כסא רחמים/סופרים/ב

<< · כסא רחמים/סופרים · ב · >>

סעיף א'

מניחין ריוח בין שם לשם כצ"ל בין שם לשם פירוש בין תיבה לתיבה וכן בשילהי פרקין דלעיל קרי לתיבה שם: דרש ואתיא כי הא דאמרו רז"ל כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ופירשו חכמי המדע כי התורה רוחניות מאד והכל רזין עילאין ונתלבשה כענין שהיא בידינו. אמנם אותיות אלו עצמם הם צירוף שמות הקדש ורזין עילאין והיינו דאמרינן כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה דהתיבות האלה עצמן יתחלקו בצירוף אחד והם שמות וסודות עליונים. ואם כן א"ש דקרי בריתא שלנו שם לתיבה: ואפשר דהך אסמכתא ורמז כי שם ה' אקרא כשאני קורא בתורה אני מזכיר שם ה' וז"ש כי שם ה' הוא כשאקרא ואלמוד בתורה דכל התו' שמותיו של הקב"ה: סוד. אפשר במ"ש הרמ"ע ז"ל בפ' ויקרא ה"א וכו' דהוא לשון זיווג כמ"ש במ"א וזה רמז כי שם ה' שם מ' ה' ת"ת אקרא אזווג ואייחד הבו גודל לאלהינו כמ"ש בזהר הקדוש אימתי אקרא גדול כשהוא בעיר אלהינו וז"ש הבו גודל לאלהינו דאקרי גדול. א"נ הבו גימט' אחד יחוד גמור. א"נ להמשיך מתליסר מכילן הב"ו גודל בסוד גדולות וא"ש ההי"ב: פירוש כדי שיהיו ניכרין ובאותיות כדי שלא יהיו מעורבבין כצ"ל. כדי שיהיו ניכרין. שהם שתי תיבות: או שהפסיק באמצע השם. דתיבה אחת נראית שתי תיבות. והגהות מיימוניות פ"י הביא בריתא זו וראיתי להרב לחם חמודות אות ע"ה שכתב וז"ל וכתב בהגמי"י פ"י בשם מ"ס הפסיק באמצע השם ה"ז לא יקרא בו ולא ראיתי במ"ס וכו' ע"ש ותימה על הרב ז"ל דהגמי"י כתבו וז"ל בפרק שני דמס' סופרים עירב וכו' או שהפסיק באמצע השם וכו' ע"ש וכן הוא במכילתין בריש פרקין. ועמ"ש מרן בבית יוסף סי' רע"ו והביאו הרב לחם חמודות שם וקודם לזה היה מפרש מרן באמצע שם משמות הקדש עד שמצא להכלבו והר"ד אבודרה' משם הרשב"א דתיבה א' נראית שתים ע"ש ותימה על מרן דכמה זמני במסכ' סופרים קרי לתיבה שם ודו"ק: תוספות מניחין וכו' כתב הרב נחלת יעקב וז"ל האי שם דקתני הכא רוצה לומר תיבה שמניחין ריוח בין תיבה לתיבה. ובאגודה גרס בהדיא הכי מניחין ריוח בין תיבה לתיבה כדי שיהא נכרין עכ"ל. והוא אגב שטפיה כי בס' האגודה כתוב וז"ל מניחין ריוח בין שם לשם כדי שיהו ניכרין עכ"ל הרי דלא כתב בין תיבה לתיבה אלא בין שם לשם כנסח' דקמן אלא שכונ' הרב הנז' דמייתי מס' האגודה היינו על תיבת ריוח דלית א' בנסחא דקמן ובס' האגודה כתוב מניחין ריוח וזהו כונתו ואגב שיטפא כתב בלשון ס' האגודה. מניחין ריוחי בין תיבה לתיבה. גם אגב שיטפיה כתב בלשון ס' האגודה כדי שיהא ניכרין שהוא נסחא דקמן ובספר האגודה כתוב כדי שיהו ניכרין והיא נסחא דווקנית: אם עירב את האותיות וכו'. נראה דוקא אם עירב האותיות או שהפסיק וכו' אבל אם התיבות הם נפרדות אלא דלא יש כמלא אות קטנה בין תיבה לחבירת' כשר וכן האחרונים מכשירין הגם דמדברי רבינו ירוחם נ"ב ח"ב מוכח דפסול:

סעיף ב'

ובין דף לדף כמלא רחב שני אצבעוה ובחומשין בין דף לדף כמלא אגודל כצ"ל וכן הגיה הרב מעדני מלך ז"ל: עשה סוף הדף לתחילתו פסול כצ"ל וכאן סוף הלכה ב' ומ"ש בספרים עירב את האותיות וכו' עד סוף ההלכה צריך למחוק כי כבר תני הכי בסמוך בסוף הלכה א': תוספות עשה סוף הדף לתחילתו פסול מה שפירשו הרב קרבן העדה פ"ק דמגילה והרב נחלת יעקב בזה אין פירושם מחוור באשר הרואה יראה ויבחין ואין להאריך. אמנם היותר נראה הוא מה שפירש הרב רגל ישרה וז"ל עשה סוף הדף לתחילתו ר"ל מה שכתב בסוף הדף כתב עוד פעם בהתחלת דף השני הסמוך לו עכ"ל. ופירוש זה נראה יפה כי המנהג בכל הספרי' של פירושים וחידושים שבסוף הדף כותבים תיבה אחת שהיא תחילת הדף הסמוך וכן בעמוד ראשון כותבים תיבה שמתחילין בה עמוד ב' וזה מנהג פשוט בכל ספרי הפירושים וחידושים. ולכן הזהיר שלא יעשה כן בס"ת שיכתוב בסוף העמוד תיבה ויכתבנה עוד בתחילת עמוד הסמוך ואם עשה כן פסול. והוא פירוש אמיתי ומתישב יפה בנסחת הירושלמי דקתני עשה סוף הדף שוה לתחילתו ע"ש והרי הוא כמבוא"ר: אחרי כתבי ראיתי להרב שדה יהושע ז"ל שפירש בלשון הירושלמי סוף הדף שוה לתחילתו וז"ל עשה סוף הדף מלמטה שוה לתחילתו לעליונו שהגליון שוה מה שלמענה מהדף למה שלמטה פסול וכדמפרש לקמן דריוח למעלה שתי אצבעות וריוח שלמטה ג' או ג' וטפח עכ"ל. והגם דפירושו מתישב בלשון הירושלמי מ"מ אינו מחוור דהירושלמי קאמר בפשיטות דפסול. והרמב"ם פ"ט כתב דכל השעורין הללו למצוה ואינם לעכב ע"ש וכן כתב הטור סי' רע"ג. ומוכרח שאין פירוש הירושלמי כפירוש הרב שדה יהושע דא"כ הרמב"ם ז"ל והטור הפך הירושלמי ותו דלפי פירוש הרב שדה יהושע בירושלמי מסתמא נפרש בריתא שלנו כן וקתני פסול כירושלמי ובבריתא דבסמוך הלכה ד' מוכח כמ"ש הרמב"ם והטור דאינו מעכב. והתימה על הרב שדה יהושע שפירש כן בירושלמי ולא העיר דהרמב"ם מכשיר וכו' כדבר האמור ודוק הטב:

סעיף ג'

