תשובות ריב"ש/שפ
פרפניאן לחכם ה"ר בנימין לפפא נ"ר על הענין הנזכר.
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך החכם המופלא השלם המעולה בכתם טהור לא יסולה הה"ד בנימין נ"ר ה' אלהיך ירצך יזכה אותך לראות ישועות ישראל לקץ הימין ומברכתו תבורך ותפרוץ ימה וקדמה צפון וימין. הגיעני כתב גלילי אצבעותיך המהודר מחכמה מכבוד יקר. בנוי על קו המוסר לקרוא לי לעיין בקונדרסך על הוראת האשה אשר במיורקה ואם אני אינני כדאי שאתה תשלח לי דמר ניהו רב"ה ואינך צריך להעזר מעט ולאין יבא עזרי ואם בקצת דבריך יפול ספק ברעיוני לבבי אין ספקי מוציא מידי ודאך מקול מלא רועים יקרא עליהם לא יחתו דבריך ומהמונם לא יענו אף כי אנכי אענם בקולי קול חלושה אבל אחרי אשר ברוב מוסרך וגדול ענותך קראתני וצויתני להודיעך דעתי בו נתתי אל לבי להפיק דרושך ועיינתי בקונדרסך המורה על יושר שכלך ורחב חכמתך ובינתך ואודיעך כנושא ונותן מה שנסתפקתי בו ואל תתמה על אחור המענה כי היה הקונדרס ביד הנשא החכם דון חסדאי נ"ר כמו ט"ו יום ולא בא לידי עד השיבו הוא אליך דעתו בו וגם אחרי כן היה לבנו בל עמנו על בן פריץ דמה לשלוח ידו במשיח ה' הוא הנשא הנז' ויחרפוהו ויגדפוהו בפיהם ובלשונם הוא ואביו יכרת ה' שפתיהם ולזה נבהלו רעיוננו ובעתתנו פלצות:
מאי דאמר מר שעדות המלח אינו מסיח לפי תומו לפי שלא היתה התחלת שיחתו מן המת דמה שאמר ליהודי ולכותית ממה אתם מדברים נראה ששמע והבין ממה דברו וכו'. אני תמה והלא מעדות היהודי אינו נראה שהכותי הבין דבריהם אדרבא נראה שלא הבין שהרי שאל להם ממה הם מדברים ואם כן אין לנו לומר שהבין דבריהם כדי שנאמר שלא יהיה לו דין מל"ת שאם באנו לחוש א"כ בכל הכותים מל"ת נחוש כשנראה כותי מספר במיתת יהודי מעצמו שמא יהודי שאלו והלך לו וכן בפונדקית (יבמו' קכ"ב.) כשראתה אותם נחוש שחשבה בלבה שלשאול את פיה על חביריהם היו באים שהניחוהו אצלה כשהוא חולה כמו שהוכיח סופם שאמרו לה איה חברנו אלא שאין לנו אלא מה שעינינו רואות ואזנינו שומעות בעדותו או בספורו וכל שהוא מסיח לפי תומו לפי דברי העד אין לנו לחוש ולומר אולי הוא שמע דבריהם וספקם ונתכוין להסיר ספקם אלא אם כן יש בדבר הוכחה שהוא מכוין לאיזה דבר שבעבורו משקר כההיא דאספסתא (שם קכ"א:) וההיא דקומנטריסין (גיטין כ"ח:) ואף אם נאמר ששמע דבריהם כל שלא שמע שאלת היהודי לכותית מאי נפקא מינה שהרי כיון שהם היו מספקין גם כמסיחין לפי תומן ודרך ספור אם הכותי שומע דבריהם ויבא גם הוא בתוכם לספר עמהם מבלי ששאלוהו דבר למה לא יקרא זה מסיח לפי תומו והלא אין זה לא מתכוין להתיר ולא מתכוין להעיד שפסלו בו המשנה ולא שואלין אותו ומשיב שפסול מן הירושלמי (יבמות פט"ז הל' ה') שאמרו שזהו מתכוין וכן מסוגית גמרתנו דמקשינן (קכ"ב:) והא איה חברנו קא אמרי לה דמשמע דכל ששואלים אותו ומשיב אין זה נקרא מסיח לפי תומו אלא מתכוין קרינא ביה ואם מפני שנתכוין להסיר הספק שנסתפק להם כיון שלא שאלוהו עליו לא יצא מידי מסיח לפי תומו שהרי גם הוא חושב שאין בספקם שום נפקותא אנא שהם מספרים כאשר יספר איש אל רעהו איך קרה למלך פלוני ומלחמה פלונית וזה אומר בכה וזה בכה שאינם אלא ספור דברים והג' השומע מחלוקתן ואומר לא כך היה מעשה אלא כך היה הנה גם הוא מספר דברים ומל"ת אא"כ שאלו את פיו שאז יש לחוש שהוא מתכוין להעיד. ומה שהוקשה לך כשהקשו בגמ' (קכ"א:) אלא מתני' דקתני ובעובד ככבים וכו' היכי משכחת לה אמאי לא משני כגון ששמע היהודי מסופק במיתת פלוני בלא שאלה דהוי מסיח לפי תומו וכל שכן כשלא שמע שום מסופק. אין זו קושיא חוץ מכבודך דהוה ס"ד דמקשה דעובד ככבים נאמן בעדות אשה בתורת עדות דומיא דהנהו אחרינא דמתניתין וכי היכי דלמאן דאמר נתכוין להעיד עדותו עדות נאמן בתורת עדות הכי נמי למאן דפסיל נתכוין להעיד נאמן בתורת עדות כל שלא נתכוין להעיד ומשום הכי מקשי היאך יהיה מעיד בלא נתכוין והלא כל שבא לב"ד אפילו מעצמו נתכוין להעיד הוא ופסול והיתה התשובה במסיח לפי תומו שאין עובד ככבים נאמן בתורת עדות דומיא דאחרינא אלא דוקא כמספר דברים ולא במתכוין להעיד ואם כן נראה שכל שלא בא לבית דין ולא נשאל אלא שספר מעצמו מסיח לפי תומו קרינן ביה הא אם בא לב"ד אפילו מעצמו או נשאל אפילו שלא בב"ד כמ"ש בירוש' וכמו איה חברנו נתכוין להעיד הוא ופסול ואם מתכוין להסיר הספק היה פסול א"כ כל מסיח לפי תומו היה פסול שהרי הוא מתכוין להודיע מה שהם לא היו יודעים אבל היו סבורים הפך דבריו ומה לי נתכוין להסיר הספק מה לי נתכוין להסיר הודאי והלא במאן איכא בי היואי היו מוחזקין בו שהוא חי וזה בא ומבקש בני ביתו להודיעם שמת היואי כמו שפירש רש"י ז"ל מאן איכא בי היואי מאנשי ביתו שישמעו את דברי ונקרא זה מסיח לפי תומו כיון שאמר זה מעצמו מבלי שאלה קדמה לדבריו וכן כתב בפונדקי' בכת פרש"י והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לבכות. וכן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה.) דאמרי התם לאתויי מסיח לפי תומו ופרש"י מסיח לפי תומו שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם עם עובד ככבים ואומרינן ראה זקן זה לא ישחט לעולם אנא על ידי מום ואין מכונין שיעשה בו מום. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שאינו פוסל אלא מתכוין להעיד שכן כתב (פי"ב מהלכות גרושין) עובד ככבים מסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר ואם נתכוין להעיד אינו נחמן וכו' ובפי"ג כתב כיצד היה העובד ככבים מסיח וכו' עד וכיוצא בדברים אנו שהם נראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן נראה שכל שידענו שאינו מתכוין להעיד נאמן אע"פ שהרב ז"ל הביא בדבריו שיאמר העובד ככבים אוי לו לפנוני שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי וכו'. איני חושב שאמו. זה הרב ז"ל לעכובא דהא משמע בגמ' מעובדא דהיואי וחסא דכל שאמר עובד ככבים מעצמו בלא שאנה איש פלוני מת בזה די דהא לא קאמר אנא שכיב היואי טבע חסא וכן מההיא דשמע מקומטרסין איש פלוני מת אל ישיאו את אשתו ומקשינן ענה בפרק כל הגט והא קיי"ל דעובד ככבים מסיח לפני תומו נאמן אע"ג דהתם לא קאמרי אלא איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכן מההיא דתנן (קכ"ב.) מעשה שעמד אחד בראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני מת וכו' ומקשי' בגמרא ודלמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא מקשינן דלמא עובד ככבים הוא ואין זה מסיח לפי תומו אלא ודאי כל שאמר העובד ככבים עצמו בלא שאלה קדמה לדבריו איש פלוני מת הרי זה מסיח לפי תומו. והרב