תפארת ישראל על כלים ט
משנה כלים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על כלים · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין[עריכה]
משנה א[עריכה]
מחט או טבעת: שמכירן שנטמאו ממת ונעשו עי"ז אה"ט. דאז אפשר שיטמאו להתנור שהוא כלי [רמב"ם]. ול"מ היה נ"ל דאפשר נמי דמיירי הכא שנמצאו וכדמסיק. ואע"ג שאינו יודע בהם שום טומאה ודאית עכ"פ הרי גזרו טומאה על כל כלים הנמצאים [כטהרות פ"ד מ"ה]. ואם הן כלי מתכות חיישינן שנטמאו ממת ונעשו אה"ט [כרמב"ם פי"ג מאה"ט ה"ו וז']:
שנמצאו בנחושתו של תנור: ברצפת הקרקע שמול חלול התנור שמחובר שם בארץ:
אבל לא יוצאים: שאין בולטין לאויר התנור:
אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן: שהגומא שהמחט בתוכה אינה עמוקה ביותר. ולהכי כשיושיב עיסת הפת ממעל להגומא יגע הבצק בהמחט. ואע"ג דבמורגל מדביקין הבצק בכותלי התנור כשיאפוהו [כפ"ח סי' ע"ג] אפ"ה כשהבצק רב מדביקו גם במקום אחר [כפ"ה מ"ה] וכ"ש ברצפת התנור:
טמא: ר"ל נטמא התנור. דמדנוגע שם הפת. מחשב אותו מקום כתוך התנור. ונטמא מהמחט שם. אבל באין העיסה נוגע שם. אינו נחשב שם כתוך התנור. ולא נטמא התנור. ולא אמרינן דעכ"פ הרי נפלו לשם מתוך החלול של תנור. אלא תלינן שמקודם שהושיבו התנור במקום זה. כבר היו כלים הללו שם ברצפה [ואי"ל עכ"פ כיון דחרב כחלל. יהי' המחט בוקע ועולה לתוך התנור ככזית ממת. י"ל לא לכל דבר אמרינן חרב כחלל (ועי' מ"ש בס"ד אהלות פ"א מ"א). ומה"ט לא קשה נמי מדאמרינן (אהלות פ"ד סמ"א) דכשהטומאה מונחת במקום שאין פתוח טפח לבית. אפ"ה הבית טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. וה"נ נימא הכא דאף באין הבצק נוגע שם התנור טמא. משום דסוף טומאה לצאת דרך התנור. י"ל דרק במת דמטמא באהל. מטמא בשסוף טומאת אהל להתפשט שם. אבל כלי שנטמא במת דלא שייך גבה טומאת אהל. אין לחוש בה נמי משום סוף טומאה לצאת. וא"ת עכ"פ מ"ש הכא מטומאה בין הקורות [אהלות פ"ו מ"ה] דאם נראה בתוך הבית. חשבינן לה כאילו מונחת תוך הבית. והבית טמא. ה"נ הול"ל הכא דכל שנראה תוך התנור. אע"ג שאין הבצק נוגע בהמחט. הו"ל כמונחת בתוך התנור. י"ל דוקא תקרה או כותל המשמש את הבית. שייך לבית. להכי כל שנראה הטומאה מתוכן להבית. הו"ל כמונחין תוך הבית אבל סדנא דארעא שברצפת התנור לא שייך לתנור. תדע דהרי שם [מ"ג] בכותל המשמש הבית וטומאה בתוכה. במחצה שלפנים הבית טמא. ובבית המשמש הכותל [שם מ"ו] דהיינו שכתלו הוא סדנא דארעא ידין כקליפת השום. ע"כ צריך לחלק כדאמרן]. ונ"ל עוד דהא דלא נקט שנמצא המחט בגומא שבפנים בכותל התנור. היינו משום דבכה"ג אפי' הגומא שבה *) המחט אינה עמוקה כל כך שיגע בה הבצק. אפ"ה התנור טמא. דדוקא ברצפה שייך לומר כל שאין הבצק מגיע לשם לא שייך להתנור אבל בכותל התנור אפי' עב מאד עד שעי"ז אפשר שיהיה בהכותל גומא עמוקה כל כך עד שלא יגע הבצק לשולי הגומא. אפ"ה כותל התנור שייך טפי להתנור מרצפתו. דהרי הכותל נטמא עמו [כסיפא וכפ"ג מ"ו]. ואילו רצפתו נשארה בטהרתו. ועוד בנמצאו בנקב שבכותל א"כ ע"כ דרך פיו של תנור בא לשם ונדחק לתוך הגומא שבכותל. דהרי אין רואין נקב מבחוץ דנימא דרך שם בא. וגם אי"ל שנפל לתוך הטיט בבית היוצר. ונילש עמו. דזה דבר רחוק שלא הרגיש בו היוצר כשלש הטיט [וערפ"ח לי"ד סימן מ"ט]:
בבצק הבינוני: שאינו רך ביותר עד שירד גם לגומא עמוקה. וגם אינו עב ביותר עד שאפי' הגומא אינה עמוקה. לא ירד לתוכו:
נמצאו בטפילת התנור: הוא טיח הטיט שסביבו מבחוץ לשמור חומו. ומיירי הכא שהמחט והטבעת היו טהורים [ונ"ל דאפי' נראין אבל לא בולעין לתוך חלול הבית אפ"ה לא חשבינן להו כמונחים תוך הבית. וחילי מאהלות [פי"א מ"ח] דאע"ג דפרח המנורה נראה תוך הבית אפ"ה מטהרי ב"ה. ואין לחלק דדוקא התם דכיון שאינה בולטת לתוך הבית דיינינן להמנורה כמונחת בתוך הדות ונצלת. אבל הכא אף אי משום דאינה בולטת נדונה כמונחת בתנור ג"כ נטמא. דאין צמ"פ מציל בכ"ח על כלי שטף [וכמשנה ב' כאן]. י"ל כמו במגופה בסיפא אפי' נראה בתוכה אפ"ה נחשבת כגוש טיט. ה"נ הכא]:
מוקף צמיד פתיל: שהתנור עומד באהל המת מוקף צמ"פ [ועי' בועז סי' ז']:
אם בטמא: ר"ל אם התנור נטמא באהל המת וכגון שלא היה הצמ"פ כראוי:
טמאין: נטמא המחט והטבעת. דכל טיפולו של תנור לתנור שייך. והו"ל כמונחים בתוכו שאינן נצולין. ונ"ל דכ"ש כשהמחט מונח בכותל התנור או ברצפת התנור. דאע"ג דאין הבצק נוגע בו שם נטמא המחט ממ"נ אי נשדינהו בתר חלול הבית. הרי רצפת אהל המת טמא עד התהום [כאהלות פרק ג' משנה ז] ואי בתר תוך התנור. הרי אפי' צמ"פ שלם אמ"צ על כלי שטף. מיהו כ"ז באין הצמ"פ כראוי. אבל בשהצמ"פ כראוי המחט שברצפה ניצל. דלא גרע מכלים שבין מגדל לארץ ואין שם פותח טפח. דניצולין באהל המת [כאהלות פ"ד מ"א] וכשהמחט בכותל התנור שסגור בצמ"פ דינו כגוש הטיט. וכמגופה כנגד פיה בסיפא. רק נקט טפילה לרבותא דטהור. דאע"ג דהטפילה אינו גוף התנור ממש. אפ"ה ניצל עם התנור:
ואם בטהור: שסתום בצמ"פ כראוי [ולהר"ש לקמן סימן כ"ה י"ל דטהור היינו של חבר]:
טהורים: דבטלו מחט וטבעת לגבי טיט התנור דאף שנראין בהבית. אפ"ה כיון שאין בולטין לחוץ. נדונין כטיט התנור [ועי' אהלות פי"א מ"ח] אבל אם היו בולטין לחוץ מכותל התנור. תו לא הו"ל כטיח הטיט. ולא עוד אלא אפי' בולטין לתוך חלול התנור שיש לו צמ"פ עכ"פ הרי אינו ניצל בצמ"פ [וכמ"ב]. מיהו נמצא דנקט לאו דוקא. דאל"כ גם בלי אהל המת טמאים טומאת ז' [כלעיל סי' א'] וכן מוכח מהרמב"ם [פ"כ מאה"ט ה"ה ו'] שהשמיט מלת נמצא:
נמצאו במגופת החבית: המגופה עשויה מטיט. ועב ורחב למעלה. ומתמעט בעביו ונעשה דק מלמטה כדי לתחבו בקצהו הדק לתוך פה החבית:
מצדיה: ר"ל אם נמצא בצד העב שבהמגופה שלא כנגד פה חבית והחבית מוקף צמ"פ ומונחת באהל המת:
טמאים: דשם א"צ החבית להטיט שבהמגופה. ולא הו"ל הטיט שם כהחבית עצמה. אלא הו"ל המחט והטבעת שטמונים תוך הטיט שבהמגופה שם. ככלים הטמונים בטיט. דלא מחשבו כצמ"פ להציל. ונ"ל דאפי' נמצאו שם במגופה הצרופה בכבשן. דהו"ל פשוטי כ"ח שאמק"ט. אפ"ה אין ניצולין. וכלבינה שנמצא בה מחט [לקמן מ"ו]. דאי"ל בכה"ג דלבטל המחט לגבי המגיפה ולבינה שאמק"ט. וכלעיל בטפילת התנור. דהתם שאני דכל עוד שיתעבה הטיפול יותר. טפי ישאר התנור בחמימותו נמצא שעובי המחט מועיל להתנור. ובטל לגביה ונחשב כמותו. אבל הכא אין בהמחט צורך כלל בהמגופה ובהלבינה [עי' בועז בסי' ז' עוד תירץ אחר]:
מכנגד פיה: ר"ל אם הן נגבלים בהמגופה נגד פה החביות שמוקפת צמ"פ:
טהורים: ה"נ מיירי אף שנראין מבחוץ. כיון שאינן בולטין לחוץ מחשבו כהמגופה וניצולין בצמ"פ של החבית. וכ"ש אם נמצאו תוך עובי דופן החבית דנידן כהדופן וניצל. וכטפילת התנור לעיל:
נראין בתוכה אבל לא לאוירה: ר"ל אפי' טמונים בהמגופה באופן שנראין תוך החבית אפ"ה אינן נדונין כבולטין לתוכה שאינה ניצל [וכמ"ב. והא דלא נקט הכא לשון ואין יוצאין. וכדנקט לעיל [במ"א] ה"ט משום דדוקא לעיל סגי באינו יוצא דהרי כל נחושתו של תנור הוא חוץ מאויר התנור. אבל הכא שקצת מהמגופה הוא תוך אויר החבית. לפיכך אם המחט הוא תוך חלק המגופה שתוך אויר החביות. אפי' אין המחט יוצא לתוך חלול החבית כמונח בתוך החבית דמי (וכפ"ח מ"ג)]:
ותחתיהם כקליפת השום: שבולטין מהמגופה לתוך חלול החבית אבל טיט דק כקליפת השום מכסה לכל הבליטה ההיא:
טהורין: דמדמכוסה הבליטה ההיא מטיט שבמגופה. הו"ל כולו כגוף המגופה. וה"ה ברישא בנמצא בנחושתו של תנור ובולט לתוך התנור. והבליטה מכוסה בטיט או בעפר כעובי קליפת השום. לא נטמא התנור מהמחט. מדלא מחשב כמונח בתוכו. וכן מוכח ממ"ג. ומלעיל [פ"ה מ"ו]. רק נקטה הכא בסיפא. ומינה נשמע לרישא. מיהו בבולטין מהמגופה לחלול החבית ואין טיט מכסה הבליטה. אז כמונחין תוך החבית דמי. ואינן נצולין בצמ"פ של החבית. ואפ"ה אינן חוזרין ומטמאין החבית [כלקמן כ"ה]:
משנה ב[עריכה]
חבית: של חרס של ע"ה:
ומניקת בתוכה: העבער ממתכת מונח תוך החבית. כי כך דרכו להניחו שם כדי שיהא מוכן למצוץ בו יין מהחבית. וה"ה כל כלי שטף. א"נ נקט מינקת לרבותא. דאע"ג שהיא של מתכות. וכשנטמא ממת נעשית אבי אבות. אפ"ה לא חזרה וטמאה החבית [ועי' בבועז סי' ג']:
מוקפת צמיד פתיל: ר"ל והחבית מוקף צמ"פ:
בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורין: דניצלו שניהן בהצמיד פתיל שעל פי החבית:
ומניקת טמאה: ואע"ג דמדאורייתא החבית וכל מה שבתוכה ניצל בצמ"פ שעליה. אפ"ה לחבר כולן טמאין. דהחבית והמשקין שבתוכה. הרי אפי' אם לא היו באהל המת. עכ"פ מדהן של ע"ה ואין להם טהרה במקוה. לא יוכל החבר להשתמש בהן כלל. מדנטמאו ממגע ע"ה. וגם המינקת שיש לו טהרה במקוה. ויוכל החבר להשאילה מהע"ה ולהשתמש בה ע"י טבילה. עכ"פ הכא שידע החבר שהיתה מונחת בחבית הע"ה באהל המת. יהיו אסור להשתמש בהמינקת בלי הזאת ג' וז'. דאף שהיה צמ"פ על החבית אפ"ה כלי ע"ה טמא הוא. וכל כלי טמא אינו מציל בצמ"פ שע"ג [כלקמן פ"י] אלא אפי' לע"ה. רק החבית והמשקין שבתוכו טהורין לו. משום דרק לעצמו טהרנום. והוא מחזיק חבית שלו בחזקת טהרה. לפיכך מצלת לו בצמ"פ על עצמה. ועל משקין שבתוכה. ואין לחוש שאם נטהרם לו ישאילם להחבר והרי להחבר לא ניצלו בצמ"פ שעל כלי הע"ה. ליתא. דלהחבר בל"ז טמאין הן ואין להם טהרה וכדאמרן. אבל המינקת אם נטהרה להע"ה ישאילנה להחבר ולא יאמר לו שהיתה בחבית באהל המת. וישתמש בה החבר אחר שיטבילנה והרי צריכה הזאת ג' וז'. ולכן גם להע"ה נאמר שטמאה היא [ואי"ל הרי בל"ז כל השואל כלי מע"ה צריך לחוש שמא נטמא ממת. דהרי אפי' כלי שהפקיד חבר אצל הע"ה חיישינן שנטמא ממת [כרפ"ח דטהרות מ"ב]. י"ל הרי אמרינן התם שכשיודע הע"ה שהחבר אוכל בתרומה לא חיישינן שנטמאה אצל הע"ה ממת. אבל הכא אם נטהר לו המינקת. גם להאוכל בתרומה ישאילנה]. ומה"ט גם בכ"ח שהיה מונח בתוכה כלי שטף. וכולן שייכי לחבר. והכ"ח היה צמ"פ ע"ג ומונח באהל המת. אע"ג דהכ"ח והאוכלין ומשקין שבתוכה טהורין. אפ"ה הכלי שטף שבתוך הכ"ח לא ניצל. ואע"ג שכ"ח של חבר טהור הוא. וראוי שיציל על כל מה שבתוכה. אפ"ה אמרינן שאינו ניצל. כדי שיציית לנו הע"ה בזה כשיראה שהשוונוהי להחבר [רמב"ם רפכ"ג מט"מ]. ואין לה"ק א"כ היאך יציל תנור טהור על המחט [לעיל מ"א]. י"ל התם מדנילוש תוך טפילת התנור. הו"ל כטפילה גופא. ובטל לגבי התנור וטהור כמוהו. אולם להר"ש כאן לא גזרו בשל חבר. ורק בכלי חרס ששייך ע"ה גזרו. ורק פשטות משנתינו דנקט חבית סתם. משמע אפי' הוא של חבר. ודמיא משנתינו למה דתנינן באהלות [פ"ה מ"ג] אלא דתני לה הכא לרבותא דב"ה. דאפי' קדירת ע"ה לבד בלי סיועת דבר אחר מצלת. וקתני התם באופן רבותא דב"ש דאפי' עם סיועת דפנות אוהלין אפ"ה אין כלי ע"ה מציל:
ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה: דאע"ג דחבית ע"ה טמא מד"ס. אפ"ה כיון דמדאורייתא טהור הוא. מציל על המינקת בצמ"פ שבו:
חזרו בית הלל להורות בדברי בית שמאי: כשהודיעו להן טעמן דחיישינן שישאיל המינקת להחבר וכדאמרן:
משנה ג[עריכה]
השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור: הכא נקט למטה מנחושתו וכו' ולא כלעיל מ"א. מדמיירי הכא שרצפת התנור מכסה השרץ או המחט. דאל"כ מה מועיל שעכשיו מת וכדמסיק. הרי משערין באם הבצק יורד לשם וכריש פרקן:
שאני אומר חי נפל ועכשיו מת: וא"כ לא נטמא התנור כשנפל לשם ולא חיישינן שמת במקום אחר. ונפל מת לתוך התנור. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. לומר דמדמצאו בתנור מת. ודאי כבר מת במקום אחר [כטהרות פ"ו מ"א]. ולא דמי להך [דטהרות פ"ה מ"ז] דהתם מצאו מת במקום שהניחו. ואיכא למימר דמחזיקין טומאה מזמן לזמן [ועי' ספ"ט דטהרות]. מיהו דוקא בשנמצא השרץ לח. והתנור כבר הועמד ימים רבים. דאילו בחסר חד מהנך. הרי גם אם היינו מחזיקין טומאה ממקום למקום אפ"ה התנור טהור. מדאיכא ס"ס. שמא היה בהרצפה קודם העמדת התנור. או גם אם נפל דרך פיו שמא חי נפל:
מחט או טבעת שנמצאו למטה מנחושתו של תנור: לעיל במשנה א' מיירי שנמצא בגומא שברצפת התנור. ונראה המחט תוך התנור. אבל הכא מיירי שנמצאו תחת הרצפה ומכוסה בעפר. והרי כל כלים הנמצאים טמאים מד"ס. ואף למ"ד דלא גזרו על כלים הנמצאים בירושלים [כפסחים די"ט ב'. וכן פסק הרמב"ם פי"ג מאה"ט] והרי מדקתני במתניתין סתמא. משמע דאף בירושלים הדין כך. י"ל דמיירי הכא שאבדה לו מחט טמאה והכירה [כלעיל סי' א']:
טהור: התנור. וקמ"ל דאף שא"א לומר גבייהו חי נפל כבשרץ. עכ"פ טהור. שאני אומר וכו'. ואעפ"כ משנה שאינה צריכה היא דמי גרע הכא מנמצא בגומא בנחושתו של תנור והגומא מגולה דכשאין הבצק נוגע בהן טהור מה"ט [וכלעיל סי' ה'] וכ"ש הכא שהן מכוסין ברצפה. ואפ"ה נקט הך בבא משום סיפא דקתני נמצא באפר מקלה וכו':
נמצאו באפר מקלה: ר"ל בהאפר של העצים שנשרפו תוך חלול התנור:
שאין לו במה יתלה: פשיטא. ולרב"א קמ"ל מדע"כ מיירי שנמצאו בהאפר מקלה שתחת נחושתו של תנור [ועי' לעיל פ"ה מ"ו סי' נ"א ודו"ק] ואפ"ה טמא. דאין לתלות שהיה שם קודם שהושב שם התנור. דא"כ לא היה אפר למטה מהן. רק למעלה מהן. אבל בשרץ אף שאפר למטה ממנו. כיון שהשרץ מונח למטה מחלול התנור. טהור התנור. דאמרינן חי נפל ואח"כ מת. והכי תנינן בתוספתא בהדיא. ול"נ דקמ"ל דלא אמרינן דנחזיק מזמן לזמן שהיה כאן האפר והמחט תחת נחושתו של תנור. קודם שהושב שם התנור ולא הוה רמי אנפשי'. או דידע ושכח. קמ"ל דלא חיישינן לשכחה. דאין ספק אפר שמקודם מוציא מידי ודאי האפר שיש השתא בהתנור שמסיקין בו בכל יום [כנדה ט"ו א']. א"נ נ"ל דקמ"ל דמטמא להתנור באויר ואפי' לא נגע בו. ואין האפר חוצץ. דלא דמי לנמצא בעפר שתוך התנור. דמטמאו להתנור רק בנגע בו [כלעיל פ"ה מ"ו] התם שאני דמדנתן העפר לתוכו בידים. הו"ל כעפר ובטלו. דמבטל האויר [כאהלות פט"ו מ"ז]. אבל הכא דנתהוה האפר שם מעצמו. אפר לא מבטל ליה תוך התנור:
משנה ד[עריכה]
שסוף משקה לצאת: וקמ"ל דלא דיינינן המשקין שבספוג כאילו בלועין בכלי. והרי להראב"ד גם בלוע בכלי מציל אפי' מלהוציא טומאה. דהיינו כשהכלי הבלוע הוא תוך כלי החיצון. אפ"ה הכא שאני. דכיון שהספוג עשוי להכניס ולהוציא. דהיינו שקולטין על ידו משקין וחוזרין וסוחטין אותן. לפיכך נא הו"ל המשקין שבספוג כבלועין רק ככנוסין בעין בכלי. ואין מצילין רק בתוך תוכו. ולהכי הכא שכל הספוג הוא תיך חלול התנור. אין ניצל בתוך תוכו. וכמ"ש לעיל [ספ"ח]. וה"ה בספוג שבלע משקין טהורין. ונפל לתוך אויר תנור טמא. ככנוסין בכלי דמי. ונטמאו המשקין וגם הספוג [כפ"ח מ"ד]. אלא איידי דנקט לעיל מחט וטבעת שנמצאו. דעל כרחך בטמאין מיירי וכמש"ל. נקט נמי הכא ש התנור טהור. והנופל לתוכו טמא. ותו י"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דטומאת משקין לטמא התנור רק מדרבנן הוא. אפ"ה מחמרינן בה בשסופה לצאת:
וכן חתיכה של לפת ושל גמי: שבלעו משקין טמאין. ונפלו לאויר התנור. נמי אין דינן כבלועין רק ככנוסין בכלי. והיינו משום דלפת דרך לסחוט משקין שבו כשיבשלוהו. וגמי נמי הדרך להניחו בחביות שישאב הגמי היין שבחבית בשוליו. ולחזור ולסחטו לתיך כלי אחר. ולהכי הו"ל כעשוי להכניס ולהוציא. והמשקין שנבלעו בתוכו ככנוסין בתוכו דמי:
רבי שמעון מטהר בשני אלו: נ"ל דר"ש לטעמיה [ספ"ד דמכשירין]. וה"נ רבו משקין *) שבספוג וגמי על משקין טמאין שבלעו. משא"כ ספוג אין משקין בגופו:
משנה ה[עריכה]
חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין: כגון שחתיכת חרס זה הוא מעביט של מי רגלים של אדם שנטמא במת ושרץ וכדומה או שחרס הזה בלע משקין שנטמאו מידים. אף שאח"כ הדיח החרס ג"פ ממשקין טמאין שעליו. עכ"פ הרי נשארו משקין טמאין בלועין בתוכו:
שסוף משקה לצאת: ע"י ההיסק. ולפיכך כשיצאו נטמא התנור. והא דנקט חרסין דהיינו כ"ח שנשבר [כפ"ג מ"ד] לרבותא נקט הכי. דאע"ג דהחרסין עצמו אין בו טומאה. אפ"ה לא דמי לכלי שבלע מים טמאין וטבלו. שכשיפלטן אח"כ טהורין [כמקואות פ"י מ"ה]. התם נטהרו בהשקה. אבל הכא כשפלטן אח"כ טמאין. וכ"ש כלי שלם שהוא כ"ח שנטמא ממשקין טמאין שבלע. ונפל לתנור והוסק. הרי אפי' תימא כשנבלעו פרחו מינייהו טומאת עצמן. עכ"פ כשחזרו ונפלטו נטמאו שוב מהכלי הטמא. מיהו אם בלעו החרסין משקין של זב וזבה שהן אה"ט. א"צ שיוסק התנור רק כשאינו מקפיד שיצאו המשקין שבתוכו. אבל במקפיד שיצאו. אז אפי' לא הוסק התנור עדיין. נטמא התנור. מדיכולין לצאת [וכאהלות פ"ג מ"ב] ולפיכך מתניתין דקתני סתמא דמשמע דאפי' במקפיד צריך שיצאו ממש. ע"כ דאיירי במשקין שאינן אה"ט [וזהו כונת הש"ס (נדה ס"ב ב') ודו"ק. וכל זה דלא כהר"ב כאן]:
וכן בגפת חדשה: הוא פסולת הזיתים שאין עדיין י"ב חדש משנעצרו ע"י אדם טמא. והרי בלע הגפת המשקין שנטמאו בעצירתן. וכשנפל הגפת לתוך התנור והוסק ודאי יצאו המשקין לתוך התנור ויטמאוהו:
אבל בישנה טהור: דבנפל לתוך התנור לאחר י"ב חדש משנעצרו. טהור התנור מדודאי כבר נתיבשו כל המשקין שבהגפת:
נטמא: התנור כשהוסק. והא דנקט ג' שנים. והרי גם אח"כ הדין כך. ה"ט מדבעי לאשמעינן דלא כהנך מ"ד בתוספתא דס"ל דאחר ג' שנים רטיבות שבהן לא חשיב עוד משקה. והא דלא נקט הכא זגין כבסיפא. והרי גם בהו יש שיעור זה של י"ב חדש [כחולין ק"י א'] ה"ט משום דרק בגפת רגילין להסיק משום שמנונית:
משנה ו[עריכה]
הגפת והזגין: זגין הוא פסולת ענבים שנעצר יינן:
שנעשו בטהרה: שנעצרו ע"י בני אדם וכלים טהורים:
והלכו עליהם טמאים: בני אדם טמאין. ועי"ז יצאו מהן וכו' ול"ג ואח"כ יצאו וכו':
טהורין: דהפסולת שמהזיתים וענבים אמק"ט. וגם השמן והיין שיצא מהן ע"י הליכתן עליהן ג"כ אמק"ט. דהרי לא נתכונו הטמאין שיצאו המשקין מהפסולת. והרי כל משקה שיצא ממאכל שלא לרצון לא חשיב משקה. ואמק"ט [רב"א. ואשכחן דכוותיה בסלי זיתים וענבים ספ"ו דמכשירין. מיהו כל זה במשקה טהור. אבל משקה טמא. אפי' ביצא שלא לרצון חשיב שפיר משקה כדחזינן לעיל בלפת וגמי וגפת. וכ"כ לעיל בנטף חלב מדדי טמאה ספ"ח]:
שמתחלתן נעשו בטהרה: אבל בנעצרו ע"י טמאין. הרי לרצון יצאו המשקין ונטמאו. וכשחזרו ונבלעו בהגפת והזגין וחזרו ונפלטו משקין טמאין הן. אף שפליטתן השתא שלא לרצון היה. וכלעיל בספוג שבלע משקין טמאין. אף שיצאו אח"כ שלא לרצון נשארו בטומאתן:
כוש: הוא פלך שטוין בו. ויש בראשו צנורא עקומה ממתכת:
מלמד: הוא מקל לישר הפרה בחרישה. ומסמר שבראשו הוא הדרבן:
לבינה שבלעה את הטבעת: שנשמטה מאצבע של העושה לתוך הטיט כשגיבל הלבינה:
והן: הכלי מתכות הנ"ל:
נכנסו לאהל המת: כשהן בלועין תוך כלים הנ"ל:
נטמאו: להרמב"ם [פ"כ מטו"מ] קמ"ל מתניתין דאינן נצולין מטעם בלועין. דלא מחשב בלוע רק כשנבלע מבע"ח:
הסיטן: הניען. וכ"ש בנשאן להדיא אבל בנגען הזב לא נטמאו הצנורא והטבעת הבלועין. דהרי הפשוטי כלי עץ והלבינה אמק"ט וחוצצין בנגיעתו וכתרומה בסיפא [ותמוהין דברי הר"ב שכתב אפי' לא נגע. משמע כ"ש מגע]:
הזב נטמאו: דלגבי היסט הזב אפי' בלוע בו צמ"פ ממש אינו מציל:
נפלו לאויר התנור טהור: אחר שנטמאו והן בלועין כלעיל:
טמאוהו: אפי' היה צמ"פ ממש עליהן הרי אין צמ"פ מציל. רק מלהכניס ולא מלהוציא הטומאה:
טהור: דאע"ג דהכוש והמלמד יש להן ב"ק. ומדאינו עשוי למלאותו בקביעות [כראב"ד פ"כ מכלים] לפיכך שמיה ב"ק [כסוכה י"ב ב' תוס' ד"ה מהו]. וא"כ הרי מק"ט. והיאך אפשר שהתרומה שנגעה בהן תהיה טהורה. ואפי' נימא דמיירי הכא שהצינורא והדרבן לבד נטמאו. ואח"כ נבלעו בהכוש ובהמלמד. אפ"ה הא תינח בנטמא הצנורא בהיסט הזב. דלא נעשה רק ראשון. להכי גם בתחבו אח"כ בהכוש והמלמד לא קבלו טומאה מהצנורא. דאין כלי מק"ט רק מאב. אבל בנטמא הצנורא ממת. הרי נעשה אבי אבות. ומטמא אח"כ שפיר להכוש ולהמלמד. וא"א שתטהר התרומה שנגעה בהן. י"ל דאפ"ה כיון דא"א להוציא הצנורא הבלוע השתא מבלי שישבר הב"ק. לפיכך הו"ל השתא כשאר פשוטי כ"ע שאמק"ט. אם אינו משמש לאדם וכלים ביחד [כפט"ז מ"ז] והוא מפסיק שפיר בנגע בתרומה. ומה"ט לא הוה כעץ משמש למתכת דגם פשוטיו מק"ט [כפי"ג מ"ו] דמדנבלע שם תו אינו משמשו:
משנה ז[עריכה]
סרידה: הוא לוח חרס [ועפט"ו מ"ב]:
שהיא נתונה על פי התנור מוקף צמיד פתיל: ר"ל שהסרידה מחובר ככסוי להתנור. וממורח בו יפה. והתנור עומד באהל המת. צמיד ר"ל חיבור. ופתיל ר"ל כסוי [רב"א כך נ"ל. ותמוה דברי רש"י בחומש פרשת חוקת שפי' איפכא. ובמחכ"ר הוא נגד משנה ערוכה [כלים פ"י מ"ב] בסתמו בבעץ וכו'. קאמרינן דלא מהני משום דהוה פתיל ולא צמיד וצ"ע]:
נסדק מן התנור לסרידה: ר"ל שנסדק המרוח שביניהן:
שעורו מלא פי מרדע: שיהיה הסדק רחב כמלמד הבקר והוא מקל שעביו שליש טפח ויש כעין יתד תחוב בראשו. והוא נקרא דרבן. ושניהן יחד נקראו מרדע [לרמב"ם פכ"ב מטומאת מת גם בשנסדק תנור בגגו שיעורו כמרדע]:
שלא נכנס: ר"ל אפי' הסדק רחב ממש כהמרדע. ועי"ז אינו יכול לתחוב המרדע בהסדק. אפ"ה כל שנקוב כשיעור זה. שוב אינו מציל בצמ"פ. ואע"ג דגם כשיש נקב כ"ש שוב אינו צמיד [כפ"י מ"ב] י"ל דזהו דוקא בנקב שנעשה בכונה. אבל הכא דהנקב נעשו מעצמו שנסדק. צריך שיעור. וכדקתני בסוף פרקן. ואף לבתר מ"ש רתוי"ט [פ"ח מ"ו ד"ה אם] דבנקב שנעשה מעצמו צריך רוחב טפח. היינו בדופן הכלי. אבל במרוח שבצמ"פ סגי בשליש טפח. משום דשם הרי רצה לסתום פה הכלי. להכי גם בפתוח שליש טפח לא מחשב סתימה:
רבי יהודה אומר נכנס: מיקל טפי מת"ק ומצריך שיעור הסדק רחב יותר שיעכב בצמ"פ. [והא דשיערו במרדע. נראה שהיה דרכם לחתות בו האש שבתנור. מדהוא ארוך. וכשנסדק כשיעור זה סמוך לפיו. לפעמים מניחו כך ואינו מסיר הסרידה]:
נסדקה סרידה: ר"ל אם ניקב או נסדק גוף הסרידה המחוברת בצמ"פ בהתנור:
רבי יהודה אומר שלא נכנס: ת"ק ס"ל שסרידה שהוא בפה התנור והחום יוצא משם. להכי חמור מגוף התנור. דבתנור כשניקב מעצמו צריך נקב טפח [כלעיל סי' ס"ב] ובסרידה סגי בשליש טפח. ואפ"ה קילא סרידה ממרוח שבצדו. דבמרוח סגי בנקב שלא נכנס בו המרדע. ובהסרידה עצמו צריך שיהיה הנקב רחב שיכנס בו המרדע. ולר"י גם ממרוח חמיר סרידה. דבמרוח לא נתבטל הצמ"פ רק כשהנקב רחב להכניס המרדע. ובהסרידה סגי כשהנקב רחב כהמרדע ממש. אף שאינו נכנס בהנקב:
היה עגול: ר"ל אם הנקב שבסרידה הולך בשפוע ובעיגול מלמעלה למטה בעובי הסרידה. ועי"ז המרדע שהיא פשוטה. אינה נכנסת בנקב העקום לתוך חלול התנור:
משנה ח[עריכה]
תנור שניקב מעינו: עין התנור הוא כעין צואר חלול שהעשן יוצא משם. וגם שם צריך לסתמו בטיט כשרוצה שיציל בצמ"פ. ומיירי הכא שסתמו וחזר ונתנקב שם באמצע המרוח:
נכנס ויוצא דולק: היינו שיעור גדול יותר שלא יכבה הכוש כשיוציאנו:
ניקב מצדו: של העין. דהיינו שנסדק בין המרוח וכותל העין. או שנסדק העין עצמו שם:
רש"א מן האמצע נכנס: ר"ש ס"ל גם בעין ובמרוחו. כדס"ל לר"י בסרידה ובמרוח שלה. דבתרווייהו אם נקב באמצע דהיינו שניקב בהמרוח עצמו. צריך שיהיה הנקב מרווח. דהיינו אם ניקב מרוח שבסרידה צריך שיהיה בכדי שיכנס שם המרדע. ואם במרוח שבעין צריך כדי שיכנם שם הכוש. אבל דולק א"צ כלל לדידיה:
מן הצד אינו נכנס: היינו כשניקב חרס הסרידה עצמה או חרס העין עצמו אז סגי כשהנקב כאן וכאן מצומצם כרוחב מרדע או כוש. דס"ל לר"ש דבשניהן מקלינן במרוח וס"ל שצריך נקב יותר מרווח. דאל"כ יכול בנקל לסתמו ע"י שימעך באצבעו על המרוח הרך. [כך נ"ל. ולרב"א מהאמצע דקאמר ר"ש היינו בשניקב הפתיל שהוא החרס. ומהצד דקאמר. היינו שניקב הצמיד. והוא המרוח שמחבר הפתיל להכלי. ולא זכיתי להבין ד"ק. וגם מהר"ש והר"ב משמע להיפך מדבריו:
שיעורה מלא מיצה שנייה של שיפון: קשר ב' של קנה שבולת של שיפון. והוא ראגגען. וקשר זה הוא דק יותר מקשר התחתון שסמוך לעיקרו. אבל עב יותר מקשר הג' שלמעלה מהאמצעי. שסמוך יותר להשבולת. ונ"ל דמדרגילין לינק היין מהחביות ע"י קנה השבולת. כשרוצין לטעום היין שבהן. וכ"כ מכדין יונקין ע"י קנה סוף. להכי משערין בשיעור נקיבתו בכל א' כפי המורגל בו:
וכן היה אומר בחצבים גדולים: מגופות כדין גדולים כשסתמום בצמ"פ ומרחם בטיט לסתמן. כבתנור וחביות לעיל:
מן הצד: ולרבנן דוקא בפה התנור ובעינו מחלקינן בין מן הצד לאמצעו ומטעמא דאמרן. אבל בכולהו אחרינא אין חילוק בין אמצע למן הצד. אלא בכל חד וחד. צריך שיהיה הנקב מרווח כדי שיכנוס בו הדבר הקבוע לשיעורו:
בד"א: האי בד"א. וכ"כ בד"א דנקט בתר הכי ד"ה היא. וה"ק בד"א ששיעור נקב שבצמ"פ שבחביות הוא כמלוא מיצה*). ובחצבים גדולים כקנה:
בזמן שנעשו: החביות והכדין:
אפילו כל שהוא טמאים: דדוקא ביין דמפיג ריחו. ולא ניחא ליה בנקיבת הכלים ההם. להכי כל שאין הנקב גדול כשיעור האמור בו דלא חזי כל כך להשתמש בהכלי. אלא קטן ממנו. לפיכך אף שמוכרח להשתמש בו. אפ"ה לא ניחא ליה בהנקב. מדעכ"פ מפיג הריח משם. להכי כסתום דמי. אבל כלי של שמן דבש חלב ומים. שהאויר יפה להן ניחא ליה בהנקב. ולהכי גם בכ"ש דהיינו בכונס משקה סגי דלתבטל הצמ"פ שבהן. [רב"א]:
בד"א: שעכ"פ במיוחדין ליין שיעורן כלעיל:
בזמן שלא נעשו: הנקבים שבמרוח:
בידי אדם: ר"ל במתכוון. אפי' כל שהוא טמאים: נ"ל דמדלא נקט הך בד"א בתר בבא דסיפא בכלי עצמו שניקב. ש"מ דרק בהנך דלעיל דמיירי שניקב הצמיד או הפתיל יש חילוק זה בין בשניקב בכונה או לא. אבל כלי עצמו שניקב אין חילוק זה. אלא אפי' שלא בכונה. אם לאוכלין שיעורו בכזית. ואם למשקין בכמוציא משקה [וכן משמע מרמב"ם פכ"ב מטו"מ ה"ג. ואין להקשות מזה על מהר"ם [עי' מ"ש לעיל רתוי"ט פ"ח מ"ו ד"ה אם]. עי' מ"ש בס"ד בבועז אהלות פ"ה סי' ב' לתרץ קושיא זו]:
ניקבו: לעיל מיירי כשניקב הצמיד או הפתיל. אבל הכא מיירי בשניקב רק דופן הכלי או קרקעיתו:
העשוי לאוכלים שיעורן בזיתים: בכמוציא זית:
ובכונס משקה: בכונס משקה גרסינן. וכל שיעורי נקבים דתני בפרקן היינו רק לאשמעינן דכשהנקב פחות משיעור האמור בו א"צ לסתמו. ואפ"ה מציל בצמ"פ. אבל כל שהנקב כשיעור צריך לסתמו אם יציל בצמ"פ. ואפי' כשהנקב גדול מהשיעור מהני בו סתימה. עד שינקב רובו או כמוציא רימון. דאז אפי' סתם גם הנקב ההוא אינו מציל בצמ"פ. מדכבר בטל בתורת כלי לגמרי והו"ל כאוכלין שגבלן בטיט דאינו כצמ"פ להציל. ונ"ל דכלי שאמק"ט שאינו עשוי לאוכלין או למשקין רק להניח שם כלים וכדומה. משתער נקב שבהן כפי הדבר שמשתמש בהן. כבית קערות כל שאינו מקבל קערות. וכן כל כיוצא בזה [כפי"ז מ"ב] וכל שהנקב קטן מזה א"צ לסתמו. ואפ"ה ניצל בצמ"פ שבפתחו וכשנקב גדול בו כלעיל אפי' סתמו אמ"צ. ותני במכילתן ג' משניות דדמי אהדדי. דהיינו הך דפ"ג שהוא שיעור לטהר הכלי. והך דפ"ח מ"ב לחצוץ בפני השרץ בתוך תוכו. והך דהכא לחצוץ בצמ"פ באהל המת דבכולהו אזלינן לחומרא: