תורת העולה/חלק ג/פרק ס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ששים[עריכה]

אמרו כשהגיע זמן תרומת הדשן היו מרימין הדשן כמו בשאר הימים, כבר נתבאר ענין תרומת הדשן, שהוא מורה על הפסד הכלל לאין גמור, כמו שנתבאר למעלה חלק ג' פרק ו' וחלק ב' פרק ה'. ולכן היה מרים הכהן הדשן תחלה, לקבל עליו אמונה זאת קודם שיתחיל לעבוד, כי אין סדר וטעם לעבודה אם לא בקבלת דעת זהף ובהיות יום הכפורים יום מקודש, מקדימין הרמת הדשן מחצות לילה, לזכור זכותו של דוד שאמר חצות לילה אקום להורות לך וגו', וכזה אמרו פשעם(?) הרואה עד חברון, כדי לזכור זכות ישיני חברון, ואף כי שענין יום הצום ועבודתו מורים על שלמות פעולת השם יתעלה, עמ' פה' יפה וחדוש העולם, כמו שנתבאר פרק נ"ז, ועל כן היו מתחילין לעבוד מחצות לילה שהוא העת שהחמה אז למטה מן הארץ במקום היותר רחוק שאפשר, והיא העת שבה העמיד הקדוש ברוך הוא השמש בתחלת הבריאה, כמו שכתב בעל יסוד עולם, ולכן ביום כפורים שהיה כל ענינו מורה על חדוש העולם, ושלמות בריאות העולם, ושמפני זה הועמד השמש באותו נקודה, שמיד תצא על האופק ותוסף אורה שהוא טוב, על כן התחילו לעבוד מאותה רגע ממש שהתחיל העולם, להבראות. אמנם, ברגלים שאנו משיגים בריאות העולם על ידי יציאת מצרים, אשר הרגלים זכר לו התחילו לעבוד בהרמת הדשן בתחלת אשמורת השניה, שהיא סוף אשמורה ראשונה, זכר למה שנאמר בצאתם ממצרים ויהי באשמורת הבקר וגו', ובשאר הימים שאין ההיכר אלא מצד השמש ושקיעתה, התחילו העבודה מקריאת הגבר ואילך שהוא זמן עלות השחר, שמתחיל אז השמש לקרב אל הארץ, וכבר נתבאר לעיל פרק ו' חלק זה טעם הקדוש בשעת תרומת הדשן, הגיע זמן שחיטה והוא זמן עלות השחר, שאל הצופה את הרואה עד חברון כו', היה מתחיל לסדר העבודה, להורות על חדוש העולם וסדורו זה אחר זה, וכמו שנאמר בתחלץ הבריאה ויהי אור, והוא תחלת הבריאה, כן היה שואל אם האיר המזרח, ולפי שנאמר בהבראם, ודרשו ז"ל שהעולם נברא בשביל אברהם, על כן היה שואל אם רואה עד חברון ששם מקום מנוחתו, וכבר כתבתי פרק שעבר שעשרה מאמרות של בראשית נגד עשרה קידושין של יום כפורים ובהיות כי דרשו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא, מלבד עשרה מאמרים שנאמרו בענין הבריאה, כמו שיתבאר. על כן היו עשרה קדושין מלבד הקידוש אשר היה בהרמת הדשן, שלא נחשב נגד מעשה בראשית המוזכר קודם יהי אור, והוא מאמר סתום, מכוסה כלילה, נאמר על בריאת יש מאין אשר הרמת הדשן דוגמתו, כמו שנתבאר חלק ב', פרק ה' והיו בלילה והיו מורידין אותו לבית הטבילה והיו פורסין סדין בוץ כו', בתחלה היה פושט בגדי חול שעליו, כי אין לכנס בדברים אלו אלא בהמרת הבגדים הצואים, והם הסרת המדות המגונות מעליו, והיה טובל עצמו כו', כבר כתבתי גם כן בפרק שעבר, ענין הטבילות היו נגד חמשה חומשי תורה, שהיה הכהן גדול מתבונן בהן, כי הטבילה במים הוא דוגמת הלמוד בתורה, הנמשלה למים, ונראת ים החכמה, והיא המקוה ארבעים סאה, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר, ובאמת שאין אדם עולה מטומאתו לטהרה, אלא על ידי התורה שהיא מקוה הטהרה, אשר בה מטהרים כל הטמאים, ואפילו גוי העוסק בתורה ואמרו ממזר תלמיד חכם, יקר הוא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, ועל כן היתה כל טבילה זכר ורמז על חומש אחד, הטבילה הראשונה נגד החומש הראשון, אשר מתוכן מתבוננים מעשה יום אחד, כי כבר דרשו ז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות עמ' פה:' יפה וגו', ודרשו ז"ל שהכל נברא ביום אחד, ודרשו בהבראם בשביל אברהם, ועל ידי זה ספר בראשית דוגמתו, כי מה שהכל נברא ביום אחד הוא בדרך זה, שנתן השם יתעלה לכל דבר ממשלתו, וממונה עליו לפעול כל אחד ביומו, והנה מצד השם יתעלה היה הכל נברא ביום אחד, ונתן לכל אחד כח וכח ממשלתו, לפעול מכאן ואילך, וזהו משל הגנן שאמרו רבותינו ז"ל, שזורע הכל ביום אחד, וצמח כל אחד ביומו, וכן הוא ספר בראשית, שאמרו רבותינו ז"ל מעשה אבות סימן הוא לבנים, ואין דבר מסופרי האבות שאינו מורה על ענין שאירע לבניהם, וידוע כמה נתחבט הרמב"ן ז"ל בספרו פירוש החומש, להראות כל זה לבארו בכל ענין וענין, והנה מזמן האבות היה הכל בכח, ואחר כך יצא לפועל, באריכת הזמן במאורעות שאירעו לבניהם, וגם ספור מעשה בראשית הוא מרמז על ימים האחרונים, וכמו שהאריכו הפרשנים לתורה, ועל כן היה הכהן גדול טובל עצמו טבילה ראשונה, להתבונן(?) בזה, עי עמוק הוא, והיתה טבילה זו בחול, ולא בקודש בבית הפרוה, בהיות כי עיקר ספר הראשון אינו אלא ספורים ואין בו מצוה ממצות התורה, וכמו שאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, והיו פורסין סדים של בוץ בינו לבין העם, כדי שיכירו העם שעבודת היום בבגדי הבד, כבר נתבאר שטעם עבודת היום בבגדי בד הוא לזכור מעשה קין והבל, שבגדי כהן הדיוט מורים עליהן, והיו בד להיות כי קרבנו של קין היה זרע פשתן, מטעם שנתבאר, ויתבאר עוד, וזהו הגורם שמחיצה מפסקת בין כהן גדול לשאר העם כי רוב העם הולכין בדרכי בני אדם, וחוטאין, ואינן במדרגת כהן גדול העובד עבודת היום, והנה היה עולה ומסתפג ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו, להורות כי על ידי טבילה זו היה עומד על יסוד מאמר הראשון שבענין הבריאה ולכן היה לובש תחלה בגדי זהב, כמו שנאמר בדברי תורה הנחמדים מזהב והיה לובש שמונה בגדי כהונה, הרומזים על מצות אדם הראשון, כמו שנתבאר בפרק שעבר, להורות כי תחלת הבריאה היתה לכוונה זו, להיות האדם שלם בתורה ובמצות אלו שנתנו לאדם הראשון, וענין מאמר ראשון הנרמז בענין קידוש זה הוא מאמר ויאמר אלקים יהי אור וגו', כי מאחר שהכל נברא ביום אחד, על כרחינו אנו צריכין לומר כי הכל נרמז בענין ויאמר אלקים יהי אור, והוא המורה על מציאות הדברים הנקרא בפי המשכילים אור המציאות, והחושך רומז אל אפס והעדר המציאות, וכמו שמבואר בדברי הרב המורה פרק ל' חלק ב', והאריכו בו פרשני התורה, ובהיות הענין כן נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והוא הגבלת זמן הקצוב לכל דבר ודבר, והוא נקרא יום. והנה הוכרח לומר יום אחד, ולא יום ראשון כי אין שני אחריו, ובהיות כי כל נמצא אחר מציאתו אינו נמצא שנית, וזהו ענין קדוש ידיים ורגליים המורים קבלת ההשפעה מלמעלה ונתינתו למטה, הן בכהן גדול העובד למטה או בכהן גדול העליון, הנרמז בענין עבודתו של כהן גדול, כמו שנתבאר הכל בפרק שעבר, הוא קבל ההשפעה מלמעלה כמאמר ראשון, והיה בידו להוריד פעולותיו למטה מכאן ואילך, וכבר ביאר בעל עקידה שאמר, שמאמר יהי אור מורה על בריאת המלאכים, וכמו שהאריך שם בזה, והנה על ידי זו הטבילה והקידוש, היה הכהן גדול משיג ענין הבריאה הכללית עמ' פו' יפה שהיתה יש מאין, כי קודם בריאת האור היה האפסים המוחלטים, והיה אין גמור כן היה מקריב בבגדים אלו, התמיד, על הסדר שבכל יום, ומקטיר הקטורת ומטיב הנרות ומקטיר אברי התמיד ונסכים כמו בכל יום, וכבר נתבאר למעלה בסדר התמיד והמערכה טעם קשירות הדברים אלו זה בזה, והיה מקריב גם כן בבגדים אלו מוסף היום שכבר נתבאר למעלה טעמו, המורה על ביטול טענת הפלוסופים על דעת חדוש העולם, מצד שלמות פעולות השם יתעלה, וכמו שנתבאר, ולכן בא המוסף אחר סדר תמיד, המורה גם כן על זה וכמו שנתבאר, והנה לא היה מקרי' כל מוסף אחר סדר תמיד, המורה גם כן על זה וכמו שנתבאר, והנה לא היה מקרי' כל המוסף כאן, אלא היה מניח האיל והשעיר לסוף עבודת היום, וכמו שנתבאר מטעם כי הפר מוסף היה מורה על ענין האדם השלם, וענין הכבשים היו מורים על שבעת ימי המעשה, וכמו שכתבנו למעלה בקרבן שבת וראש חודש, והם מורים על שלמות פעולות השם יתעלה שברא הכל, להיות האדם שלם בפעולות, ועל כן לא בא מענין המוסף רק הפר והכבשים. אמנם, האיל והשעיר המורים על בריאת המלאכים והגלגלים, כמו שנתבאר פרק מ"ט בא לבסוף מטעם שיתבאר לקמן, ואולי מורה לנו על דעת האומרים, שרחוק הוא שנבראו אלו לתכלית האדם, וכמו שהאריך הרב המורה בזה חלק שלישי, ובעל ערידה פרשת בראשית, לכן בא הוראתן לסוף סדר הבריאה כאלו היו הם תכלית האחרון, והנה אחר שהשלים עבודות אלו היה בא לבית הפרוה, שהוא מקום קדוש, ופירסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ומקדש ידיו ורגליו כשרוצה להקריב, פר כהן גדול, ושני שעירים אשר עליהם הגורלות, היה נכנס לבית הפרוה כו', ואמרו בגמרא מאי פרוה שם אדם אמגושי, ופירש שם רש"י מכשף ובערוך פירש, כי חפר מחילה תחת הקרקע בקדש עד שיראה עבודת כהן גדול ביום כפורים, והרגישו הכהנים בחפירה וחפרו ומצאוה ונקרא אותו הלשכה על שמו, והנה יש לתמוה, מה יקר וגדולה למקדש היה במכשף או חופר זה, להקרא לשכה זו תמיד על שמו, ושיזכר עם צדיקים שנקראים הדברים על שמן, כגון שערי ניקנור שנעשו נסים לדלתותיו, וזכה זה המכשף למה שזכה דוד שנקרא הבית כל שמו, שנאמר חנוכת הבית לדוד, וכמדרשם ז"ל, וראוי להיות שם רשעים ירקב, ועל כן נראה מזה גדול יקר עניני המקדש, ושכל דבר נותן התבוננות מה להתבונן בו, ומכיר בו ובשמותיו, והנה זאת המחילה שהיו טובלים בה, נקראת בית הפרוה, ובה היה טובל הכהן גדול, טבילה שנית ביום כפורים, כי הטבילה הזאת היתה נגד ספר שני, שבו הוזכר יציאת מצרים וענין פרעה מלך מצרים, והנה הם שמות קרובים, לשון נופל על לשון, ולכן הניחו שם מכשף כפרש"י על מחילה עמ' פו:' יפה זו זכר ליציאת מצרים, וענין פרעה מלך מצרים שהיה המכשף הגדול בעולם, והיתה המחילה זה מקום קדש כי בה נתקדש שם שמים וכן היו הכהנים נכנסין וטובלין, כי על ידי צאתם ממצרים קבלו ישראל התורה, שהוא ענין הטבילה כמו שנתבאר, ועל ידי זה נאמר להם (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולכן היה הכהן גדול נכנס בו ביום כפורים לטבול טבילה שנית, והוא להתבונן בספר השני, והיה מקדש ידיו ורגליו תחלה, קודם הפשטת בגדי הזהב כי עדיין בשאר לו רושם מענין הטבילה והעבודות הראשונות, שנתבארו למעלה שהיה מרמז על הספורים מאבות לבנים, כי אי אפשר להתבונן לספורי ספר שני לולי בזכרון תחלה ענין מעשה האבות והם נרמז הגלות לבניהם, ושהיו משועבדים במצרים, ויצאו משם וקבלו התורה כמו שידוע כי לפי שאמר אברהם (בראשית טו) במה אדע וגו', נאמר לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' וענין יעקב ובניו עם יוסף נרמזו הגלות במצרים, ולכן היה מקדש ידיו ורגליו תחלה ואחר כך היה טובל טבילה שנית, והנה עם זה היה מסדר סדר עבודה, וענין הבריאה והחדוש שרומזים עליהם ענין העשרה קידושין כמו שנתבאר והיה קדוש זה וקדוש שאחר הטבילה השנית נגד שני מאמרים שנאמרו במלאכת יום שני, והם ויאמר אלקים יהי רקיע וגו', ויאמר אלקים יקוו המים וגו', שהוא גמר מלאכת יום שני שהוא הקוות המים, ולכן לא נאמר כי טוב ביום ב', ונאמר ב' פעמים ביום שלישי, כמדרשם ז"ל הקדוש הראשון נגד מאמר ראשון והטבילה נגד מלאכת המים, וספר השני שהוזכר בו נתינת התורה שהוא מלאכת המים ואפשר שנרמז בענין שני ימים הראשונים ופעולותן, פעולות ובריאת התורה הנקרא אור, ולזה נאמר ויהי אור, וכן במלאכת השני נזכר מלאכת המים נמשל בהם התורה, ובא להורות על שני ימים שקדמה בריאת התורה לבריאת העולם, כי עקר ישובו של עולם התחיל ביום השלישי שנאמר בו יקוו המים וגו', ותראה היבשה, שהוא עיקר בריאת העולם, וכמו שנאמר (ישעיה מה) לשבת יצרה, וזה כוונת אמרם שקדמה התורה שני אלפים קודם בריאת עולם, והוא מבואר למשכיל. והקדוש שקודם הטבילה היה מורה על מאמר ויהי רקיע בדרך זה, ידוע אמרו רבותינו ז"ל שהמחלוקת נברא ביום שני על מאמר יהי רקיע בתוך המים, שנחלקו המים ולזה לא נאמר ביום שני כי טוב, ולזה היה מורה על ענין מחלוקת יוסף עם אחיו, שעל ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים והוא ענין הקדוש ההוא שעשה הכהן הגדול בקדושת בית הפרוה, שהיה מרמז דבכל שנעשה להם במצרים עד מתן תורה, כמו שנתבאר ואז היה טובל עצמו בטבילה שנית מטעם שנתבאר, והיה לובש בגדי לבן וחוזר ומקדש ידיו ורגליו, הנה היה לובש עמ' פז' יפה בגדי לבן אחר טבילה זו לרמוז כי חזרו אז להיות לבנים, על ידי קבלת התורה, על דרך שנאמר (שם א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו', וחזר ומקדש ידיו ורגליו נגד מאמר שני שנאמר בו יקוו המים וגו', והוא היה לתועלת היישוב שתתגלה הארץ ותוציא צמחה, ולא לתהו בראה לשבת יצרה, והוא ענין קדוש השני שכל זה היה נגלה לו על ידי טבילה השניה, שקודם קדוש זה והוא התבוננות בספר השני בדברים שנמשכו לישראל אחר מתן תורה, עד סוף ספר שני שנזכר בו ענין המשכן, וכליו, ובגדי העובדין, עד שנאמר עליו (שמות טו) מכון לשבתך פעלת השם, והוא ענין ישיבה המוזכרת בלשבת יצרה, כי כן היתה השכינה בתחלת היצירה בתחתונים וכמו שהאריכו בזה במדרש שאמרו רבותינו ז"ל, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא עולמו נתאווה להיות לו דירה בתחתונים, בא אדם ועבר על ציוויו וסלק שכינתו לרקיע, בא קין וכו', עד שמשה חזר והורידו לארץ, שנאמר (שם יט) וירד על הר סיני, הה"ד באת לגני אחותי כלה, והוא הנאמר בענין המשכן כמו שנאמר אכלתי יערי עם דבשי וגו', הנאמר על הקרבנות והנסכים כמדרשם ז"ל, הרי שנשלמה כוונת הבריאה ביום הקמת המשכן, כי אז נתיישבה הארץ, ויצא לפועל כוונת ותראה היבשה לכן עשה הכהן שני קדושים אלו וטבילה ביניהם, נגד מעשה יום שני ושני מאמריו, והנה בא אחר כך באלו הבגדים לשחוט פרו, ולהתוודות על חטאתיו, וחטאת הכהנים, ולהגריל על שני השעירים והכל בבגדי לבן, כי באמת הכל נמשך ונקשר זה בזה כי על ידי מעשה יום שני, שנברא בו מחלוקת, ונברא בו יצר הרע, נמשך ענין רמזי הפר ושני השעירים, בדרך שנתבאר כי המה המורים על היצר טוב, והיצר הרע, והנה עובד עבודה זו בבגדי לבן כי זהו הענין של בני אדם, אשר בגדי כהן הדיוט רומזין עליהן, והם קין והבל כמו שכתבתי למעלה, ואפשר כי זני השעירים היו רומזים גם כן על קין, והכל אשר היה האחד להשם, והאחד לעזאזל, והנה כל זה היה עמוד עליו על ידי טבילה שנייה, כי שם מוזכר ענין עשיית העגל, שהיה נמשך גם כן מצד השעירים, ונראה שזהו הטעם שהיה הכהן גדול מתוודה על פרו שני פעמים פעם הראשון עלן עצמו לבד, והשני על עצמו עם אחיו הכהנים כי הפעם הראשון היה מתודה חטאת העגל הנעשה על ידי כהן שנתכפר ביום כפורים, ואחר כך היה מתוודה על שאר עונות הנעשים על ידיו עם אחיו הכהנים, וכבר כתבתי חלק ב' פרק ג', כי זהו טעם רבותינו ז"ל, בהקרבת שעיר לכפר על ענין שחיטת שעיר שנעשו בני יעקב כמבואר שם, וכעין זה היה וידוי כהן גדול על חטא העגל והנה כבר נתבאר בפרק שעבר טעם הפר ושני השעירים שהיה מקריב הכהן בבגדים אלו, וטעם הגורלות וטעם הזאות, שהיה מזה מן הפר ומן השעיר ע"ש ויתבאר לך טעם כ"ד וא"צ להחזיר הדברים הנאמרים, והיה מתוודה על הפר וידוי ראשון ואחר כך מגריל על השעירים, היה מעמיד השעיר נגד בית שלוחו, והשני נגד בית שחיטתו, וחוזר ומתודה על הפר ושחטו, ואחר כך מקריב הקטורת לפני ולפני, ואחר כך מזה הדם, וחוזר ושוחט השעיר, ומזה מרמז כאשר עשה מדם הפר, טעם כל דבר זה, וסדורו זה אחר זה מורה לנו דבר חדש, וזה כי אחר שהתודה על הפר שהוא נגד חטא העגל, היה מגריל עח השעירים שבא על חטא ישראל, להורות כי סבת חטאו היה לסבת ישראל, והם היו עיקר החוטאים במעשה העגל, ולא הכהן כי לא חטא אהרן בזה רק שגרם חטא לישראל, והוא היה שלם בדבר זה, לולי שגרם לישראל לחטוא, והנה חטא אהרן גרם לישראל לחטוא, ועל ידי זה חטאו שאר הכהנים הם בני אהרן, שגרם להן חטא אביהם, שחטאו ונענשו בסבת חטאו, כמו שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ט) ובאהרן התנאף השם מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד עמ' פז:' יפה אהרן בעת ההיא ודרשו ז"ל אין השמידה אלא כילוי בנים, ותפלת משה הועילו מחצה שנשארו לו שני בנים, הנה חטאו גרמה לו חטא בניו וענשן, כי לולי זכות אבותן היה מסייעתן להצילן מן החטא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', שהכוונה להם בזה כמו שאמרנו שזכותו היה להעמיד לו ולהגין עליו להצילו מן החטא, וכן בחטא בני אהרן, לולי חטא אהרן בענין העגל, ואחר כך היה שוחט הפר, ואחר כך היה מקריב הקטורת להורות שאחר כך היה שלם בכל מיני שלמות, וזה על ידי שחיטת הפר, שהוא מורה על התשובה, כמו שקדם לנו מענין פר שהקריב אדם הראשון, ועל ידי זה חזר על שלמותו, והוא ענין הקטורת, כי כבר נתבאר שהקטורת מורה על ענין השלימות כאשר נתבאר לעיל פרק ל"ו חלק ב' ופרק ז' חלק ג', ונתבאר גם כן לעיל פרק ז' חלק ג' טעם הקטרתו על האש, וענין הכף של קטורת, וטעם שלא היה אדם בהיכל בשעת ההקטר' וכל זה מבואר שם. אמנם, במה שנשתנה קטורת יום כפורים, שהיה חופן מלא חפניו מתוך שלשה מינים, להיות כי כהן גדול היה שלם בפעולותיו, והוא נרמז בחיפון הקטורת משלשה מינים כי הוא היה שלם וכלול מכל שלשה השלימות, ולכן לא היה לחיפון מידה אלא גדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, ולפי שלמות האיש היה מוסיף בחפניו, ולא היה בהקטרת קטורת זה, שכהן אחר היה מכניס לו האש, או שהיו אומרים הקטר כמו בשאר הקטורת, כאשר כתבנו חלק ג' פרק ז', כי זהו המורה על הסיוע הבא לו מאחר, כמו שנתבאר לעיל פרק ז' חלק ג', ולא הוצרך השלם הכהן גדול לכך, ובפרט אהרן שבא עליו רמז קטורת זה, ואף כי היה מקטירו לפני ולפנים, ולא היה אחר נכנס עמו, וכבר נתבאר גם כן ענין המחתה והאש שהיו מקריבין עליו הקטורת, והיו שלשה קבין להיות החום הטבעי והוא האש המחתה, קושר שלשה מינים נפש רוח נשמה והם שלשה קבין אש המונחים במחתה, שהוא דוגמת לבו של אדם, שעליו מקטיר קטורת, כמו שנתבאר הכל למעלה בפרק הנזכר ופרק ל"ז חלק ב' כתבתי כן כזה עיין שם. ובהשלימו ענין הקטורת המורה על שלימות אהרן, היה מזה דם הפר ושוחט השעיר ומזה דמו, מניין הזאות שנתבארו למעלה, ענינם וטעמן, ואחר כך בא לו אצל השעיר המשתלח, ומתודה עליו עון ישראל ומשלח לעזאזל וכבר נתבאר טעם ענינו בפרק שעבר, והיה ההר ששלחו שם רחוק שנים עשר מיל מירודלים, נגד מחנה ישראל שחטאו בעגל, ולכן מתודה עליו לכפר על העון ההוא, וכמו שכתבתי בענין וידוי פר כהן גדול, והיה משלחו ביד איש עתי המדברה, להורות כי ההכנה מועלת מאד לדברים אלו, וכמו שכתבתי למעלה, ואחר כך היה הכהן גדול בא להוציא אימרו הפר והשעיר, ומניחין עד שעת הקטרתן, והיה שולח הבשר חוץ למחנה לשרוף, כבר נתבאר טעם שריפת הבשר חוץ למחנה, פרק י"ג חלק ב', ופרק ל"ג חלק ג'. אמנם, היה אחר הגעת השעיר לעזאזל, כי לאחר שהגיע השעיר לעזאזל הוא סוד שטן הוא יצר הרע ראוי לשרוף הבשר, המורה על האומות וכליותן, כמו שיתבאר לקמן בסוד פרה אדומה, והיו מנתחין הבשר לנתחים גדולים, והוא המורה על הגדולים והשרים, וכמו שאמר יחזקאל בענין ירושלים כל נתח טוב וגו', לכן בענין ברית בן הבתרים, שנאמר ויבתר אותם וגו' ואת הצפור לא בתר, שדרשו ז"ל שמורה על אבדון האומות, והיו מוציאן אותן ארבע אנשים, נגד ארבע מלכיות, בשתי מקלות קלועים, והם שני מקלות שראה הנביא עמ' פח' יפה וקרא האחד נועם, ולהאחר קרא חובלים וגומר, ואחר כך קורא בתורה, להורות כי בזמם שריפת האומות וכליונן, שהם ימי העתיד, תחזיר עטרת התורה ליושנה, והוא הרמז בקריאת התורה, והמה בזמן שהמקדש קיים שיר ישראל תקופה, והיה מברך שמונה ברכות על התורה ועל המקדש שהוא יקר מעלה ישראל, וכל זה היה מורה אחר שליחות השעיר, ושריפת הבשר בחוץ, המורה על אבדון האומות והיצר הרע שלא ישלוט, ואמרו הרואה כהן קורא אינו רואה שריפת הבשר חוץ, והוא האומר כי לאום מלאום יאמץ, ואי אפשר לאדם לראות גדולת שניהם כאחד. אמרו עוד אם קורא בבגדי בוץ מקדש ידיו ורגליו, ואם קרא בחלוק לבן משלו כבר קדשם קודם שקרא, ופשט בגדיו וטובל ולובש בגדי זהב וחוזר ומקדש ידיו ורגליו, ועשה שעיר המוספין על המזבח החצון, ואילו ואיל העם ומקטיר אימרי של פר, ושעיר הנשרפין ומקריב התמיד של בין הערביים, הנה אלו הקדושין והטבילה שהיה עושה לעבודת אלו הם מורים על מעשה יום השלישי ומאמריו הנאמרים בו, כי הטבילה היתה נגד מעשה יום שלישי וספר השלישי שהוא תורה כהנים, כי מתוך אותו ספר שהוא הטבילה השלישי, היה מתבונן במעשה יום השלישי ומאמריו, כי מצינו במאמר תדשא הארץ דשא וגו' שחטאה הארץ במה שלא שמרה מצות השם יתעלה שצוה לה לעשות עץ פרי עושה פרי, והיא לא הוציאה אלא עץ עושה פרי, ולכן נתקללה כשנתקלל האדם כמדרשם ז"ל, הנה זה היתה החטא הראשונה המוזכר בתורה ושהיתה נמצאת בעולם, ולכן לאחר שהקריב הפר והשעיר המורים על חטאת בני אדם כמו שנתבאר, היה מקדש ידיו כמו שמצינו בעגלה ערופה שהיו הזקנים מקדשין ידיהן, ורוחצין ואומרים ידינו לא שפכה וגו', כי כל זה מורה כאלו מנקין עצמן מן החטא, ושידיהם נקיים מן החטא, והוא ענין הרחיצה שבא להעברת הזוהמא והטומאה, ולכן דרשו פרק קמא דסוטה, בענין בת פרעה שנאמר (שמות ב) ותלך לרחוץ וגו', שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן היה הכהן רוחץ עצמו לנקות עצמו מן החטא, והיה מורה בזה על חטא הארץ כאלו בא לומר שהחטא בא לאדם מצד תגבורת יסוד הארץ אשר באדם, וכאלו אדם מוכרח על זה, מאחר שקרוץ מחומר וכמו שנאמר (קהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומלת בארץ דווקא רוצה לומר מאחר שהוא אדם מן האדמה אשר חטא בתחילת בריאתו. ונוכל לומר שכל זה נגלה בחטא הארץ מתחילה, כי אף על פי שהשם יתעלה צוה לה להוציא עז פרי עושה פר כי אין כילות מצד הנותן, ומצדו היה באפשר שגם העץ יהיה פרי, אך הארץ לא עשתה, כי לא היה באפשרות החומר לקבל יותר מזה, וכמו שדרשו ז"ל כל מה שנברא בקומתו ובציונו(?) נברא, וכל אחד קבל השלמות מה שהיה אפשר לפי מדרגתו לקבל, ומה שלא קבל יותר היה מצד חסרון חומרו, וכמו שהסכימו כל החכמים בזה והאריך בו הרב המורה בשם הפילוסוף, וכל זה מורה על ענין האדם הנקרא עץ השדה, עץ פרי עושה פרי המעשים, ולכן כשנתקלל האדם נתקללה האדמה, להורות על הכוונה כי האחד גורם חבירו, וחטא האדמה הוא עצמו סבת חטא האדם. אמנם, מאחר שאי אפשר לאדם שלא יחטא אין לו תקנה אלא שישוב מחטאתיו תמיד ויתחרט עליהן, והוא ענין הטבילה השלישית שלאחר קדוש זה, אשר בא כנגדה תורת כהנים, אשר בו מצות הקרבנות הבאים על החטא לכפרה, וכמו שאמרו במדרש שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, אמר (משלי יג) חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה, מה ענשו אמרה (יחזקאל יא) הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה יביא קרבן ויתכפר, שאלו להקדוש ברוך הוא חוטא מה עונשו, אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר, כמו שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הדא הוא דכתיב טוב וישר השם על כן יורה חטאים בדרך. הנה בהיות התורה לא צותה בהקרבת הקרבן אלא על חטא השוגג, ולא המזיד, מטעם שנתבאר ריש חלק שני בטעם הקרבנות, על כן אמרו שהתורה אמרה יביא קרבן, כי הוא הדת והעונש המונח לכל אדם בשוה. אמנם, המזיד כל אחד נדון לפי רוע כוונתו, ואין שם כפרה מונח עליו בתורה על כן אמרו שהקדוש ברוך הוא אמר שיעשה תשובה כי הוא א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, יודע תשובתו של כל אחד ואחד אם התשובה הוא לפי החטא ואז יקבלו, וכל זה נגלה על ידי ספר תורת כהנים, אשר שם מוזכרים ענין הקרבנות המכפרין השוגגין, ועניני שאר הקרבנות אשר מתוכן ילמד המזיד לשוב להתודות על חטאו, ויתבונן למה אין המזיד מקריב קרבן, אשר מכל זה יעמוד על סוד הקרבנות, היא המביאו לידי תשובה והוידוי והחרטה עמ פח:' יפה על חטאיו, וכמו שנתבאר ריש חלק שני בטעמי הקרבן, וזהו ענין הטבילה השלישית שעשה הכהן גדול ביום הצום. והיה לובש בגדי זהב, והם דוגמת המצות שנצטווה בו אדם הראשון, ומורה על שלמתו קודם שחטא, וכמו שנתבאר למעלה מענין הבגדים של כהן גדול, וכל זה מורה על התשובות מחטאיו כמו שנתבאר, וחוזר ומקדש ידיו ורגליו להורות על מעלת בעל התשובה השב מחטאיו, שמעלתו גדולה ועומד במקום שצדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, והוא מבואר מענין קדוש זה, אשר דוגמתו מאמר ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים וגו', שאז קטרגה הלבנה ומעטה עצמה לאחר שחטאה, וזה היא ענין תשובה, ועל ידי זה עמדה במקום שצדיקים גמורין אינן יכולין לעמוד, שהרי החמה ושאר צבא השמים אינן עומדים בזאת המעלה שעומד' בו הלבנה להיות מושלים ביום ובלילה, ולהיות הצדיקים נקראים על שמם, וכבר נתבאר מאמר זה בענין קטרוג הלבנה במה שקדם, וזהו הוא כוונתם באמרם במקום שבעלי תשובה עומדין כו', להיות כי הבעל תשובה נקרא על שם הלבנה, והצדיק נקרא על שם החמה, ובמקום זה מעלת בעל תשובה יותר גדולה, מאחר שישראל מונים ללבנה, והאומות לחמה, אם כן במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, ובהיות כי במאמר תדשא, ובמאמר יהי מאורות, נגלה ענין המרי והחטא והתשובה, והוא נתבאר בטבילה שביניהם והוא תורת כהנים. לכן היה עושה בבגדים אלו שעיר החטאת על מזבח החיצון, ואילו ואיל העם ותמיד של בין הערביים, להיות כי כבר נתבאר מעניין הקרבנות אל שהם באין להורות על הפסד העולם, אשר מתוכן יתבונן האדם חדוש העולם, ומענין החטאת נתבאר גם כן הפסד העולם, אשר מתוכן יתבונן האדם חדוש העולם, ומענין החטאת נתבאר גם כן הפסד האדם במיתתו, וקבול עונשו אחר מותו, כמו שנתבאר הכל למעלה בענין הקרבנות ומעשה חטאת ועולה וכל זה מביא לידי התשובה השלימה בזכרון האדם, יום מותו, ושסופו רימה ותולעים ושהעולם וכל אשר בו עתיד להפסד, ושאדון הכל יתעלה בראו כרצונו, והיה נקרב הכל על המזבח החצון, שהוא מקום השבת הדברים לשרשן, כמו שנתבאר מענינו למעלה ובהתבונן האדם בכל זה מי הוא החצוף שלא ישוב מחטאתי ויתודה עונותיו, אין זה כי אם היודע רבונו ומתכוין למרוד בו, כאחד מערלי לב הגויים הארורוים, ולכן היה מקטיר אימורי הפר והשעיר המורה על לבות וכליות החצופים ההם, שנרמזו בשריפת בשרן חוץ למחנה, ואמוריהן נקרב על גבי המזבח, להיות כי עתיד המזבח ההוא להפרע להם, ובאש השם נשפט, ולכן נקרב אימוריהן על גבי המזבח, והיה זה קודם הוצאות הכף והמחתה לדעת הרמב"ם, ואחריהם לדעת הרא"ש, מטעם שיתבאר לך בסמוך. וזה כי אחר עבודות אלו הי(?) חוזר ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן, וחוזר ומקדש ונכנס לקדשי קדשים, ומוציא הכף והמחתה. הנה אלו השני קידושין לטבילה שביניהן היו מורים על המאמר (בראשית א) ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו', ויברא אלקים התנינים הגדולים וגו', ועל התבוננות ספר הרביעי, ומעשה יום הרביעי, ומאמר ויאמר אלקים תוצא הארץ וגו', ויאמר אלקים ישרצו המים וגו', הוא ענין קדוש הראשון, כי לאחר שעשה שני השעירים המורים על ענין החטא הבא מצד השעירים, והקריב אחר כך המוספין המורים על תשובת טענות הפלוסופים כמו שקדם בענין המוספין, וידוע שהעונות וחטאים גורמין לישראל הגלות, על כן בא הרמז בסדר העבודה, להורות על ענין המלכות ושעבודן בישראל, והם הנרמזים במאמר זה החמישי שנבראו בו הדגים והתנינים הגדולים אשר נמשלו בהן האומות, ולכן נאמר בפרעה התנין הגדול וגו', נחש בריח נחש עקלתון, ונמשלו האומות לדגים מה דגים כל אחד שגדול מחבירו בולע את חבירו וכן הוא בענין האומות, מה דגים שבים מכוסין מן העין אף האומות כי עין השם אל יריאיו(?) מה דגים מים מכסין אותן אף האומות מי התורה מכסין אותן אם יתעסקו בהן ישראל, מה דגים אין להם חיות אלא במים, אף האומות שעיקר חיותן תולה בתורה שעוסקין בה ישראל, כי כל העולם לא נברא אלא בזכותן, ונאמר בבריאת יום חמישי עם בריאות הדגים ועוף יעופף על פני רקיע השמים, כי אף שנבראו האומות תחלה, לא נבראו אלא בשביל ישראל שיעזרו להם בצרכי עולם הזה, וכדי שיוכלו לעסוק בתורה, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה עשינו גשרים כבשנו כרכים כו', וכמו שדרשו במה שנאמר (בראשית טו) ואת הצפור לא בתר, לכן אמר שעוף יעופף על פני רקיע השמים, להשכיל מה שלמעלה ומה שלמטה, והוא ענין הקדוש הראשון, והיה פושט מיד אחר זה בגדי זהב המורים על המצות והיה טובל עמ' פט' יפה טבילה הרביעית והוא ענין ספר הרביעי להתבונן בו שם דבר זה, כי כל הספר ההוא מדבר בחטאת ישראל, ושעל ידי כן נשתעבדו לאומות, ושנבראו תחילה שיהיו לעם ביניהן, אלא שחטאן גרם להם השיעבוד והגלות, ולכן מספר תחילה בספר ההוא ענין הדגלים, וחנוכת המזבח, שהיו מסודרים בטכסיסי מלוכה, וזהו לתכלית התורה והעבודה, והוא שמספר שם מענין פרשת נשא, שבו חנוכת המזבח. אמנם, אחר כך מגיד שחטאו ונשתעבדו ולכן מספר אחר כך מיד פרשת מתאוננים ופרשת מרים ופרשת קרח ומרגלים, שזהו גרם להם הנפילה במדבר, ומספראחר כך פרשת בלק ופרשת שטים שנפלו ארבע ועשרים אלף, להורות הכל כי חטאן, גורם להם הרעף וזהו התבוננות הטבילה הרביעית, ונגד מלאכת יום רביעי שבו נבראו המאורות אשר האומות מונים לחמה וישראל ללבנה, ואתה ידעת ממשלת החמה על הלבנה בעולם הזה, והוא סיבת חטא קטרוג הלבנה והוא מבואר למשכיל והיה לובש בגדי לבן המורים על חטא קין והבל להורות כי לפתח בריאות העולם חטאת רובץ, והוא הגורם כל הצרות לישראל, שאבדו שלימותן וחכמתן שאינן יכולין לעבוד בוראן, וחוזר ומקדש להורות שזהו ענין שגרם להם הגלות והשעבודין שנית ודע כי עיקר שיעבודן של ישראל הוא שני פעמים, פעם ראשונה במצרים, ועכשיו בגלות השני, וזהו שאנו אומרים בקדושה והוא ישמיענו ברחמיו שנית, כי גלות בבל לא נחשב לאלו הגליות הקשים, וזהו ענין שני הקדושים על הטבילה הרביעית, והיה מוציא הכף והמחתה חוץ לקדשי קדשים בבגדים אלו, להיות כי אינן ראוין להיות עוד בפנים, מאחר שאין מעשיהן שלמים ולא לבם לשמים והוא הנרמז בכף ומחתה כמו שנתבאר, והנה אין מוקדם ומאוחר בתורה זו, אם היה הקטר האימורים קודם זה כדעת הרמב"ם, או אחריה כדעת הרא"ש כי על כל פנים הכוונה אחת, שהיה מורה על הכנעת ישראל תחת האומות בסבת חטאן, ושעתיד הקדוש ברוך הוא לפרוע מהן, והיה ענין קדוש ידיו ורגליו קודם הוצאות המחתה והכף, נגד מאמר ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ וגו', שהם האומות הנמשלים לחיות ורמשים השולטין בישראל, וטורפין ומכלין אותן בגלות, והנה ידוע שארבע מלכיות נמשלו לארבע חיות שראה דניאל, שטורפין ורומסין את ישראל בגלותן, ואחר כך לחוזר ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל וחוזר ומקדש ולובש בגדי זהב ומקטיר קטורת של בין הערביים ומטיב הנרות של הערביים. והנה אלו הקדושין והטבילה באו להורות לנו על סוד הגלות, כי לא היה מצד השכחה, או מצד עזיבת השגחת השם יתעלה בעולמו. אמנם, לא היו רק מצד הכוונה האלקית שיכנעו ישראל בגלות, ושיעבדו בגופן כדי שיעסקו בתורה ובמצות, כמו שדרשו ז"ל יאי עניותא לישראל, וכמו שנתבאר כל זה מסור הקטורת, ולכן היה מקדש ידיו ורגליו, להורות על מאמר נעשה אדם בצלמנו שהיתה עיקר כוונת הבריאה, שיהא האדם בצלם אלקים בשכלו ובמעשיו, ויספיק עצמו בהכרחי, ולא ירדוף אחרי המותרות, כמו שנאמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט וגו' ועל ידי זה פושט בגדי לבן אשר עליו, והוא מורה על חטא קין והבל אשר רדפו אחר כבוד המדומה וגרם שזה וזה נאבדו מן העולם, וכמו שדרשו ז"ל( (בראשית ד) ויהי בשדה וגו' שחלקו על עסקי שדה, שאמרו באו ונחלק העולם כו', ושאר מדרשות הידועים בזה, והיה טובל הטבילה החמישית, והוא המורה על ספר משנה תורה, שהוכיח משה לישראל על זה תמיד, וגילה להן ענין זה, בפרשת כי תולד בנים וגו', ובקשתם משם את השם אלקיך וגו', בצר לך ומצאוך כל הדברים וגו', וגילה להם שזהו ענין הגלות, וכן בפרשת כי תבא בתוכחותיו ופרשת האזינו, שגילה להם שכל ענין הגלות והמכות אינו אלא לתכלית זה, ונגד מלאכת יום חמישי שנאמר בו ועוף יעופף על פני רקיע השמים, שבא להורות לתכלית זה כאשר נתבאר בסמוך, ולכן היה חוזר מקדש ידיו נגד מאמר ויאמר פרו ורבו וגו', כי חוש המשוש חרפה היא לנו ולא נברא אלא לקיום המין, שהוא הפריה והרביה וכדי להמעיטו ולהחלישו נגלו ישראל מעל אדמתן כי זהו היה רוב חטאן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא לגלות עריות בפרהסיא, כדאיתא פרק חלק, ולכן היה חוזר ולובש בגדי הזהב המורה על מעשה המצות, וכמו שנתבאר, והיה מקריב קטורת ומטיב הנרות המורה על שלימות המעשה והעיון כמו שנתבאר בסדר התמיד ואחר כך חוזר ומקדש ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו, ויום טוב היה עושה כשיצא בשלום, הנה אחר השלמות עבודותיו והרמז על כל מעשה בראשית היה פושט בגדי כהונה עמ' פט:' יפה אשר הרמז בהן על מעשה אדם הראשון כמו שנתבאר מעניניו. אמנם, אחר שהשלים הרמז, היה לובש בגדי עצמו ומקדש ידיו תחלה נגד מאמר עשירי הנזכר במעשה בראשית והוא ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', כי אם נמנה בראשית למאמר הנה זה מאמר י"א ואם לא נמנה בראשית למאמר זהו המאמר העשירי ובפרקי רבי אליעזר מונה העשרה מאמרות בלא בראשית, ומונה זה המאמר למאמר העשירי וכבר נתבאר מדברים הנמשכים שאחד עשר קדושין היו ביום כפורים, עם קדוש שהיה בלילה קודם תרומת הדשן, והוא נגד מאמר בראשית שהוא מאמר סתום כלילה, ולכן נשאר זה המאמר נגד קדוש האחרון של יום, והיה מקדשו קודם שהיה לובש בגדי עצמו, כי לאחר שנשלם עניני הרמז, על כל מה שנעשה בענין הבריאה, עד לאחר שנברא האדם היה עובד בבגדי כהנים. אמנם, מכאן והלאה היה לובש בגדי עצמו שהוא רומז על עצמו וכיצד היה מתנהג העולם אחר בריאתו וחדושו, שנתרבה האדם על פני האדמה, שהיו מתנהגין על פי הדברים הטבעיים, והם בגדי עצמו שהיה לובש כהנהגת כל אדם, וזה שהיה מתחיל באדם מיד אחר שנשל' בריאתו של אדם הראשון ביום ששי ולכן היו כל העם הולכין אחריו ללותו להורות כי האדם הנאמר במעשה בראשית הוא שם המין והכלל הכולל כל העם וכן הוראותיו ורמיזותיו של כהן גדול כולל את כולן, ולכן כל העם הולכים ללותו וקודם זה היה מקדש ידיו ורגליו, נגד מאמר האחרון שהיה לתכליתו זה כי יש להקשות במאמר זה, איזה דבר נברא במאמר זה האחרון שנאמר עליו ויהי כן כאלו היה שם בריאה חדשה, ולא נראה במאמר זה שום דבר חדש שהרי הכל היה נברא תחלה אלא שנתן הכל למאכל וכמו שנאמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע וגו', ולמה מנו זה המאמר בענין המאמרות שבהם נברא העולם, ועל כן נראה שהחידוש היה בזה המאמר מה שנאמר זורע זרע דהיינו מעצמו כי הצמח הארץ בכל מקום שיפול זרע הצומח יצמח בדומה לו, מה שלא היה כן בתחלת הבריאה שכתוב מזריע זרע והוא פועל יוצא, רוצה לומר שאחר יוכל להזריע ממנו וכן נאמר בכאן בעץ זורע זרע, ולא נאמר כן בתחלת הבריאה וזה היה הבריאה החדשה ולכן נאמר ויהי כן לצורך תכלית ישוב העולם, כי לאחר שחטא האדם ביום ששי נאמר מאמר זה כי אז נגרש מגן עדן ונתרבה האדם על פני האדמה והוצרך הקדוש ברוך הוא לתת כח הצמיחה בכל מקום נגד זה היה קדוש האחרון שהיה לתכלית רוב בני אדם המלוין לכהן לביתו, ואז היה עושה יום טוב כי היה חוזר ומזדווג(?) לביתו כדר' תלמידי חכמי' אשר עונתן מליל שבת לליל שבת, כדי להראות בפעולתו החומרי מעשה בראשית כמו שנתבאר פרק נ"ט כי לזה נקרא שבת מלכתא ומטרוניתא, וזהו גם כן יום טוב, מלבד היום טוב המפורסם שהיה כהן גדול עושה במוצאי יום כפורים זהו הנראה לי בכוונת העבודה של יום, לכבוד קדוש השם אשר הוא נורא ואיום לעמו ישלח פדיום, ושנזכה לראות עבודת הכהנים במקדש אמן. ועכשיו שבעונותינו חרב בית המקדש ובטל העבודה יש לנו נגד זה חמש מיני עינויין נגד החמש הטבילות שנאבדו, ושעל ידי זה יתכפר לנו כאלו עבדנו העבודה על מכונה, ולזה מצינו ראינו שגם בתשעה באב יש לנו עינויין אלו כי זה וזה הוא זכר לחורבן, ולכן אנו זוכרין גם כן בפה עניני העבודה ביום כפורים, כדי לשלם פרים שפתינו, ויהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפני השם צורינו וגאלינו.