ז"ל לא כתב כן אלא לרוחא דמלתא שבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד וכמו שהזכירו בגמרא בקצת עובדי דעובד ככבים מסיח נפי תומו כגון ווי ליה לפרשא זריזא דשכיב חבל על קולר בני אדם חבל על ששים בני אדם. ומההיא דבפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד:) דנחיל של דבורים משמע כן דאמרינן התם כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה ואמרינן התם אין מסיח לפי תומו כשר אלא בעדות אשה ומקשינן והא איכא נחיל דבורים והתם בנחיל דבורים אינו אומר אלא מכאן יצא נחיל זה וחשיב להו מל"ת כיון שאומרים כן מעצמן בלא שאלה אלא שהצריכו עוד רדוף בעלים ולא סגי בשיחת הקטנים לפי תומן לבד כיון דממונא הוא רדוף בעלים סגי במל"ת כיון דממונא דרבנן הוא. וליכא לפרוסי וכיון שאמר ומסיחין לפי תומן רוצה לומר ומשיחין דברים אחרים לפי תומן ובתוך אותן הדברים אומרים מכאן יצא נחיל דהא בהנהו אחריני דמני התם באדם אחד שהיה מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב אני וכו' מעשה באדם אחד שהיה מל"ת ואומר אני ואמי נשבינו לבין עובדי ככבים וכו' ובהנהו כשאומרים שהיה מל"ת אין פירושו שהיה אומר דברים אחרים שהרי לכולי עלמא די במה שהיו מספרים מענינם א"כ מה שהזכיר בהם מל"ת פי' שאמרו דבריהם מעצמם בלא שאלה אלא כדרך מספרי דברים אף אני אומר בנחיל של דבורים שפי' מל"ת המוזכר בו שאומר דבריו מעצמו אבל אין לומר יותר ממה שמוזכר בגמ' דהיינו מכאן יצא נחיל זה. ואל ישיבני אדם מההיא דזכורני כשאני תנוק שמזכיר כל אותו ספור ובודאי לעכובא הוא דליכא למימר דאם אמר אדם כמספר דברים דעו שאני כהן שיעלו אותו לכהונה והכא נמי נימא בעובד ככבים שאם אמר איש פלוני מת שלא יהא נאמן דהתם שאני שהוא קרוב אצל עצמו ויש לנו לחוש שיכוין שיעלוהו לכהונה כל שיאמר אני כהן לבד אבל כאן כשהעובד ככבים יאמר איש פלוני מת מעצמו כמספר דברים יש לומר שראוי ליקרא מל"ת. א"כ בנדון שלפנינו נראה שיהיה עדות העובד הכבים מל"ת ואף אם שומע דבריהם מתחלה כל שלא שאלוהו וכ"ש שבכאן אין הוכחה שהבין ממה היו מדברים והוא התחיל לשאול להם ממה אתם מדברים ואע"פ שאין בדברו זה הוכחה במיתת היהודי כמו בבכית הפונדקית אין בזה קפידא לפי שבפונדקית שאלו לה בפירוש איה חברנו והיתה ממש מתכונת להעיד לולי שיש בבכיתה הוראה על המיתה ויש לנו לומר שאף אם לא שאלוה איה חברנו היתה מספרת המאורע כיון שהתחילה לבכות אלא שהם מיהרו לשאול אבל בכאן אין אנו צריכין אלא שיהיה לנו הוכחה שמה שאמרו למלח אנו מדברים באיש פלוני שיש אומרים חי וי"א מת שלא יהיה זה כשאלה למלח וכיון שהמלח התחיל להם ממה אתם מדברים הנה נראה דברי היהודי והגויה למלח אינו שאלה אלא תשובה לשאלתו ששאל להם. וכן נראה שהמלח לא הבין מתשובתם שישאלו את פיו אם חי אם מת שאם כן היה לו לומר חי הוא או מת הוא אבל אמר להם איך אתם אומרים שהוא חי נראה שאינו תשובת שאלה אלא כמתמיה מעצמו וחולק על דבריהם. ואפשר שאם היהודי והגויה התחילו לומר למלח ראה אנחנו מדברים באיש פלוני אם הוא חי אם מת והמלח השיב אני יודע שמת שזה לא יקרא מסיח לפי תומו אלא הוי כנשאל ומשיב ואע"פ שלא אמרו לו בפירוש מה אתה יודע בפלוני או איה פלוני ואף על גב דבבכורות פרק כל פסולי המוקדשין אמרינן