מניחין וכו'. הלכה זו כמות שהיא בדפוס כלה מקשה אחת נגד בריתא מוסכמת פ' הקומץ דף ל'. וכל הפוסקים פסקות. ולכן הרב נחלת יעקב הגיה הלכה זו עפ"י הש"ס אפס קצה הלכה זו עדיין צריך להגהה. ולפק"ד הכי גרסינן מניחין בין דף לדף שם בן חמש אותיות לא יכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אבל לא שם קטן בפני עצמו של שתי אותיות כצ"ל והפירוש. לא יכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף דצריך לכתוב רוב התיבה בתוך הדף ולכן צריך שיכתוב ג' אותיות תוך הדף שהם הרוב וב' שהם המיעוט חוץ לדף: אבל לא שם קטן וכו'. דהגם דמותר לכתוב שתי אותיות חוץ לדף אם היא תיבה של שתי אותיות לא יכתבנה חוץ לדף: תוספות שנים בתוך הדף וכו'. בקונטריס פירשתי דצריך לכתוב רוב התיבה בתוך הדף וכו' אמנם הרמב"ם ז"ל כתב פ"ז נזדמנה לו בתוך השיטה תיבה בת עשר אותיות או פחות או יותר וכו' אם יכול לכתוב חציה תוך הדף וחציה חוץ לדף כותב ע"ש והרא"ש בה' ס"ת חלק עליו דיותר משתי אותיות אין לכתוב חוץ לדף אבל בתיבה בת ג' אותיות הסכים הרא"ש ז"ל שם דיכול לכתוב א' בתוך הדף ושנים חוץ לדף ע"ש והרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא כ"י ה' ס"ת כתב וז"ל נזדמנה לו תיבה בת ה' וכו' אלא ג' בתוך הדף וב' חוץ לדף אלמא בעינן תרתי למעליותא מיעוט חוץ לדף ולא יותר מב' אותיות עכ"ל והרב ז"ל דעתו כהרא"ש ז"ל דלא כהרמב"ם דדוקא ב' חוץ לדף. ופליג על הרא"ש בתיבה בת ג' אותיות דהתיר אות א' בתוך הדף וב' חוץ לדף והוא ז"ל קפסיק ותני תרתי מיעוט חוץ לדף ולא יותר מב' אותיות: אכן מרן בש"ע פסק כהרמב"ם ז"ל בתיבה בת עשר אותיות וכו' וגם פסק כהרא"ש בתיבה בת שלש אותיות שיכול לכתוב אות אחת בתוך הדף ושתים חוץ לדף ע"ש: והנה הרב הלבוש ז"ל כתב דתיבה בת שתי אותיות לא יכתוב אות א' בפנים ואות א' בחוץ וחלקו עליו הרב מעדני מלך והרב ש"ך ז"ל דלא משמע הכי מדברי הרא"ש והפוסקים ודינא קמשתעו. אך מדברי הרמ"ע ז"ל הנז' לכאורה משמע כהרב הלבוש וז"ל דבעינן דוקא מיעוט חוץ לדף. וכפ"ז נראה דלהרמ"ע ז"ל תיבה בת ד' אותיות אין לכתוב שתים תוך הדף ושתיך חוץ לדף. אמנם אפשר דגם להרמ"ע ז"ל הא דקפיד דהמיעוט חוץ לדף היינו כשהתיבה בת ה' אותיות אזי בעי דהרוב יהיה תוך הדף והמיעוט חוץ אבל היכא דהחצי בתוך הדף וחצי חוץ לדף שפיר דמי כיון דליכא רוב ומיעוט ופטמה לחצאין כשרה: וראיתי להרב כנה"ג ז"ל שם בי"ד סי' רע"ג ריש הגהת הטור שהביא משם מהריק"ו שרש ק"ל דבדיעבד אם כתב שלש חוץ לדף כשר והוא בנה עליו דייק ודקדק מהטור והש"ס דפסול וסיים ומיהו אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה נגד הגאון מהריק"ו ומצאתי בס' משאת בנימין סי' י"ז שהבין במ"ש הטור וכל הדברים האלו אינם אלא למצוה מן המובחר קאי לכל דיני סימן זה עכ"ל. והרואה יראה שדיוקיו שדקדק הם דיוקים קלים. ועוד תמהני דאשתמיטיתיה מ"ש מרן בב"י בא"ח סי' ל"ב דעל מ"ש הטור ולא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה כתב מרן בב"י דכ"כ סמ"ק והגמי"י וטעמם מדאמרינן דאם נזדמנה לו תיבה בת ה' אותיות וכו' ומשמע להו דה"ה לתפילין וכו' יזהר שלא יצאו ג' אותיות חוץ לשיטה ומיהו ה"מ לכתחיל' אבל בדיעבד נראה דלא מפסלי בהכי דהא ס"ת לא מפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בי"ד סי' רע"ג ובדברי הרמב"ם פ"ז עכ"ל וכן פסק בש"ע שם דין ל"ג וז"ל יזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה ואם כתבם לא פסל עכ"ל והרי מרן בב"י וש"ע פסק דלא פסל וכתב דמבואר כן בטור והרמב"ם הפך דברי הרב כנה"ג והוא ז"ל טרח ומייתי מהרב משאת בנימין שהבין דהטור קאי לכל הסי' ולא ראה דברי מרן בב"י וש"ע. ואעיקרא דקדוקיו קלים ואין בהם הכרע במ"ש ואין להאריך: והרב ש"ך שם מקשי ורמי על מרן דהכא בי"ד פסק כהרמב"ם דאפי' תיבה בת עשר אותיות כותב חציה בפנים וכו' ובא"ח סי' ל"ב פסק כהרא"ש דלא יכתוב ג' אותיות חוץ לדף ונמצאו פסקי מרן סתרא"י נינהו. וכן הקשה הרב מגן אברהם ז"ל שם סי' ל"ב ס"ק מ"ו וכתב דאפשר דבא ללמד כאן דב' אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב"ם מודה עכ"ל. ודבריו קשים דמה בא ללמד ואיך נלמד וכבר מפורש בש"ע י"ד סי' רע"ג ויותר נלמד ממ"ש שם בא"ח דין ל"ד ב' אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה הא ב' אותיות שאינם תיבה שרי והרב אליהו רבא שם ס"ק נ"ב תירץ דס"ל לש"ע דשאני תפילין שהם שורות קטנות ומעוטות ונליון שלו מעט מגונה יותר עכ"ל. וגם זה אינו מחוור דהא מפורש בב"י דזה נלמד מס"ת וס"ל דה"ה לתפילין והול"ל בבית יוסף חידוש גדול כזה אשר לא כתוב בספר והוא חידוש שחידשה תורה דיליה. ותו דכפ"ז מה למד דאינו פסול אם כתב ג' חוץ לדף מס"ת ופסקו בש"ע שאני תפילין דהשורות קטנות וגיליון מעט ומגונה: ואפשר לומר בדוחק דבבית יוסף כתב דלמדו מס"ת והביא סוגית הקומץ דתיבה בת ה' אותיות לא יכתוב ג' אותיות חוץ לדף. א"כ מ"ש בש"ע דיזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה מיירי בתיבה בת ה' אותיות וסמך על מה שביאר בי"ד סי' רע"ג. וקיצר בזה בבית יוסף ובש"ע א"ח. ודוחק: אבל לא שם קטן בפני עצמו וכו'. ראיתי להרב נחלת יעקב בפירושו שקיים גירסת הספר וגם היה שם קטן בפני עצמו אלא דגריס של שתי אותיות ופירש על פי דברי המרדכי דשתי אותיות מתיבה אחת דשתי אותיות אלו הם תיבה לעצמה אין לכתבם ע"ש. ואינו נראה לי חדא דאינו פירוש מרווח. ותו דאם כדבריו הו"ל למרדכי לומר דכ"כ במס' סופרים. ותו דהרב ש"ך כתב דמשמע מהפוסקים הפך המרדכי: גם מה שכתובבנסחת הדפוס אסור יש למחקו דמפורש בטור והרמב"ם דכל זה אינו לעיכובא וכמ"ש מרן בב"י בא"ח סי' ל"ב והבאתיו בסמוך:

סעיף ד'

מניחין בין דף לדף בתורה שתי אצבעות ריוח כצ"ל: ובחומשין. פירש"י ז"ל במנחות דף ל' שאינן עשוין לס"ת אבל עשוין הם כגליון דס"ת: מלמטה בתורה ריוח טפח ולמעלה ג' אצבעות כצ"ל. ובנביאים שלש שיטין פי' אפי' בתרי עשר וכ"כ הרמב"ם והטור וכתב מרן דכן הוא גירסתם בגמרא ע"ש בי"ד סימן רפ"ג: תוספות ובחומשין כתב רבינו ירוחם ז"ל נתיב ב' ח"ב נ"ל כי זה היה בימיהם שהיו עושין חומש בעמודין כמו ס"ת וביריעות אבל עתה בזמן הזה הכל לפי הענין כי אנו כותבין אותו בקונדריסים ועוד דבהקומץ תני לה גבי ס"ת נראה כי הוא דומיא דס"ת עכ"ל: ריוח טפח וכו'. כתב הרב נחלה יעקב וז"ל והטעם דבעי יותר ריוח למטה מלמעלה כתב הנמוקי יוסף במסכת בבא בתרא לפי שאין היד המשמש כל כך למטה כמו למעלה עכ"ל והרב כתב כן אגב שטפיה דהרב הנמקי לא כתב כן בבתרא אלא בה' ס"ת שכתב הרי"ף ועוד שהנמקי כתב וז"ל שא"צ בגליון של מעלה כמו של מטה לפי שאין היד ממשמשת כל כך עכ"ל. והוא האמת והרב הנז' אגב שיטפיה כתב איפכא: ובנביאים שלש שיטין. עיין בירושלמי פ"ק דמגילה ומ"ש שם הרב שדה יהושע בפירושו ודוק:

סעיף ה'

גמר כל הספר ושייר בו דף אחד עושה אותו יריעה קטנה ואינו נמנע כצ"ל ובמנחות דף ל' ע"א קאמר בסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד ע"ש וכן פירוש בריתא שלנו גמר כל הספר ושייר בו דף כלומר שלא שאר לכתוב כי אם לדף אחד עושה יריעה קטנה וכותב שם מה שנשתייר לכתוב ביריעה קטנה ושרי: עושה עמוד בסוף הספר כדי להקיפו כצ"ל פירוש דבספר נביאים עושה עמוד בסוף. ובספר תורה שני עמודים אחד בתחילה ואחד בסוף וז"ש ובתורה אחד מכאן ואחד מכאן ויהיב טעמ' לתרוייהו וז"ש לפיכך גוללין הספר כלומר נביאים לתחילתו ולתורה לאמצעה: ואין פותחין את התורה ביריעה כצ"ל פי' שלא יטול היריעה בידו אלא אוחז בעמודים ופותחה וכן פירש הרב נחלת יעקב: וארכו של ס"ת ששה טפחים מפורש פ"ק דבתרא דף י"ד דהיינו דוקא בגויל ע"ש: תוספות עושה אותה יריעה קטנה וכו'. במנחות דף ל' ע"א אפי' פסוק אחד בדף אחד וכתבו התו"ס שם וז"ל פסוק אחד בדף אחד ואע"ג דליכא ס' שיטין או שעורין אחרים דמס' סופרים ליכא למיחש בדף אחרון אע"פ שאי אפשר לו לסיים הדף בפסיק אחד כמו שיש בדפין אחרים ס' שיטין אלא א"כ יעשה בדף אחרון שיטין ארוכות עכ"ל. וכתוב בגליון הש"ס שכן הגיה מהרש"א ז"ל כמו שיש בדפים אחרים וכו' ולקוצר דעתי עדיין הלשון מגומגם ונראה להגיה שצ"ל אעפ"י שאי אפשר לסיים הדף בפסוק אחד יעשה בדף אחרון שיטין ארוכות כצ"ל והדבר מבואר דמ"ש אעפ"י שאי אפשר הוא ענין אחר דקשיא להו דהא צריך לסיים בסוף הדף וכיצד יעשה בפסוק אחד לכן אמרו שיעשה בזה הדף האחרון שיטין ארוכות וכן מפורש בדברי הרא"ש ז"ל בהלכות ס"ת אות ט' כאשר עיניך תחזינה משרים: ואין צריך לעשות כן בתחילתו. לכאורה נראה דאם רוצה לעשות שני עמודים לנביאים יכול לעשו' דהכי משמע לשון ואין צריך לעשות כן ואין קפידא שלא יהיה אלא עמוד בסופו בנביאים ובס"ת שני עמודים: לפיכך גוללין וכו'. מה שפירשתי בקונטריס נראה עיקר ובדברי הרב נחלת יעקב יש קצת גמגום כאשר יראה המעיין דקדוק לשונו: אין פותחין את התורה. הרב נחלת יעקב הביא משם ס' האגודה דגריס אין פוחתין והביא פירוש ממפרש אחד ולפי קוצר דעתי גירסתנו עיקר ואעיקרא אפשר שגם בס' האגודה הגירסא היא אין פותחין והוא טעות דשכיח בין פותחין לפוחתין. אחרי כתבי ראיתי להרב רגל ישרה דגירסתו היתה כגירסא דקמן ופירשה כמ"ש בקונטריס ואחר זמן בא לידי ס' האגודה וז"ל אין פוחתין ביריעה באורכה של תורה מששה טפחים עכ"ל ופירושו פשוט דצריך שתהיה אורך היריעה ששה טפחים ומה שפירש הרב נחלת יעקב משם מפרש אינו מחוור אך מרן בש"ע פסק דאפי' בגויל אם הותיר או פיחת וארכו כהקפו סגי וא"כ נסחתנו עיקר אבל לפי נסחת האגודה הדבר פשוט כמ"ש ותימה על ה' נח"י דכתב על המפרש הנז' הנפק:

סעיף ו'

בשיטין נותנין טעם כמסעות מ"ב וכרבבות של ישראל ס' וכזקני ישראל ע"כ וכתוכחות של משנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב כצ"ל. וכ"כ הרב מעדני מלך והביאו הרב נחלת יעקב: כמסעות שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם ר"ל רמז שכתיבת התורה יהיו השיטין מ"ב כמנין המסעות: דרש ויכתוב משה את מוצאיהם אפשר במ"ש המקובלים דכקרוא איש ישראל בתורה הקדושה נצב על חומת אנ"ך בעניני האומות וכיוצא מברר ניצוצי הקדושה וכמ"ש בזהר הקדוש בדברי הינוקא דפ' בלק דאמר חזינא דעמון ומואב מתגרו בכו לפי שהיו עוסקים בעניני עמון ומואב וז"ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם דמלבד אשר במסעות היו מבררים ניצוצי הקדושה כתב משה המסעות ולא תימא דמאי דהוה הוה. דע למוצאיהם פי' למוציאם בפה למסעיהם לברר ולהסיע ני' הקדושה. וכבר ידוע שכתב רבינו האר"י ז"ל כי כל שם מ"ב הוא להעלות ולרמז זה היו מ"ב מסעות לרמוז לשם מ"ב המעלה ני' הקדושה והנה כי כן יש טעם לעשות מ"ב שטים כנגד המסעות דע"י כתיבת התורה מבררים ני' הקדושה בשם מ"ב כמו שהיו מבררי' במסעות: אף כתיבת התורה בס' כצ"ל וכן הביא הרב נחלת יעקב שמצא נסחא מדויקת: דרש אפשר לומר במ"ש ז"ל כי ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה כי כל נשמת ישראל נאחזת באות א' מהתורה ולזה יש רמז בס' שטים כי יש ששים רבוא אותיות בתורה כנגד ששים רבוא ישראל: כזקנים ע"ב וכו': רמז. ע"ב גימט' חסד והתורה היא תורת חסד. ובכן זה רמז ע"ב שטים לע"ב זקני': ובתורה צ"ח תוכחות כי העוסק בתורה נצול מיצה"ר וא"כ נצול מצ"ח תוכחות: ובקלפים לא נתנו שיעור פי' לא נתנו שיעור כמה יריעות צריך לס"ת כי כל אחד עושה כרצון נפשו: ובלבד שלא יפחות משלשה דפין פי' שלא יעשה יריעה פחות משלשה דפין כמו ששנינו בריש בריתא זו אין פוחתין ביריעה פחות משלשה דפין וכו': תוספות בשיטין נותנין טעם כמסעות וכו' הר"ם כתב פ"ז יש דברים וכו' נהגו הסופרים בהם והן קבלה בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין שבכל דף ודף לא פחות משמנה וארבעים ולא יתר על ששים עכ"ל. והטור כתב בסי' ער"ה וז"ל נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' וכ"כ במס' סופרים וה"ר יהודה אברצלוני כתב מ"ב וסי' ה' בם סיני בקדש עכ"ל עין רואה תרי שינויי מנסחתנו במסכת סופרים לדברי הטור דבבריתא שלנו כתוב מ"ב במקום ע"ח וגם שכתב ולא יותר מס' ועל זה כתב וכ"כ במס' סופרים. ובבריתא שלנו קאמר ע"ב וצ"ח. ובלשון הרא"ש בה' ס"ת שכתב וז"ל נהגו על פי מס' סופרים לעשות מ"ח או ס' שיטין וכ"כ הרמב"ם ז"ל שנהגו הסופרים שלא לפחות ממ"ח ול אלהוסיף על ס' עכ"ל יש לפרש שנהגו על פי מס' סופרים לעשות מ"ח או ס' ר"ל דהני תרתי איתנהו במס' סופרים. ושוב הביא מ"ש הרמב"ם שנהגו הסופרים שלא לפחות ממ"ח ולא להוסיף על ס' וכונתו שהרמב"ם כתב דנהגו שלא לפחות וכו' ונהוג הכי מדנפשייהו אשר לא כתוב במס' סופרים ולכן הרא"ש בתחילה הזכיר מס' סופרים והשאר הביאו בשם הרמב"ם ז"ל. אבל על הטור ק"ק דאחר שכתב דנהגו שלא לפחות וכו' עלה כתב וכ"כ במס' סופרים. וזה אינו במס' סופרים ואדרבא כתוב להפך דיכולים לעשות ע"ב או צ"ח. וצ"ל דהלשון אינו מדוקדק וכונתו שהשני מסורים מ"ח וס' כ"כ במסכת סופרים. לפי שכך היתה גירסתי בבריתא שלנו מ"ח במקום מ"ב: וחזה הוית להרב מעדני מלך ז"ל שכתב דהגהות כתבו מ"ח מסעות וזה תימה שלא נמנו כי אם מ"ב מסעות וכמ"ש שם רש"י ז"ל ורציתי לומר כי מ"ח כנגד מ"ח ערי הלויים וכו' עכ"ל בקצור. ומה שרצה לומר כנגד מ"ח ערי הלויים עמו הסליחה. ואם אנן בדידן באנו לומר מדעתינו טעמים למספר מ"ח טפי הול"ל דרצו במספר מ"ח כנגד מ"ח בריתות על כל מצוה כמ"ש פ' ואלו נאמרין ולזה א"צ רמז דהדבר בעצמו אמת נכון יותר מהמ"ח שרמז בערי הלויים המה ע"ש: וזה חזיתי להרב פרישה שם שכתב וז"ל מצאתי כתוב פי' מהר"ם מ"ח נגד המסעות שנאמר ויכתוב משה וכו' ואם רבינו ס"ל האי טעמא קשה לישנא דקאמר לא פחות ממ"ח ולא יותר מס' דמשמע הא בין מ"ח לס' יכול לעשות כגון מ"ט או ן' ולה"ט הני דוקא נקט וכו' ושמא הואיל שאין זה כי אם רמז בעלמא וכו' אלא שק' למה אמרו ולא יותר מס' ועוד כתב וז"ל וק' על מ"ש בשם מהר"ם מ"ח מסעות וצ"ל דמונה ג"כ המסעות שחזרו וכו' עכ"ל. ואני תמיה שנעלם מהרב ז"ל דברי מס' סופרים שכתוב רוב דברי מהר"ם אשר מצא רק שבמקום מ"ח כתוב מ"ב. גם נעלם ממנו שבהגהות מיימוניות כתוב כמו שמצא בשם מהר"ם גם נעלם ממנו דבהוהות שם כתב נמי מ"ח מסעות כמו שמצא משם מהר"ם. וגם מדברי הרב ט"ז שהביא דברי הרב פרישה שמצא משם מהר"ם וכו' נראה שנעלם ממנו גם כן דברי מסכת סופרים והגהמי"י. ומה שתירץ הרב ט"ז למה שהקשה הרב פרישה ז"ל אמרי לא יותר מס' לא נהירא: ואפשר לישב דמ"ש הרמב"ם והרא"ש והטור ורבינו ירוחם נתיב ב' שנהגו הסופרים לא פחות ממ"ח ולא יותר על ס'. היינו דהוו גרסי במ"ס מ"ח כנגד המסעות כמו שמפורש בהגהות מיימוניות דמייתי לה ממס' סופרים וכן הרא"ש ורבינו ירוחם והטור כתבו הא דמ"ח בשם מ"ס. והכונה כי יען הגאון כתב מ"ב כמ"ש הרב יהודה ברצלוני משמו. הסופרים נהגו מ"ח עפ"י מסכ' סופרים כדהוו גרסי. ולזה כתבו דהסופרים נהגו לא פחות ממ"ח לאפוקי דעת הגאון דכתב מ"ב ולא יותר מס' לאפוקי מ"ש במ"ס ע"ב או צ"ח והם נהגו למנקט מילתא מציעתא מ"ח או ס' ואין הכונה כמ"ש הרב פרישה והט"ז דמ"ט או ן' שפיר דמי. אלא כונתם כמו שכתבתי ודוק הטב: ודע שרבינו ירוחם אחר שכתב דנהגו הסופרים שלא לפחות ממ"ח ושלא להוסיף על ס' ונהגו זה כי כך פשוט במס' סופרים ומ"ש הר"י ברזילי בשם גאון מ"ב שהוא הלשון שרמזנו בסמוך. כתב וז"ל בתשובה לרבינו האי גאון וששאלתם כמה שיטין צריך בכל דף ודף הן מ"ב שיטין ואין לפחות מהן וכך נהגו ז"ל והסופרים הזריזין וסמך לדבר מ' כנגד מ' יום שנתנה תורה בהם והב' כנגד השני לוחות עכ"ל. והרב פרישה כתב על זה דרבינו יהודה בר ברזיל שכתב וסימן לדבר ב"ם סיני בקדש דממ"ש וסימן לדבר משמע דזה סימנא בעלמא ואיכא טעמא והוא ז"ל כתב שהוא כנגד מ"ב מסעות ועתה ראינו כי רבינו האי גאון ז"ל כתב דיש סמך מ' יום וב' לוחות: