תורת העולה/חלק ג/פרק לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק ארבעה ושלשים[עריכה]

כתב עוד הרמב”ם פרק שביעי מהלכות מעשה הקרבנות(ו), חטאת העוף כיצד היו עושין, מולק אותו בקרן דרומית מערבית, ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסמנין או רוב עמ' מה:' יפה אחד מהן, ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסול, ולוקח ומזה על קיר המזבח למטה מאמצעו, ושיירי הדם מתמצים עד יסוד, ומצוי דם חטאת העוף מעכב, ואין למזבח בו אלא דמו, והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת בהמה, כיצד אוחז החטאת בשעת המליקה, אוחז שתי רגליה בשתי אצבעותיו ומולק, וזה מעבודות קשות שבמקדש, ואם שינה ואחז מכל מקום כשרה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש, עד כאן לשון הרמב”ם ז”ל.

כבר כתבתי בפרק ל”ב שעבר ענין מליקת עולת העוף שבא ענינו להורות על הפסד העולם בכללו דוגמת מליקת הראש בצפרניו כמו שמבואר בפרק הנזכר, ולא נשאר לבאר רק דינים החלוקים בין עולה לחטאת, וכבר נתבאר ענין חטאת הבהמה, שאף על פי שהיה נרמז בה הפסד העולם בכלל כמו בשאר קרבן, מכל מקום נרמז בה גם כן ענין הפסד הפרט, שהם העונשים הבאים על האדם לאחר מותו כמו שנתבאר, ולכן נאמר גם כן שאם אין ידו משגת להקריב בהמות ולהתבונן בהמות חלקים הנפסדים שהם כדמות חלקי האדם, והקרבת האימורים שלה לגבי המזבח, כהקרבת הרוח לגבי האש כמו שנתבאר פרק ל”ג שעבר, יביא חטאת העוף המורה לנו גם כן ענין זה ובדרך שנתבאר פרק ל”ב לענין עולת העוף. ודע כי זריקת דם העוף והבהמה הם הפוכים זה מזה, וזה כי בעולה זריקת דם הבהמה היה מחצי המזבח ולמטה, ובעוף היה זריקת דמו למעלה מחציו של מזבח, ובחטאת היה הדבר בהפך, כי הבהמה היה זריקת דמה למעלה וזריקת דם העוף למטה כמו שמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל פרק חמישי(ו,ז) ופרק י' (ו) מהלכות מעשה הקרבנות.

והטעם בזה כי כבר בארתי חלק ב' פרק כ”ו כי הדמים הנתנים למעלה באו לרצות מדת הדין הקשה, והדמים הנתנים למטה היו באים לרצות על מדת הדין הרפה, לכן בעולה שלא היתה באה על חטא גדול, דמה היה נזרק מחציו של מזבח ולמטה, וחטאת שמכפרת על חטא גדול צריך לזרוק דמה למעלה. אמנם, בעוף הוא בהפך, וזה כי המביאו הוא מי שאין יד שכלו משיג להשיג כל הדברים שהיו רמוזים בקרבן בהמה, כמו שנתבאר פרק ל”ב על כן בעולה שהוא רומז על הפסד העולם הכללי, עם כחות העליונים הנתפסים בכנפיהם למעלה, לכן היה נקרב למעלה, כי משם אצילות הכחות ההם כמו שנתבאר פרק ל”ב אבל חטאת שהיה מורה על הפסד האדם אחר מותו ועל הנהגתו, והוא על ידי מדת הדין הרפה, והיא נוהגת העולם השפל להמית ולהחיות כמו שנאמר (דברים לב לט) אני אמית ואחיה כידוע למשכילים, לכן היה נקרב נגדה בחצי מזבח ולמטה. והיתה מליקת החטאת בקרן דרומית מערבית ושל עולה בקרן דרומית מזרחית, הטעם גם כן נגלה ממה שכתבנו למעלה פרק כ”ו חלק ב', קרן מזרחית דרומית הוא חסד ורחמים כלולים זה בזה. אמנם, החוטא במעשה, מדת הדין מתוחה נגדו, על כן מליקתו בקרן דרומית מערבית שהוא מורה על מדת הדין שלמטה כמו שנתבאר פרק הנזכר.

והיה מצות העולה להבדיל הראש מן הגוף, ובחטאת שלא להבדיל עמ' מו' יפה ואם הפך בשתיהם פסול. כבר כתבתי טעם העולה שהוא בא לרמוז על הפסד העולם הכללי, לכן הוצרך להבדיל הראש כמו שנתבאר למעלה פרק ל”ב. אמנם, גבי חטאת אף על פי שהוא מורה גם כן על הפסד הכלל ככל הקרבנות, באו גם כן מקצת דיניו להורות על הפסד הפרטי שהוא האדם והחי יתן אל לבו, כמו שכתבתי בחטאת בהמה פרק ל”ג על כן באו גם כן דיני חטאת העוף להורות על הפסד הפרטי, ולכן לא היה מבדיל ואם הבדיל פסול, בהיות כי פסיק רישא ולא ימות הוא דבר נמנע, ועל כן נשאר ראשו אצלו, להורות כי אף שנפסד ומת, מכל מקום נשאר ראשו עליו, ואיפשר לקבל דיני גיהנם הבאים לאחר מותו, ואם הבדיל פסול כי אז אפשר לחשוב טענת היצר הרע שטוען כי אין חשבון בשאול כו', וכמו שאמרו פרק חלק (סנהדרין צא א) אמר ליה אנטונינוס לרבי שגוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כו', ואמר ליה רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה והביא משל מחגיר וסומא ששמרו פרדיסו של מלך,והוא הטעם מאיסור הבדלת החטאת, כי אז נשאר ראשו שהוא מלך האיברים עליו ואיפשר לקבל הדין, ועוד נראה על דרך הפשט מה שהיה מבדיל בעולה ולא בחטאת הוא מטעם דבעולת בהמה היו מנתחין הראש לעצמו, ובחטאת לא מנתחין, ועל כן הוא הדין בעוף ואם היפך בשתיהם פסול כמו הבהמה.

והיה מצות העולה למצות הדם על קיר המזבח, וגבי חטאת היה מזה מדמו על קיר המזבח, ושיירי הדם היו מתמצים על היסוד, ואם לא עשה מעכב, כבר כתבתי הטעם שדם עולת העוף היה נותן למעלה ודם חטאת העוף למטה, והוא עצמו הטעם שזה היה בזריקות ומצוי, וזה במצוי לבד, כי העולה שהיתה נתונה למעלה היה מוצה דמו, להיות כי הדם התמצית הוא מורה על הפסד החיים שהולכים מן הבעל חי על יד מצוי זה, וכבר נתבאר למעלה כי המצוי היה רומז על כחות הנאצלים מן המזבח למעלה מן חוט הסקרא. אמנם, בחטאת שנרמז בענינה ההפסד הפרטי כמו שנתבאר בא מצותה בזריקה קודם המצוי, והוא מורה גם כן על הפסד הפרטי, בהיות כי כן נאמר בנפשות הרשעים ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והוא ענין זריקת דמו שהוא נפש כל בעל חי.

ושיירי הדם היה יורדים ליסוד והוא רמז נפלא, להורות כי אחר שקיבל עונשו וזריקתו ונתמרקו עונותיו, מה שנשאר מנפשו הולך אל יסוד המזבח, שהוא מקום אשר נשמת האדם חצובה משם, וכל הנשמות ישובו אליו, כידוע למשכילים. ואין למזבח בו אלא דמו והבשר נאכל לכהנים כבשר הבהמה. כבר נתבאר.

ואמר, כיצד מליקתו אוחז העוף בשעת מליקה בשתי רגליה בין שתי אצבעות, וזו היא אחת מעבודות הקשות שבמקדש, כבר כתבתי שבחטאת הבהמה והעוף היה נרמז ענין הפסד הפרטי, ועונשי גיהנם הנמשכים אחר הכוונה הכוללת עניני הקרבנות שהיא הפסד העולם הכללי, שהוא סוד ותכלית הקרבן, ולזה בא עבודה קשה זו במקדש, להורות על עונש הגדול שאיפשר בעולם, וזה אמרם עבודות הקשות במקדש, כאלו אומרים בעולם, מאחר שעולם הוא המקדש והמקדש הוא העולם כמו שנתבאר ראש המאמר חלק א'.

ובא הרמז בעבודה זו להיות כי כבר כתב בעל עיקרים מא”ד פל”ג וז”ל, וענין הצער ועונש הנפש באשר היה האדם בחייו רודף אחר התאווה והדברים הגשמיים, ותפרוד נפשו מעשות רצון השם יתעלה, ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה. הנה כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהורגלה, ותטה עליהן, והנה אין לה כלים להשיגן, ומצד טבעה תטה להדבק בצורות עליונות הנבדלים מחומר ותשוקק עליהן, ואין לה התחלות ולמוד והרגל בזה, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הורגל בכך בחייו, ועל כן הנפש תשוקק לשני הצדדים כאחד, האחד ההוא צד המעלה, ואחד הוא הצד המטה, ובזה יש לה צער מכאיב מכל צער שבעולם, שיש לה שני תאוות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר לה להשיג אחד מהן.

ונראה שלזה כוונו בהגדה במסכת תמיד (לב ב) שאמרו שם תנא דבי אליהו גיהנם הוא למעלה מן הרקיע, ויש אומרים אחורי הרי חשך, כי האחד הוא התאווה שמלמעלה מרקיע והם השגת הצורות העליונות, והשני התאוות החומריים שהם אחורי הרי חושך, ומשניהם נשלם ענין גיהנם. והוא טעם שהיה מחזיק העוף בשתי רגליה בשתי אצבעות, כי כבר נאמר על השמים כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ונאמר בארץ יבשת ידיו יצרו, והנה שתי אצבעות שהיה אוחז בהן העוף היה מורה על צד המעלה והמטה, והיה אוחז שתי רגלים של עוף שהם השני סבות הנקראים רגלים כמו שנתבאר במה שקדם, והשני סבות הם החומר והצורה הגורמים שתי התאוות למעלה ולמטה כמו עמ' מו:' יפה שנתבאר, ואם שינה ואחז מכל מקום כשירה, כי מכל מקום נתפש העוף ונלכד בידיו עד שאין לו מקום לנוס והוא דוגמת אנשי גיהנם כי אף שלא יקבלו העונש הגדול, מכל מקום על כל פנים לא ימלטו מעונש, וכבר נתבאר כי המשחית בגיהנם הוא כדמות הכהן המשחית בקרבן, ולכן הרמז מבואר.