מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית מב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן
מיוחס
לרבי תנחומא ברבי אבא
על
חמשת חומשי תורה
→בראשית מא א בראשית מג יד←



[ה] וירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א). זש״ה: (עין רואה ואוזן שומעת) ["אוזן שומעת ועין רואה] ה׳ עשה גם שניהם" (משלי כ, יב). מה ראה שלמה לומר כן? וכי כל הגוף לא עשאו הקב״ה, שאמר על האוזן ועל העין? אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה? אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת אדם, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב, והרגלים כך, לכך נאמר עין רואה ואוזן שומעת וגו׳. בא וראה, כל אותו הזמן שנמכר יוסף לא היו יודעין יעקב ובניו שהיה יוסף קיים, וכשהגיע הקץ נתן הקב״ה רשות לעינים ולאזנים, שנאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו׳ ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים:

[ו] [וירא יעקב כי יש שבר במצרים]. זש״ה: "האומר לחרס ולא יזרח" וגו׳ (איוב ט ז), (אלא על יעקב ועל בניו אומר שנמשלו בהן, שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי). הרי כל חכמתו של איוב? ומי אינו יודע שאם אמר הקב״ה לשמש או לכוכבים שלא יזרחו, שאינן זורחין, שנאמר: האומר לחרס ולא יזרח וגו׳? אלא על יעקב ועל בניו הוא אומר [שנמשלו בהן, שנאמר: "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז, ט)]. האומר לחרס ולא יזרח, כ״ב שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו, נגנז רוח הקדש מיעקב ומבניו, ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ד׳ ימים או ה׳ ימים, ולא היו יודעים שבמצרים היה, וקודם לכן נביאים גדולים היו יעקב ובניו. רצונך לידע, כיון שאמר להם יוסף את החלום, מהו אומר? "הבא נבא אני ואמך ואחיך" (בראשית לז, י), וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא, הוי האומר לחרס ולא יזרח. למה כך? שלא יהו הנביאים מתגאים, לכך הודע להם הקב״ה כחו והראה להם שאינן כלום. וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, על שאמר: "והדבר אשר יקשה מכם" וגו׳ (דברים א, יז), אמר לו הקב״ה: אתה יכול לפתור דבר קשה? חייך שאני מראה לך. וכיון שהגיע לפניו עסקן של בנות צלפחד, התחיל מתקשה בו ולא היה יודע מה לומר, והקריב משפטן לפני ה', שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה׳" (במדבר כז, ה). אמר לו הקב״ה, לא הייתה אומר: "הדבר אשר יקשה מכם" וגו׳? הרי מה שהנשים יודעות אין אתה יודע, שנאמר: "כן בנות צלפחד דוברות" וגו׳ (שם,ז), אלו דנות יפה ממך. ואף שמואל, שהיה שקול כננד משה ואהרן, על שאמר לשאול: "אנכי הרואה" (ש"א ט, יט), אמר לו הקב״ה, אתה אמרת: "אנכי הרואה"? חייך, למחר אני מראה לך אם רואה אתה, שנאמר: "מלא קרנך שמן ולך (בא) [אשלחך] אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א טז, א). כיון שהלך מה כתיב? "ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה׳ משיחו" (שם שם ו), אמר לו הקב״ה: אתה הוא שאמרת 'אנכי הרואה'? "אל תבט אל מראהו" וגו׳ (שם שם ז). ואף יעקב [ובניו] היו נביאים וחכמים, ולא היה דבר נטמן מהם. כיון שנמכר יוסף, לא היו יודעים בו עד [שבקש] הקב״ה, לפיכך האומר לחרס ולא יזרח וגו':

[ז] דבר אחר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו׳. אמר ר׳ יהושע: אדם גדול וזקן ויושב בביתו ורואה מה יש במצרים, אמר הכתוב: "והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים" ונו' (קהלת ז, יט), זה יעקב שהיה יושב ורואה מה יש במצרים, ועשרת בניו היו נכנסין [ויוצאין] ולא היו יודעים:

[ח] דבר אחר: וירא יעקב כי יש שבר וגו׳. זהו שאמר הכתוב: "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלהיו" (תהלים קמו, ה); הראה לו הקב״ה שהיה יוסף קיים. ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אמר להם יעקב: בבקשה מכם היו מצניעים עצמיכם, שאין קשה מעין הרע. וכן אתה מוצא בלוחות הראשונות, על ידי שניתנו בגדולה נשתברו, שנאמר: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, יד). אבל הלוחות השניים כשניתנו, לא ראה אותם אלא משה, שנאמר: "ואיש לא יעלה עמך" וגו׳ (שמות לד, ג). ואף ירושלים לא חרבה אלא מפני עין רעה, שנאמר: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ" וגו׳ (איכה ב, טו); ואומר: "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (שם ג, נא). לפיכך אמר יעקב: אל תראו עצמיכם, שנאמר: ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אלא היו מהלכין בצנעה, שנאמר: "הגיד לך אדם מה טוב וגו׳ והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח):

[ט] דבר אחר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו׳. זהו שאמר הכתוב: "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט" (איוב לג, ט). לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש" (שם, ח). מי אמר הפסוק הזה? אליהוא אמרו; אימתי? בשעה שהיו אוהביו של איוב מוכיחין אותו והיה משיבן. כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר: "וירא אליהוא כי אין מענה" וגו׳ (שם, ה). באותה שעה אמר להם: לא רבים יחכמו, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא אכן רוח הוא באנוש, אלא אם כן נתן בו הקב״ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר: אכן רוח היא באנוש.

שאלה מטרונא לר׳ יוסי בן חלפתא, אמרה לו: הרי כל שבחו של הקב״ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא)? לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטיפשין'! אמר לה: יש לך קוזמין? אמרה לו: הן. אמר לה: אם בא אדם לשאול קוזמין[1] שלך, משאלת את אותם לו? אמרה לו: אם יהיה אדם אוקנוס (פירוש: אדם חכם), אני משאלת לו קוזמין שלי. אמר לה: קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס; הקב״ה יתן את החכמה לטיפשין? לפיכך אמר: יהב חכמתא לחכימי. אמר אליהוא: לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי לא רבים יחכמו [אלא אכן רוח הוא באנוש]:

[דבר אחר: לא רבים יחכמו,] מדבר ביעקב. אמר יעקב לבניו: לא בשביל שאתם רבים תחכמו, שאתם עשרה ואני אחד, שאני אומר לכם: רדו למצרים, ואין אתם מבקשים לירד; צופה אני ברוח הקודש שיש שם שבר, שנאמר: אכן רוח הוא באנוש: ראיתי שיוסף שם, שנאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים.

רדו שמה. ירידה היא לכם, רדו וכבשו את הארץ לפני בניכם, (רדו שמה ושברו לנו משם) ["שובו שברו לנו] מעט אוכל" (בראשית מג, ב), לפני אותם שכתיב בהם: "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז):

[י] וירדו אחי יוסף עשרה. אמר להם יעקב: בבקשה מכם אל תכנסו בפולי[2] אחד מפני עין הרע, וכן עשו. כיון שנכנסו לא נכנסו כולם כאחד, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. מה עשה יוסף? הושיב שומרים על פתח פילאות[3] של מצרים, אמר: כל מי שהוא נכנס יהא שמו ושם אביו כתוב אצליכם ותהיו מביאים לי שמותם. וכיון שנכנסו בני יעקב כל אחד ואחד בפני עצמו, הוא היה אומר: מה שמך? והוא אומר לו: ראובן בן יעקב, וכן כל אחד ואחד מהם כותב שמו ושם אביו, והביאו הכתבים אצל יוסף. אמר להם: לכו והביאו אותם. הלכו ומצאום בשוק של זונות והביאום אצל יוסף, מיד הכירם יוסף, שנאמר: "ויכר יוסף את אחיו". התחיל מזכיר את החלומות, שנאמר: "ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם, ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות". התחיל מתקשה להם ואמר להם: "מאין באתם". כיון שאמרו: "מארץ כנען", אמר לשמעון וללוי: למודים אתם להיות בוזזים את בני אדם כשם שעשיתם בשכם; הוי וידבר אתם קשות.

ויכר יוסף את אחיו, כשנפלו בידו; והם לא הכירוהו, כשנפל בידם.

אמר דוד: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ, ב), כך דרש ר׳ תנחומא[4].

רדו שמה, שראה שיורדים ומשתעבדים במצרים רד״ו שנים. דבר אחר: רדו, ללמדך שכל הלוקח תבואה מן השוק ירידה היא לו. וירדו אחי יוסף עשרה, בני ישראל אין כתיב כאן, אלא אחי יוסף, לפי שמתחילה לא נהגו עמו אחוה, שמכרוהו, ולבסוף נתחרטו ואמרו: אימתי נרד למצרים ונחזור את יוסף לאבינו. וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, הלכו כולם בדעת אחת להחזירו, לבך כתיב: וירדו אחי יוסף. ולמה עשרה? שהיה בהם לכלות את הפורענות ולבטל את הגזירה. לכך אתה מוצא בסדום, שירד אברהם מחמישים עד עשרה; כיון שלא מצא עשרה, שתק אברהם הצדיק. (ולפי שלא היו בדור המבול עשרה לא ניצלו, בי לא היה שם אלא נח ושלשה בניו ונשותיהם דהיינו שמונה)[5]:


הערות

  1. ^ מין תכשיט. בובר
  2. ^ בשער. בובר
  3. ^ ריבוי של פולי. ויקיעורך
  4. ^ המאמר עצמו חסר, וראו במקורות המקבילים בב"ר ובילקוט. בובר
  5. ^ תוספת זו איננה בכל כתה"י. בובר