שלא מדעתו מותר לאיתויי מסיח לפי תומו ופרש"י שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם עם העובד ככבים ואומרי' ראה זקן זה לא ישחט לעולם אלא ע"י מום ואינם מכונים שיעשה בו מום דאלמא אפילו באומרים הבעלים זה מעצמן לעובד כוכבים לא חשבינן ליה כאומר לו עשה בו מום הכא נמי אע"פ שאלו מתחילין לומר לכותי אנו מדברים וכו' אין זה כאומר לו עלה אף אתה חלקך יש לחלק ולומר דשאני התם דכל שהישראל אינו אומר לו לעובד ככבים עשה אין בזה הוכחה שיעשה הכותי מום לדעתו של ישראל אלא מעצמו הוא עושה שהרי הישראל לא אמר לו שיעשה בו מום ומפני ספורו של ישראל אין דרך השומע לעשות מום בבהמתו אבל כאן דבעינן שהעובד ככבים המסיח במיתת היהודי יהיה מל"ת ולא נשאל אפשר ונכון שזה הוא כשאלה שהרי דרך השומעין אי זה ספור שמגידים מה שהם יודעים בספור ההוא וא"כ י"ל שאע"פ שלא שאלו בפירוש אלא שאמרו אנו מדברים בפלוני אם חי אם מת הוי כשאלה ולזה כוונו באמרם אליו כדברים האלה. ועוד דהתם ליכא אלא אסורא דרבנן משום קנסא כדאיתא התם (ל"ה.) לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן אבל הכא דהוי אסורא דאורייתא ואשה זו בחזקת אשת איש יש להחמיר בענין זה ולומר דלא הוי מל"ת. אבל כשהעובד ככבים שואל תחלה ואומר במה אתם מדברים אז נראה כי מה שישיבו לו אנו מדברים בפלוני וכו' אינו שאלה כלל אלא תשובה לתשובתו ששאל להם וא"כ כשהכותי מספר אחר כך במיתת היהודי מסיח לפי תומו נקרא דומיא דהתם בבכורות דעדיף כששאלו קסדור מה טיבו והיהודי עונה על שאלתו מהיכא שלא שאלו דהא אצטריך משנה יתירא לאתויי מל"ת דהיינו כשלא שאלו קסדור וכששאלו קסדור הוי בהדיא במתלי' דהוי ממילא לפי שהישראל כשמשיב לקסדור בכור הוא ואינו נשחט אא"כ היה בו מום לא חשבינן ליה כאומר לעובד ככבים עשה בו מום אלא כמשיב על מה ששאל לו מה טיבו ואע"ג דהתם בעי רב חסדא למימר דאפי' בשאלו קסדור אינו מותר אלא כשמשיב אא"כ [היה בו מום אבל אם אמר לו אא"כ נעשה בו מום] נעשה כמאן דא"ל זיל עביד דמי היינו משום דמצי למימר אא"כ היה ואמר אא"כ נעשה אבל בנדון זה כל מה שהשיבו למלח היה צריך לתשובת שאלתו ולהבינו ממה היו מדברים ולמסקנא בההיא דבכורות מסקינן דאפילו באומר אא"כ נעשה הוי ממילא. ומכל מקום כל זה אני אומר כנושא ונותן לפי ההלכה וסוגית הגמ' והסברא אבל למעשה לבי נוקפי לחומר אשת איש שהרי אין זה ברור כל כך שיספיק להתיר אשת איש לעלמא ודי לנו בהתר כותי מסיח לפי תומו כשיהיה ברור לנו שיהי' מסיח לפי תומו גמור. אבל כל שיש להסתפק בספורו אם הוא נשאל הנה זה ספקא דאורייתא ואוקי אתתא בחזקת אסור שהרי אפשר שכל מה שהתירו בבכורות הוי משום דהוי אסורא דרבנן ומשום קנסא ולא מדינא אבל באסורא דאורייתא אפילו בשאלת קסדור הוה חשבינן ליה באומר נעשה כאלו אומר עשה ולא הוי כמשיב לדברי הקסדור וכ"ש הכא שאפשר לומר שדרך כל השומעים ספורים להגיד מה שיודעין גם הם בספור ההוא משא"כ בבכור שאין דרך לעשות מום בבהמת אחר מפני ספורו ועוד שכמה גדולי הדור כתבו בנדון זה ודנו לאסור שאין זה מסיח ל"ת ומי יקל ראשו כנגדם ולכן חוכך אני בזה להחמיר *(ב"י אה"ע סי' י"ז (ד' ל"ב ע"ב) בד"ה ומ"ש רבינו רמ"א שם סעט"ו וע"ש בט"ז סקי"ד) מה שכתבת בענין אשתהי אני כתבתי לחכם רבי שלמה נ"ר דמיורקא שמן הגמרא אין הכרח לומר דבין שהה במים יותר מג' ימים בין לא שהה בעינן חזיוה בשעתא דאסקוה שהרי אפשר לחלק ולומר דמאי דאתמר בגמרא והני מילי דאסקוה וכו' קאי אמאי דקאמר מיא מצמת צמתי ומעידין אפי' לבתר חמשא יומי דכיון ששהה במים אחר מיתתו יותר מג' ימים כבר נפסד ונשחת אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה כי הוא מוכן להפסד ולשינוי כיון שיש יותר מג' ימים שמת אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחרי מותו דהיינו (משעה) [במעל"ע] ג' שטבע אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו שלשה ימים משעת מיתתו והרי זה בכלל מה ששנינו (ק"כ.) אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים הא בתוך שלשה מעידין. ואין להביא ראיה מההיא דשני תלמידי חכמים דקאמר תלמודא (קט"ו.) ואסקינהו וחזיתינהו לאלתר דהתם לרוחא דמלתא קאמר תלמודא הכי כי היכי דליסגי אף אם עמדו במים יותר מג' ימים וגם לשון הרמב"ם ז"ל בענין אשתהי סובל לפרשו בדרך חלוק זה אלא שהרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו בחדושיהם ביבמות בפשיטות דבין שהה במים יותר משלשה ימים בין פחות משלשה בעינן חזיוה בשעתיה דכל שמת במים הוא משתנה אחר שעה שיצא מן המים. גם גדול אחד מן האחרונים כ"כ בשטת יבמות שלו וטעמם דכיון שטבע ועמד במים עד שמת שם מחמת המים הרי באו המים במעיו לצבות בטן ולנפיל אור פניו ומשתנית צורתו ואף על גב דמיא מצמת צמתי כשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו. הנה שלדעת אלה גדולי עולם ולבם כפתחו של אולם כל ששהה שעה אחת לאחר שעלה מן הים הוא משתנה ואין מעידין עליו אע"פ שלא שהה במים כיון שמת שם וא"כ אשה זו אסורה שהרי לא ראהו המלח בשעתא דאסקוה ומלשון הרב אלפסי ז"ל נר' שצריך לראותו מיד בעת שיעלוהו דאם לא כן מיד ישתנה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש בשעתיה שעה א' כנוסחא דוקני' שבקצת ספריו אחר שהושלך מן הים שעות וכן הבין הרשב"א ז"ל מדבריו. ומה שהוכחת האדון נ"ר ממ"ש בעובדא דת"ח אסקוה וחזיוה לאלתר אינה ראיה כל כך שהרי מצינו לאלתר שיש לו שעור גדול ולא אביא עד על זה ההיא דתנן בפ' כל הגט (גיטין כ"ז.) ומצאו לאלתר כשר ונחלקו תנאין בבריתא אי זהו לאלתר שהיה אפשר לדחות דהתם הוא בדברי התנאין אבל האמוראין דרכן לפרש ולא לסתום ועוד דהתם (כ"ח.) אפסיק' הלכתא הלכה שלא עבר אדם שם והוא שעור מועט וגם לא מההיא דאמר רבא בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ו.) גבי הגודרות אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים הנה שכל פחות מג' שנים בכלל לאלתר דהתם לפי ששתי מיני חזקות הן חזקה דלאלתר דהיינו במטלטלין וחזקת שלש בקרקעות קאמר הכי שהגודרות אין להן דין מטלטלין אלא דין קרקעות וחזקתן שלש אבל אפילו בדברי האמוראין נמצא לשון זה בפרק המביא תנין (י"ח.) גבי נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ר"ש מכשיר ואמר רבי שמעון ב"ל בגמרא לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא נראה שבלשון האמוראין לאלתר סובל שיהיה זמן גדול פחות מעשרה ימים אלא שבכאן כיון שלא נזכר לו שעור יש לנו לתפסו כשעור המועט שנוכל אבל כיון שנזכר במקום אחר וחזיוה בשעתיה נראה שהשעור הוא שעה אחת כיון שאין לשון לאלתר סותר זה *(עי' בקהלת יעקב אלגזי במענה לשון על לש"ח אות ל"ז) וכיון דבעינן דלא אשתהי יותר משעה אחת כל ששהה שעה אחת אחר שעלה מן המים אין מעידין עליו דה"ל כאחר שלשה דיבשה דתנן במתני' דאין מעידין ואין מעידין משמע דאין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא דומיא דאינך מתני' דאין מעידין עד שתצא נפשו דאם נשאת תצא שהרי אין כאן עדות שמת וליכא למימר דאין מעידין עד שתצא נפשו קאי אמאי דקבעי למיתנא ואפי' מגוייד ובההוא הוי מדרבנן משום חששא דמפני שיכול ליכוות ולחיות אבל מדאורייתא לא חיישינן להכי ואם נשאת לא תצא דא"כ היכי מקשינן בגמ' (ק"כ:) ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא קתני סופא מעשה באסיא בא' ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו מן הארכובה ולמטה לא תנשא אשתו ואי אין מעידין על המגוייד משום חששא דרבנן לחוד ולכתחלה אבל אם נשאת לא תצא מאי מקשי מההיא דשלשלוהו לים דשאני התם שטבע במים שאין להן סוף ואין אסורה אלא לכתחלה מדרבנן ומשום הכי כיון שמצד אחר נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה התירוה לכתחלה ולא חשו לחשש מפני שיכול ליכוות ולחיות באסורא דרבנן אלא שמע מינה דרבי שמעון בן אלעזר דינא דאורייתא קאמר שאין מעידין עליו כלל ואם נשאת תצא לפי שאין כאן עדות מיתה כלל ומשום הכי אפי' בטבע במים שאין להם סוף שאין אסורא אלא מדרבנן ולכתחלה לא היה להם להתירה בנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה שהרי אין כאן עדות כיון שיכול ליכוות ולחיות וכי מוקמינן למתני' בסכין מלובנת ודברי הכל כ"ש ודבר ברור שאין מעידין כלל ואם נשאת תצא שהרי כבר נכוה ואפשר להתרפא והוה ליה כחולה דעלמא ומפני זה אמרו בירושלמי שאפילו לא נודע אם בסכין מלובנת אם באינה מלובנת אין מעידין שאני אומר בסכין מלובנת נכוה וחיה וזה מוכיח שאין מעידין מדאורייתא הוא ולפי זה אסרו בו הספק וכן חיה אוכלת בו כדמוקמינן לה בגמ' ממקום שאין הנפש יוצאה בו ג"כ אין מעידין כלל שהרי חי הוא ואין סופו למות דבמקום שהנפש יוצא בו אמרינן חי הוא וסופו למות אבל זה חי הוא ואין סופו למות וכ"ש בהא דתנו רבנן (קכ"א.) נפל לבור אריות אין מעידין שאם נשאת תצא שהרי אין כאן חיה אוכלת בו כלל וכמו שפירש רש"י ז"ל גוב אריות רחב ואינו עומד עליהן ולפעמים שאינן רעבים ואין אוכלין אותו וכן ההיא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ג"כ מדאורייתא היא ואם נשאת תצא דהא להך לישנא דאמרינן בגמרא משום דסימנין דרבנן דבר ברור הוא שאין לסמוך עליהם כלל באיסורא דאורייתא ולהך לישנא דאמרי' סימנין דאורייתא הא מוקמינן מתני' בסימנין גרועין כגון גופו ארוך וגוץ כליו בחיורי ואוכמי וסומקי שאפי' נאמר סימנין דאורייתא אין סימנין כאלה כלום. והא דפליגי בברייתא אי מעידין על השומא אי אין מעידין מדאורייתא נמי היא דכי מוקמינן פלוגתייהו בסימנין אי דאורייתא אי דרבנן פשוט הוא ולהך לישנא דאמרי' דכולי עלמא סימנין דאורייתא אלא דפליגי בשומא מצויה בבן גילו נמי אין כאן עדות שיהיה זה שהרי אפשר שיהיה האחר בן גילו וא"כ אין כאן עדות וכן נמי לכולהו לישנא דמוקמינן בגמרא משום שומא עשויה להשתנות או שומא לאו סימן מובהק: