ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קכב ב
המקור – הַזֵּה או הַזּוֹת. הצווי – הַזֵּה. הַזּוּ וכולי. אית"ן – אַזֶּה. יַזֶּה וכולי. ובחסרון – אַז. יַז – "וַיַּז מִמֶּנּוּ" (ויקרא ח, יא), וכולי.
נטה. העתידים בחסרון – אֵט. יֵט – בצרי. ומהכבד אַט. יַט – פתחין. ואף באתנח וסוף פסוק משפטם להיות פתחין לפי שעקרם להיות הטי"ת דגושה – אַטֶּה, יַטֶּה. ובא "דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט" (איוב כג, יא) קמץ בסוף פסוק שלא כמשפט, ובא כן כדי שלא יתחלף עם "וַיְהַלֵּךְ אַט" (מ"א כא, כז) שהוא ענין אחר. והנִפְעַל – נִטָּה. נִטִּיתָ וכולי. ובא שלם בלמ"ד הפעל – "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" (במדבר כד, ו). העתידים; הצווי – הִנָּטֵה. ובחסרון – הִנָּט. אית"ן – אֶנָּטֶה. יִנָּטֶה. ובחסרון אֶנָּט. יִנָּט.
נכה – הכבד ממנו: הִכָּה. הִכֵּיתָ. הִכֵּיתִי. העתידים בחסרון – אַךְ. יַךְ. תַּךְ. נַךְ פתחין. וכן באתנח – "כִּי לֹא פָתַח וַיַּ֑ךְ" (מ"ב טו, טז). ושלא נזכר פועלו – הֻכָּה. הֻכֵּיתָ וכולי. ונכתב בו"ו עם הדגש – "הוּכָּה כָעֵשֶׂב" (תהלים קב, ה).[1]
נצה – בא בבנין הקל ממנו "כִּי נָצֹא תֵּצֵא" (ירמיהו מח, ט), היה ראוי תִּצֶּה בדגש בשקל תִּטֶּה, ובא הנח תמורתו, כמו שכתבנו במלת "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה, כט). וענין אחר – "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר כו, ט). אף על פי שלא מצאנו העתידים ממנו חסרים, נאמר אותם כחבריהם: הַץ. הַצּוּ וכולי. אַץ. יַץ. תַּץ. נַץ.
נשׁה – "נָשִׁיתִי טוֹבָה" (איכה ג, יז). ונכתב באל"ף – "וְנָשָׁא בוֹ אָלָה" (מ"א ח, לא), "כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ" (ישעיהו כד, ב). וכן "אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא" (ש"א כב, ב), והוא בסגול. העתידים – אֶשֶּׁה. יִשֶּׁה. ובחסרון – אֵשׁ. יֵשׁ. תֵּשׁ. נֵשׁ. ובא יו"ד תמורת הה"א למ"ד-הפעל – "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב, יח). והתי"ו בסגול, כי משפטו בתשלום פ"א-הפעל תֶּנְשִׁי בפלס "תֶּמְחִי" (ירמיהו יח, כג). ולדעת רוב המדקדקים הוא מן הקל והסגול מקום צרי כמו "תֶּמְחִי", ונכון הוא, לפי שאינו פעל יוצא לשלישי כמו "כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה" (איוב לט, יז). ויש לומר כי מעיקר זה מהדגוש – "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים" (בראשית מא, נא), ומשפטו נִשַּׁנִי בחירק, ובא הפתח תמורתו. ועוד יש לומר ששרשו נשׁשׁ והוא בפלס
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ לא נמצא רק בהִפְעִיל והוּפְעַל.