קטגוריה:משלי יז כז

דקויות

הפסוק משבח את האדם החוֹשֵׂךְ (חוסך) במילים, ממעט בדיבור. הוא מרויח שלושה דברים:

א. הוא יודע דעת: הוא פנוי להקשיב לאחרים וללמוד מהם ידיעות חדשות.

ב. הוא יקר רוח: יקר הוא נכבד וחשוב ורוח היא מחשבה; אם כך, יקר רוח הוא אדם החושב על רעיונות חשובים ונכבדים. החוסך במילים פנוי יותר לפתח את עולמו הרוחני הפנימי, ויכול להגות רעיונות חדשניים.

ג. הוא איש תבונה: תבונה היא הכישרון להסיק מסקנות. החוסך במילים פנוי יותר לפתח את כישרונותיו השכליים ולהסיק מסקנות חדשות.

יתרונות נוספים של השתיקה מתוארים בפסוק הבא.

כדי להתפתח שכלית ורוחנית, האדם צריך שקט - לא רק שקט מאחרים אלא קודם-כל שקט מעצמו; הוא צריך לנוח מדיבורים ולהקשיב - לא רק לאחרים אלא גם לעצמו.

פירושים נוספים

חושך אמריו יודע דעת - כמו כל משפט שמני, ניתן לפרש בשתי דרכים: מי שחושך אמריו זוכה להיות יודע דעת (הגר"א, מצודות), או: מי שיודע דעת, אינו ממהר להגיד את מה שהוא יודע, אלא חושך ומונע את אמירותיו, ומדבר רק בזמן המתאים ובמקום המתאים (רש"י, רבי יונה, רלב"ג).

1. לפי רוב המפרשים, הפסוק בנוי כתקבולת משלימה: חושך אמריו מקביל אל יקר רוח. לפי זה, יקר = נדיר, רוח = דיבור, יקר רוח = אדם שדבריו נדירים (רש"י, רבי יונה, מצודות, רלב"ג). וייתכן שיש כאן הדרגה: מי שרק חושך את אמריו, נמנע מלדבר באופן חד-פעמי, זוכה להקשיב לזולת ולדעת עוד פיסת דעת; אולם מי שהוא יקר רוח באופן קבוע, כלומר מדבר רק לעתים נדירות, זוכה שיש לו זמן רב יותר להתבוננות פנימית ולפיתוח כוחות התבונה שלו.

- אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות הנפוצה יותר של המילים: יקר = בעל-ערך, רוח = מחשבה (רק "רוח פה" או "רוח שפתיים" משמען דיבור).

2. לכן נראה לי שהפסוק בנוי במבנה מיוחד של ארבע צלעות - נושא אחד ושלושה נשואים: שלוש הצלעות האחרונות מתארות את היתרונות של חושך אמריו - הוא גם יודע דעת, גם יקר רוח, וגם איש תבונה; ראו למעלה.

וכן פירש רמ"ד ואלי את פסוקנו: "אם שומע חרפתו ואינו משיב - הנה הוא משובח בשלושה תארים המכובדים הנזכרים בסמוך... שבחו של יודע דעת ראוי לו, מאחר שיודע לסבול את חרפתו, שאינו אלא מצד דעתו הישרה, שאינו מקפיד על חרפת אנוש... גם ראוי לשבחו של יקר רוח, לפי שאינו כמו הכסיל שיוציא כל רוחו אם טוב ואם רע בלי הקפדה, אבל הצדיק מקפיד מאד על דיבורו ואינו מוציא מפיו אלא דברים יקרים ונכונים וטובים שרוח המקום ורוח הבריות נוחה מהם... ועל-ידי כך, הרוח היקר שנדבק בו מצד הקדושה אינו זז מאיתו... גם ראוי לשבחו של איש תבונה, לפי שהוא ירא אלהים וסר מרע, והכתוב אומר: וסור מרע - בינה... והיא מזכהו אל ההשראה היקרה של התבונה... ונמצא שהוא זוכה לכל השלושה מוחין של בחינת הגדלות:... יודע דעת - כמשמעו, זהו מוח הדעת, יקר רוח - זהו מוח החכמה... וגם איש תבונה - כמשמעו שהוא כנגד מוח הבינה..." (רמ"ד ואלי על משלי יז26-27).

ניתן לפרש במבנה דומה גם את (משלי יז יט): "אֹהֵב פֶּשַׁע - אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ, מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר"*.

הקבלות

הביטוי איש תבונה נזכר בפסוקים נוספים, למשל, (משלי כ ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה": מי ששותק, יכול להתבונן בזולת ומתוך כך לדעת מה יש בליבו*.