תשובות ריב"ש/סא
שאלת:
תלמיד שנדה לכבודו שהוא מנודה בזמנם לא נאסרו הנדויים מדינא דמלכותא. לכל העולם כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן יז.) אם יכולין הקהל להסיר ממנו כחו אשר נתנו אלהים אליו ומדין התור' ותקנת חכמים לומר שיעשו הקהל תקנה שלא יוכל שום חכם לנדות אלא בהסכמת אנשים ידועים ונדויו לא יהא נדוי אלא בדרך זה ואם נדה שלא יהיו חייבים לנהוג עם המנודה כדינו:
תשובה: אם התלמיד הוא מפורסם שהוא בגדר שיכול לנדות לכבודו ונדויו נדוי, אין ספק שאין יכולת ביד הקהל להסכים שלא יהא נדויו נדוי ושלא יהא המנודה נוהג בדברים שהמנוד' חייב לנהוג בהם וכן שלא ינהגו עמו העם כדין מנוד'. וכי יכולין הקהל להתיר האסור ומה בקום ועשה שהרי הוא אסור לכבס ולספר וכן העם חייבין להתרחק ממנו ושלא לישב בתוך ארבע אמותיו וכ"ש אם כונתם בהסכמה ההיא מפני שעינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והתמימים ושונאים עטרת תפארתם ומוכנים להשפיל הדרם כי אלו אין הסכמתם ומנינם כלום כי קשר רשעים הוא זה וקשר רשעים אינו מן המנין.
אמנם אם כונתם לשם שמים ולגדר כגון שרואים שתלמידים נוחים לכעוס וקופצים לנדות האנשים שלא כדין ומתוך הכעס, או שלפעמים הם ראשית המדון ומתחילין לחרף ואין כל אדם מושל ברוחו שישמע חרפתו ולא ישיב אפי' קטן לגדול, וגם שיש לפעמים מי שמחזיק עצמו ואינו בגדר שיוכל לנדות לכבודו כמו שהי' בעירנו זאת מקודם בואנו שמלמדי תינוקות היו מנדין לכבודם ולפעמים על ריב ודין ודברים שיהי' להם עם אחר, או שאף אם התלמיד הגיע להוראה אם הוא סנו שומעניה ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות הנה הוא גרוע מע"ה עם הארץ כמו"ש בחו"מ (בסימן תכ"ז). בכיוצא בזה יכולין הקהל לתקן למען לא תגדל המריבה ומפני דרכי שלום ולהסכים על כל אדם ואפי' התלמידים שלא ינדו שום אדם אם לא בהסכמת הרב שבעיר או הדיין או אנשים מיוחדים וחשובים אוהבי החכמים וחפצים בכבודם ושונאים משנאיהם לא ע"ה שגדולה שנאה ששונאים הם החכמים ולומדי התורה ומקנאים בכבודם, (פסחים מט:) ויכולין הקהל בהסכמתם להסיע על קיצותם ולשום קנס או ממון על העובר (ב"ב ח:).
וכבר כתב הרמב"ם ז"ל: שאעפ"י שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לת"ח תלמיד חכם לנהוג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזנו מדברי ע"ה ולא ישית לבו להם כענין שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ז, כא): "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך". וכן הי' דרך החסידים הראשונים שומעין חרפתם ולא משיבין ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו וחכמים גדולים משתבחים במעשיהן הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימוהו לכבודם וזהו דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה עכ"ל.
וכיון שאין התלמיד ואפי' החכם מחוייב לנדות לכבודו אבל שבח הוא שלא לנדות אף אם הוא רשאי, יכולים הקהל לגזור עליו שלא לנדות כל שתהיה הסכמתם לשם שמים ולגדר כדרך שאמרתי למעלה. והרי זה דומה למ"ש ז"ל (סנהדרין ה:) "פעם אחת הלך רבי למקום א' וראה שמגבלין עסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עסותיכם בטומאה ואמרו לו תלמיד אחד בא לכאן ודרש מי בצעים אינן מכשירין והוא מי בצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו בהא דתנן מי קרמיון וכו', תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ אלא אם כן נטל רשות מרבו" ואע"פ שכיון שהתלמיד הגיע להוראה היה מותר להורות בחיי רבו מדינא כל שרחוק ממנו ג' פרסאות כדתניא התם "תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות" דאלמא כל שרחוק ג' פרסאות מותר ואינו צריך נעילת רשות מן הדין וגם מחוייב בזה, שאם מונע עצמו מנהורות עליו הכתוב אומר (משלי ז, כו): "ועצומים כל הרוגיה", עכ"ז משום מעשה שהי' שטעו העם בדברי אותו תלמיד גזרו שלא יורה התלמיד אפי' בסוף העולם אלא א"כ נטל רשות מרבו. כי רבו שרוב חכמתו ממנו ורגיל בו ידע ויכיר בו אם הוא שומר פיו ולשונו שלא יכשלו בני אדם בדבריו, ואז יתן לו רשות וזהו מש"א שם על רב שכשהיה יורד לבבל נטל רשות מרבי להורות, ואקשינן: "כיון דגמיר רשותא למה ליה למשקל?" ומתרצינן, דאע"ג דמדינא לא צריך אפ"ה משום גזרה שגזרו "משום מעשה שהיה" היה צריך לנטילת רשות.
ועתה יש לדון ולומר אם מפני תלמיד אחד שלא הורה בטעות אלא שהעם טעו בדבריו שהוא דרש מי בצים אין מכשירין וכוונתו היתה מפני שהם מי פירות ואינן מן המשקין המכשירים והם הבינו מדבריו שהם מי בצים בדגשות הצד"י מלשון "היגאה גומא בלא ביצה" (איוב ח יא) והם מי בצעים וטעו מפני ששנו במשנה שמי בצעים פסולין למי חטאת חשבו שגם כן אין מכשירין ושזאת היתה כוונת התלמיד ומפני מה שטעו הם בדברי אותו תלמיד גזרו שלא יורה שום תלמיד בלי נטילת רשות ואע"פ אף על פי שמן הדין היה מותר כיון דגמיר וגם מחוייב ממ"ש "ועצומים כל הרוגיה", כ"ש כל שכן שיכולים הקהל למנוע התלמידים מלנדות בלי רשות במה שאינם מחוייבים אע"פ שהם רשאין כל שכונת הקהל לשם שמים.
ובעד הדברים שכתבתי למעלה לפי שהקהל יכולין להסכים על בני קהלם כמו רבי על כל ישראל. אמנם אינם יכולין להסכים שאם נדה לא יהא נדויו נדוי שאין הסכמתם כלום להתיר האסור כל שהתלמיד הוא בגדר שיכול לנדות לכבודו, ומ"מ מכל מקום אם לא ינדהו התלמיד חייבין הקהל או חכמי העיר לנדותו ולהענישו כפי ערך התלמיד וחכמתו כדאמרינן (מועד קטן טז.) "ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו".
ומה שאמרת, שיש בידך כתב שרצו הקהל לעשות תקנה בענין זה, ושמחיתי בידם, אני אגיד לך דברים כהויתן.
- הנה פלוני שם מגמתו תכף בואו להיות ראש וקצין על הקהל, וישם על לבו לגרש אותי מן העיר והתחיל לקנטר אותי, כי ראה הקהל מחשיבים אותי ומאמינים בי אף בעסקי הקהל, ותמיד היה מחרף אותי בגודל לבב כאשר היה משפטו במיורק"ה כל הימים לבזות חכמי העיר ולהלעיג עליהם. והרבה פעמים נתקבצו גדולי הקהל וה"ר אשתרוק נ"ע בתוכם לנדותו על בזיונותיו וחרופיו, ואני הייתי מונע הדבר ואומר להם שאחרי שעבר עלינו מה שעבר אין לנו להתנהג בשררה זו, אבל ראוי לנו לתת גוינו למכים, ולחיינו למורטים ואולי נוכל כפרה.
- ויקר מקרה כי יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ"ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונ', והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת כי היה לוקח מהם כפולה לגולגלת אשר פלוני היה סבת זה החק כי מתחלה היו נכנסים חנם, והאלקדי בן מחר"ז גער בקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה. ואמר, להם חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם הלא על (דברים ח, ג): "כל מוצא פי ה' יחיה האדם" וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת למען ישובו מיורק"ה וימנעו הכל מלבא פה.
- ואני בשמעי שקצת היהודים היו מתאוננים ומלינים על ביאת אלו לא יכולתי להתאפק ואמרתי בפני ד' או חמשה, הנה השר וגם האלקאדי חפצים להכניסם ויהודים מונעים בשמתא יהיה בעולם הזה ובבא כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה. והנה המחשבה הרעה היתה יוצאת לידי מעשה לולי כי רבי אשתרוק נ"ע ואחיו רבי דוד י"א בטלוה ויצאו לשלום אח"כ בקרוב לזה עשה עם המעמד שלא יוכל אדם לנדות אם לא ברצון הנאמנים וכי היו יראים ממנו גדולי הקהל כי היה ידוע מבית השר למען יתגבר עליהם וגם שכבר נתחתן עם בני זוראפה לא יכלו להשיב פניו ואם רבים מן המעמד אשר נגע אלדי' בלבם היו אומרים רע המעשה כשפרסמו ההסכמה בבית הכנסת כי יראו שימחו בה אמרו לשליח צבור שיאמר החכמים במקום הנאמנים אז אמרתי שם לשליח צבור בקהל אחרי שההסכמה היא אם לא ברשות החכמים הנה אין החכמים בכלל ההסכמה ענה פלוני אבל הם הראשונים כי כן הסכימו המעמד ואז נתקוטטתי עמו ויצאתי מבית הכנסת אני והחפצים בכבודי ועל זה קנא ה"ר אשתרוק נ"ע על כבודי וכשהלך תלמסאן הביא לי כתב הדיינות מעצמו והנה ההסכמ' הזאת לא נעשתה לש"ש רק כדי לבזות החכמי' ולהשפיל הדרם ועכ"ז לא נהגתי בה קלות ראש כי היתה ידם תקיפה עד בא כתב המלך ואז תקנו וחדשו תקנות עמי והוציאוני מן התקנה ההיא: