תשובות ריב"ש/יט
תשובה יט[עריכה]
עוד לאניהודה כהן י"א בעד קהל תואת י"ש צ"ו
שאלת: הקהל היו צריכין מעות, ובא ראובן ומכר לקהל ולשבעה טובי העיר כך וכך מדות של חטה לזמן ידוע ולסך ידוע, והתנה עמהם להיות ידו על העליונה לגבות מהם בזמן הידוע החטה עצמה בעין או הערך שלה לפי השער של עכשיו שלקחו ממנו החטה, ואליו הבחירה באחד מאלו הצדדין. וליפות כח ראובן הנזכר הודו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וקיימו עליהם תנאין אלו, ויחדו לו ערב במעמד ההוא כי הם הסכימו לכך.
יש מערערים ואומרים שאין יכולת בידם לעשות זה, כי זאת היא הלואה, וצריך להלוות סתם ושידעו השער הקבוע. ויש חולקים ואומרים שמותר לעשות כן לכתחלה, מאחר שמכר להם לפי השער הקבוע והידוע והתנה עמהם -- הוה ליה תנאי שבממון, וכל תנאי שבממון תנאו קיים. וכן הביא הר"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה (פרק ח) "היו לו פירות שאם ירצה למכרם בשוק וכו'". עד כאן לשון השאלה.
תשובה: לפי הנראה מן השאלה, החטה שמכר ראובן לקהל לזמן ידוע ובסך ידוע לא הרבה במחירה, אלא מכרה להם כפי השער שבשוק. ואם כן, זאת המכירה אם היתה מוחלטת בלי שום תנאי אחר -- מותרת היא בלי ספק. ואף אם הוצרכו הקהל למוכרה לאחרים בפחות, מחמת שהיו צריכין למעות, שהרי אין בכאן אגר נטר ליה, כיון שכך שער החטה בשוק אף למי שבא לקנות במעות. וזהו מה שכתב הר"ם ז"ל (פרק ח מלכות מלוה ולוה) "היו לו פירות שאם ירצה למוכרם בשוק וליקח דמיהן מיד מוכרן בעשר, ואם תבע אותן הלוקח לקנותן ויתן המעות מיד יקנה אותן בשנים עשר -- הרי זה מותר למוכרן בשנים עשר עד י"ב חדש, שאפילו הביא זה מעותיו עתה היה קונה אותן בשנים עשר. וכן כל כיוצא בזה". עכ"ל.
אבל בנדון זה, שהתנה שבזמן הפרעון יוכל לגבות מהן החטה בעין אם ירצה -- הנה אם יוקרו החטים בזמן הפרעון, יגבה מהם בעד חוב של מנה חטים שוים מאתים מפני התנאי שהתנה בשעת המכירה, והרי זה אגר נטר ליה.
ואף על פי שבדבר שבממון תנאו קיים -- זהו בשאר תנאין, אבל בתנאין הנעשין באיסור ריבית הרי הם בטלים, שהרי אפילו אבק רבית אין מגבין אותו למלוה, ואפילו הוא כתוב בשטר. אף על פי שאם גבה אותו אין מוציאין ממלוה להחזיר ללוה אלא בריבית קצוצה בלבד, שהיא אסורה מן התורה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד מהלכות מלוה ולוה) "שטר שיש בו רבית, בין קצוצה בין של דבריהם, גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. קדם וגבה את הכל -- מוציאין ממנו את הרבית הקצוצה, אבל אבק רבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה", עד כאן דבריו. וכן כתב גם בריש פרק ח. הרי שאין התנאי הנעשה באסור ריבית מועיל, ואדרבה התנאי מוסיף באיסור.
וזהו שכתב הר"ם ז"ל (פרק ח) "הלוקח חטים ארבעה סאין בסלע וכן השער, ונתן לו את המעות, וכשבא לגבות החטים לאחר זמן הוסיף לו במדה ונתן לו יתר -- הרי זה מותר, שהרי ברצונו הוסיף לו, ואילו לא רצה לא יוסיף, שהרי לא היה שם תנאי". עכ"ל.
ואם באנו עדיין לומר בנדון זה, כיון שהתנו שתהיה הבחירה ביד המוכר, הנה כשבחר בחטים נתבטלה המכירה, שהרי בידו לבטלה ואין כאן דמי הלואת החטים עצמן, וחזר זה בהלואת סאה בסאה שהיא מותרת בשיש לו מאותו המין אפילו מעט כמו שאמרו "יש לו סאה לוה עליה כמה סאין", או אפילו בשאין לו -- כל שיצא השער, כמו שמבואר זה לר"ם ז"ל בראש פרק י'. אלא שהר"ם לא התיר בשיש שם קביעות זמן, לפי שהוא מפרש מה שאמרו בסוף פרק איזהו נשך "אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם" רצונו לומר בלי קביעות זמן, אלא כמו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח.
אבל כבר השיג הראב"ד ז"ל על הר"ם ז"ל בזה וכן כל האחרונים -- הרמב"ן והרשב"א ז"ל, והתירו בשיש לו או ביצא השער אפילו בקביעות זמן. ומה שאמרו לווין סתם ופורעין סתם -- ר"ל שאין צריך לעשותן דמים, לאפוקי מדהלל שהיה אוסר בלא קציצת דמים, וכן אסר שלא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים שמא יוקרו החטים ונמצאו באות לידי רבית.
ואם כן בנדון זה, כיון שבשעת הלואת החטין יצא השער, נאמר שיכול לגבות חטין מדה במדה אף על פי שהוקרו חטים? -- זה אינו, שלא הותרה הלואת סאה בסאה בשיש לו או בשיצא השער אלא כשהוא קרוב לשכר ולהפסד, שכמו שאם יוקרו החטים יהיה שכר למלוה, כן כשיוזלו יהיה לו הפסד, שהרי אין זה חייב לו אלא חטים. ולזה אמרו בגמרא דהיכא שלא יצא השער וגם אין לו מאותן המין, שאסור ללוות כור חטים אלא אם כן קצץ לו דמים, ואם לוה סתם בלא קציצת דמים, הוזלו – נוטל חטים, ,הוקרו – נוטל דמיהן. כלומר, אם הוזלו אין לו על זה אלא חטין, ואם הוקרו אין לו ליטול חטים מפני שיהיה בזה רבית, אלא נוטל דמיהן כמו שהיו שוין בעת ההלואה שהיא עת הזול. וכמו שכתוב זה לר"ם ז"ל בפרק י וכן בהלכות.
אבל בנדון זה שאם הוקרו יטול חטים ואם יוזלו יטול דמיהן כשעת היוקר -- זה ודאי אסור, שהרי קרוב לשכר ולא להפסד הוא, כדאמרינן גבי חביתא דחמרא (בבא מציעא סד, ב) "כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא", וכמו שהביא זה הר"ם ז"ל בפרק ח וכן בהלכות.
ומה שאמרת שהקהל צריכין תמיד ליקח מעות בהלואה עד שפורעים אותן מן העניינים אשר עשו לפרוע במשאם ובמתנם -- הנה אם הם צריכים מעות, יוכלו לעשות כדרך שהיו עושין קהל ברצלונה בהיותה בשלותם, שהיו מוכרין עזר היין או הבשר או הסחורה לשנים או לשלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך בזמנים ידועים, והקונים מתחייבין לקהל בשטר, ואחר כן מוכרים הקהל החוב ההוא בפחות למי שיתן להם המעות מיד.
ודבר זה מותר גמור כמו שמבואר בירושלמי (פ"ה ה"א), הביאו הריא"ף ז"ל בהלכות: "תני, יש דברים שהם כמו רבית ומותרין. כיצד? לוקח אדם שטרותיו של חברו והלואתו של חברו בפחות, ואינו חושש משום רבית". וכן למי שחייב החוב מותר להניחו לו בפחות, כמו שמוזכר בתוספתא שהביא הריא"ף ז"ל "הלוקח מקח מחברו על מנת ליתן לו מכאן ועד י"ב חדש -- רשאי שיאמר לו: תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משום רבית". וכן כתב הר"ם ז"ל (פרק ה ופרק ח).
זהו מה שנראה לי וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.