תורת העולה/חלק ג/פרק נא

פרק אחד וחמישים

דע והבן כי ענין אכילת מצה כל שבעה ימים ואסור אכילת חמץ בימי הפסח, הכל הוא להורות על הענינים שמורים עליו עניני המוספים, והוא ענין החדוש, וזה כי ידוע כי ההשגה נקראת אכילת לחם כמו שנאמר (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי וגו', וידוע גם כן שאי אפשר להתהוות דבר מלא דבר, כי זהו מעשה הא-ל ואינו ממעשה האדם ועל כן צוותה התורה לאכול לחם מצות שבעה ימים להורות על החדוש כפי יכולת האדם, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה כא כב) בענין הקרבנות (איוב לז כג) לא מצאנוהו שגיא כח כי לא צוה בקרבנות אלא כפי כח האדם, וכן הוא בענין זה שלא צוה לאדם להורות החדוש בדבר שאין בכחו לעשות, רק בדבר שבכחו לעשותו, והוא הוראת ההווייה ביש מיש, והוא ענין מצות אכילת מצה, כי ידוע כי ההווייה בכל דבר הוא ערוב והתמזגות הדברים שהדבר שנתהווה מורכב ממנו, והוא בזה כדמות העיסה המעורב ממים ומקמח ונתהווה העיסה, והנה אסרה התורה לאכול חמץ בפסח כי אם מצה, והוא בהיות העיסה עדיין בצורתו הראשונה אבל החמץ שהעדיר צורתו הראשונה והלביש צורה אחרת שהוא החימוץ, אסור לאכלו, והנה החימוץ הוא העדיר צורתו הראשונה, כמו שאמרו בפסחים (מח ב) איזהו שאור כל שהכסיפו פניו כו'.

והנה עוד ענין אחר בעניני החמוץ והוא שנשלם מעצמו מצד הטבע, ולכן אסרה התורה לאכול אותו לחם, כי לא נעשה העולם בענין זה שנתהוו' דבר מדבר שלם אלא להלביש צורה והעדר צורה, או שנעשו הדברים מצד הטבע כדמות עשיית החמץ, אבל נתהווה בענים עשיית המצה, שהרכיב ה-ב' חלקים ההוא יחד שהם החומר הראשון והצורה שהם כדמות הקמח והמצה, ועשה מהן המציאות, ומכל אחד מחלקי החומר עשה נמצא אחד בדמות המצות שעושין מחלקי העיסה, וזה לשון מצה המורה על מציאות הנמצאים.

והנה מצינו הכתוב מיחס ענין הבריאה בלשון עיסת הבצק כמו שנאמר (איוב לח לח) בצקת עפר למוצק ורגבי' ידובקו, שאפשר לפרש רוצה לומר בצקת מלת בצק והוא הבצק שאנו לשין מצה זכר ליציאת מצרים ובריאת העולם.

ובהיות עניני המצה רומז על זה שנתבאר, סדרו חכמים ז"ל לשתות ארבע כוסות בליל פסח כי כל המציאות והשפעה הטוב והרע מלמעלה הוא ככוס ביד השם, להשקות בו כל אחד לפי מדרגתו ומהותו, בהיות כי היסודות הארבעה וסבות כל דבר ארבע סבות סדרו ארבע כוסות. והנה לשון החמץ מורה גם כן על ענינו במה שנאמר (ישעיה א יז) אשרו חמוץ והוא הנרדף והנגזל, וכבר נתבאר חלק ב' פרק ח' בטעמי הקרבנות כי ענין התהוות הדברים זה מזה הוא הנקרא נגזל ונרדף, כמו (קהלת ג אט) שנאמר והאלקים יבקש את נרדף וכמו שנתבאר. לזה מצאנו ראינו בדברי הראשונים ז"ל שיחסו החמץ ליצר הרע ומצה ליצר טוב, כמו שכתב הזוהר פרשת ויחי (א רכו ב) ופרשת תצוה(ב קפג ב) כי זהו ענינן והוא נמשך אחר עניני החומר ומאמינים קדמות העולם ושהכל נמשך אחר הטבע ואין חשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, וכל אחד אמר אמת מצד מהותו כי היצר הרע הוא מצד החומר, ובאמת החומר הראשון אינו נפסד, אלא מעדיר צורה ומלביד צורה והצורה נפסדת, והארץ שהור החומק לעולם עומדת, והוא ענין החמץ, ועל ידי זה מחטיא את האדם לעבור על מצות בוראו. אמנם, היצר טוב נמשך אחר עבודת אלקים ומאמין בריאת העולם והפסדו, ושכל הוה נפסד כדמות הצורה שנעדרת תמיד ובאה צורה אחרת אחר כך. ואם כן, הכל נתהווה בראשונים, והם המצה עמ' סו:' יפה.

ולזה קרא שלמה עליו השלום היצר הרע מלך זקן וכסיל (קהלת ד יג), וליצר טוב ילד מסכן וחכם, בהיות כי היצר הרע נמשך אחר הקדמות והנצחיות, ועל ידי זה הוא זקן ומלך ועתיק יומין. אמנם, היצר הטוב הנמשך אחר החדוש הוא ילד מסכן בהיות כי כל דבר נתהווה ונולד, ועל ידי זה הוא מסכן ושפל בהיותו הוה נפסד. אמנם, הוא החכם בעמדו על האמת.

והנה נתבאר מענין אכילת המצה והקרבת המוספים בפסח להעמידנו על ענין החדוש בכללות ובפרטות, ובהסיר הטענה החמישית שהוא מצד פעולת עת אחת ולא עת אחרת.

לכן אמרו ז"ל (ירושלמי פסחים י א) כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. הנה ידוע שהתורה נקראת כלה מאורסה, שנאמר (דברים לג ד) מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורשה (ברכות נז א), והנה כל זמן שלא הגיע העת להתבונן בדבר מה עדיין הכלה בבית אביה, יתעלה, והוא הקדוש ברוך הוא שנתן לנו בתו הוא התורה וכל זמן שלא נתנה להתגלות עדיין הוא בביתו, כמו שנאמר במשה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, והנה האוכל מצה בערב פסח ורוצה להתבונן בה קודם שהגיע זמנה, בוודאי בא על ארוסתו בבית חמיו. והנה אמרו זה במצות מצה יותר מבשאר מצות, אף על פי שיש עת וזמן לכל חפץ, להיות כי יום טוב של פסח מורה על בטול הטענה שהביאו הכופרים מצד העת שיפעל עת ולא עת אחרת. והנה האוכל מצה בערב פסח מודה כמעט לדבריהם במה שעשה כל העתות שוות, ובזה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ובא על ארוסתו בבית חמיו והוא מבואר.