיב ולא תמלא אזן משמוע, מ"ט מפני שהאזן דמות אל"ף ואל"ף עקרהון דעשרת הדברים הלכך לא תמלא אזן משמוע וכו', וזי"ן מאי עבידתא כמנין ימי השבוע ללמדך שכשם שיש חכמה גדולה באזן לאין תכלית, כך יש הכח ההוא בכל האיברים. ומאי איברים שבע שיש בו באדם דכתיב בצלם אלהים ברא אתו בכל איבריו ובכל חלקיו וכו'. ומאי נו"ן ללמדך שהמוח הוא עקר חוט השדרה ומשם שואב תמיד, ואלמלא חוט השדרה לא יתקיים המוח כי כל הגוף לצורך המוח ואם לא יתקיים הגוף לא יתקיים המוח, ע"כ חוט השדרה מריק לכל הגוף מן המוח. והיא נו"ן כפופה והא זאת נו"ן ארוכה היא נו"ן ארוכה לעולם בהשלמת המלה, ללמדך שנו"ן ארוכה כוללת נו"ן כפופה וארוכה, אבל כפופה יסודו ללמדך שנו"ן ארוכה כלולה מזכר ונקבה ע"כ:

נמצאו אותיות אזן מורות על ייחוד כל כחות השם הגדול, ומדתה היא השמיעה והחבור שהוא הייחוד, והמקיש באזן זה מיד נענה ונמצא לו במדתו שהיא השמיעה, והוא אמרם שם אז תקרא ויי' יענה, אם א"ז תקרא יי' יענה מיד, ומאי ניהו אז אלא מלמד שאין רשות לקרא לאל"ף לבדה אלא על ידי השנים אותיות הדבקים בה היושבים ראשונה במלכות ועם אל"ף הם שלשה נשארו שבע מעשר מאמרות, והיינו זי"ן וכתיב אז ישיר משה ע"כ. וחכמי לב יבינו סוד השמיעה בכל מקום המיוחסת לאדון הכל שהיא הייחוד השלם וחבור כחותיו זה בזה וכענין שבארנו וזה תכלית מה שרצינו לעבוד בו בזה הפרק: