תפארת ישראל על שבת כא

משנה שבת, פרק כ"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שבת · כא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

נוטל אדם את בנו:    בחצר מעורבת:

והאבן בידו:    אע"ג דאבן מוקצה הוא. ודוקא ביש לחוש לכשלא יטול התינוק. יחלה ע"י געגועין שיש לו עליו. והתינוק אינו רוצה להשליך האבן אבל בל"ז אסור. מיהו במעות ביד התינוק בכל גוונא אסור. דחיישי' דלמא נפל ואתא לאתויי. וי"א דגם במעות. אם מוליך התינוק בידו שרי. ורק לישא את התינוק שהמעות בידו אסור שמא יקיל נמי לישא המעות ממש (ש"ט ס"א):

וכלכלה:    סל:

והאבן בתוכה:    על פיה. ודוקא ביש בה נמי פירות. דהו"ל בסיס לאיסור ולהיתר. והיו גם הפירות שבתוכו מין שנמאס כשישליכם לארץ. כגון תותים וענבים וכדומה. אבל פירות שאינן נמאסין בהשלכה. מנער את הכל. ולוקט הפירות. מיהו בצריך למקום הכלכלה. או שהידק האבן בנקב שבכלכלה מע"ש ובטלו שם. מטלטל הכלכלה כמות שהיא בכל ענין [כך מסקנת הש"ע שם. דל"ג בש"ס ולנערינהו נעורי ועי' לעיל פרק י"ז מ"ו]:

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה:    ודוקא שהטמאה למעלה. דאל"כ ננקטינהו לטהורים [הכי מוקי לה בגמרא. והא דלא צריך הגמ' לאוקמא בבא דאבן בהכלכלה נמי בכה"ג. נ"ל דהתם פשיטא דמיירי שהאבן מונח למעלה לכסוי על הכלי. דאל"כ מה לאבן בכלכלה. ונ"ל דרישא מיירי נמי שלא יחדה לעולם לכסוי. דאל"כ פשיטא שמותר לטלטל האבן (כא"ח ש"ח כ"ב)]. מיהו תרומה טמאה לבד אסור לטלטל ועי' לעיל פרק י"ח סי' ח':

ועם החולין:    או:

רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה:    דס"ל דאף קודם הרמה מותר לאכול על סמך שיטול אח"כ. מדכבר נתבטל. וא"כ כשמעלה. לאו מתקן הוא (כך מסקנת הגמ' ודלא כר"ב):

משנה ב

האבן שעל פי החבית מטה:    את החבית:

על צדה והיא:    האבן:

היתה בין החביות:    וירא שכשיפול האבן ישברו שאר החביות:

מגביה:    להחבית עם האבן. ומושיבה למקום אחר:

מעות שעל הכר:    וצריך להכר:

נוער את הכר והן נופלות:    ודוקא בשכח האבן או המעות. אבל בהניחם שם מע"ש במתכוון. שישארו שם ביה"ש. נעשה החבית והכר בסיס להאיסור. דאז אפי' נסתלק האיסור אסור לטלטל הבסיס. וי"א דדוקא בהניחם שם מע"ש על דעת שישארו שם כל השבת. אז נעשה בסיס. ובמקום הפסד יש לסמוך על זה (מג"א ש"ט סק"ז) מיהו בהניח מוקצה שלו על כלי חבירו. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהיה המוקצה ג"כ של בעל הכלי והניח זה המוקצה על הכלי לטובת בעל הכלי. אסור (שם סק"ח). ומיהו בצריך למקום החבית או הכר. בכל ענין [אב"י היינו בשוכח] שרי לסלקן (שם ס"ה. ועמ"ש באריכות בכללי בסיס. בכלכלת שבת):

היתה עליו לשלשת:    רוק או ליחה:

מקנחה בסמרטוט:    ר"ל מטלית לעפפכען בל"א. ויקנח בנחת לא בדוחק פן יסחט. אבל לא יתן עליו מים. דסתם כר של בגד הוא. ובבגד שרייתו הוא כבוסו (ש"ב ס"ט):

היתה של עור:    דאז הכר לאו בר כבוס הוא:

נותנין עליה מים עד שתכלה:    וזה היה אסור בשל בגד. אבל לשפשף צדו זה על זה אסור (שם):

משנה ג

בית שמאי אומרים מגביהין מן השלחן עצמית וקליפין:    מדחזי למאכל בהמה:

ובית הלל אומרים נוטל את הטבלה כולה ומנערה:    דטבלא תורת כלי עליה. ובגמ' קאמר דמוחלפת השיטה. וב"ה שרו לטלטל העצמות והקליפין. והכי קיי"ל (ש"ח כ"ז). מיהו בלא חזו אפי' למאכל בהמה, כ"ע מודו דאסור לטלטלן , רק מנער הטבלא , או יעבירן ע"י סכין או ע"י שאר כלי , שלא יגע בהן (ט"ז שם סקי"ח):

ושער של אפונין:    שרביטין שהקטניות גדלין בהן:

ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה:    אכולהו ג' קאי:

ספוג:    (שוואמס):

אם יש לו עוד בית אחיזה:    אוזן מעור לאחזו בו:

מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו:    דנסחט כשאחזו. והו"ל פסיק רישא (ש"כ סעי' י"ז):

וחכמים אומרים בין כך ובין כך:    אפי' אין בו בית אחיזה מעור:

ניטל בשבת:    כשהוא נגוב. דתורת כלי עליו:

ואינו מקבל טומאה:    דספוג הוא עפעף של דג הים (כא"ח ש"כ סעי' י"ח). וכל שבים טהור (כלים פי"ז מי"ג) , כך נ"ל: