קטגוריה:במדבר ל ט

מפרשי רש"י

והא דכתיב לפני זה (ר' פסוק ה) "ואם החריש אביה ביום שמעו וקמו כו'", ומשמע שאם הפר מופרין, דהוה אמינא דהכי פירושו "וקמו נדריה" שאפילו חכם לא מצי מיפר, כיון (שאביה) [שאישה] החריש - רוצה בנדר. דאם לא כן, לא לכתוב (פסוק ט) "ואם יניא", דהא מדיוקא דקרא איכא למילף, אלא על כרחך מדיוקא ליכא למילף:

ורש"י אחז שיטת ספרי ללמוד דאין הארוס בלחוד מפר מקרא ד"בנעוריה" הכתוב בסוף הפרשה (פסוק יז). והוא לקוח מספרי, דדריש דלא הוי צריך למכתב כלל "בנעוריה בית אביה", דכבר כתיב למעלה (פסוק ד) "ואסרה אסר בנעוריה בית אביה", ולכך דרשינן כל שבנעוריה - אפילו היא ארוסה - עדיין היא ברשות אביה, ולא יצאה מרשותו. וכיון דלא יצאת מרשות האב, איך יפר הארוס בלבד. ואין לומר דקרא ד"אם היו תהיה" (פסוק ז) איירי בארוסה שאין לה אב, דהשתא הארוס בלחוד הוא דמיפר, דזה אינו, שאם יש לה אב - ברשות אביה היא, ואם כן כי אין לה אב ברשות עצמה היא עדיין, דהיא עצמה במקום האב קאי, ולפיכך הא דכתיב "ואם היו תהיה וגו'", על כרחך איירי בארוסה שיש לה אב, דאביה ובעלה מפירין נדריה. והא דהוצרך למילף מן "בנעוריה", ולא ילפינן מזה דאי הארוס בלחוד מפר - כל שכן נשואה, ולמה הוצרך למכתב נשואה (פסוקים יא-יג), דיש לומר, אי לא כתב נשואה, הוה אמינא דהך "אם היו תהיה" (פסוק ז) נשואה היא, לפיכך כתב נשואה בפני עצמה, ללמוד על "ואם היו תהיה" דבודאי בארוסה משתעי קרא. ואין להקשות, דהיכי סלקא דעתך לפרש "אם היו תהיה" בנשואה ולא בארוסה גם כן, דמי יגיד לי לחלק, דיש לומר, מפני שכתב לפני זה (פסוק ד) "ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה", משמע מזה אף ארוסה - האב מיפר, שהרי ארוסה גם כן בבית אביה היא, ולפיכך כתב קרא נשואה בפני עצמה (פסוקים יא-יג), ללמוד על קרא קמא דאיירי אף בארוסה, שיהא הבעל מיפר. וכדי שלא תאמר שהבעל מיפר לחוד, הוצרך "בנעוריה בית אביה". אבל בפרק נערה המאורסה (נדרים דף סז:) יליף לה בפנים אחרים. ומפני ששיטת ספרי הוא יותר קצרה משיטת התלמוד, לכך אחז דרך קצרה. ומה שבגמרא לא למדו מקרא ד"בנעוריה בית אביה", כמו שלמדו בספרי, משום דהך קרא ד"בנעוריה" מפקינן בפרק קמא דקדושין (דף ג:) למלתא אחריתי, ללמוד דמעשה הנערה לאביה. ולפיכך לא דרשו מזה הפסוק של "בנעוריה":