תורת העולה/חלק ג/פרק כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק אחד ועשרים[עריכה]

אחר שנתבאר בפרק שעבר כי הסדר בהפסד הקרבן היה דוגמת הפסד כלל העולם וחלקיו, אומר כי הסברה נותנת כי בהפסד העולם ילכו הדברים אחורנית, והמאוחר אצל הטבע והוא הויית הכלל, יפסד ראשונה, כי כל הפסד הוא הפך ההוייה עמ' לב' יפה והחדוש, והמאוחר אצל ההוייה שהוא תכלית ההוה, הוא קודם לענין ההפסד. ולכן, היה שחיטת הקרבן שהוא הפסד הכלל, עבודה ראשונה, דוגמת הפסד העולם בכללו, ואחר כך קבלת הדם. וכבר כתבתי פרק ט”ו חלק ב' ענין קבלת הדם ושאר עבודתו שהיה קודם הקטרה, כי היו מורים על הפסד יסודות העולם. אמנם, יותר נראה לבאר הדברים, שהם הולכים על הסדר שהיו בשעת הבריאה רק שההפסד הוא מן המאוחר אל הקודם, שהוא הפך ההוייה שהוא מן הקודם אל המאוחר. וידוע כי בששת ימי בראשית נאמר בכל אחד מהן, ויהי ערב ויהי בקר, שהם שנים עשר עתים, ויש להם שלשה עשר ממונים והם הכחות שפעלו באותן העתים, כי בכל לילה ויום נברא בכל אחד מהן דבר המיוחד, כמו שהאריך בזה בעל העקידה, ויתבאר בדברינו אם ירצה השם יתעלה בסדר הביאור שיבא, וכתב בעל העקידה פרשת וישלח, כי כל המלאכים על הימים אינם ממונים על הלילות, ובכל יום ויום, ובכל לילה ולילה יש להם מלאך ממונה בפני עצמו. ואם כן, בששת הימים ממונים שנים עשר מלאכים, ובשבת היה ממונה מלאך אחד כי לא נאמר בו ערב, והם י”ג מלאכים, נגד שלשה עשר כהנים העושים סדר התמיד, עוזרים אל הפסדו אשר ממנו נתגלה חדושו. ואף כי כתבתי לעיל פרק ט”ז בעניין סדר הפייסות טעם השלשה עשר כהנים בענין אחד, לא יקשה עלינו, מאחר שכתבתי פעמיים, שאף שכל חלק היה לו כוונה מיוחדת, מכל מקום מצד סדר הדברים זה אחר זה נתבאר לנו דבר חדש נמשך לכוונה המיוחדת, בכל חלק וחלק כמו שנתבאר לעיל מענין המערכה. וכן יתבאר בסדר זה, כי בכל אחד משתי הכוונות מורים על הממונים הפועלים בעולם.

והנה, עבודה ראשונה שחיטת הקרבן, והוא מורה על הפסד הכלל, נגד הממונה ביום השביעי, שנברא אז בו כח הקושר הכללי, ואחר כך מי זורק, וידוע כי ביום ששי נבראו שני דברים, והם האדם והבהמות, וכתב בעל העקידה שפעולה אחת מיוחסת ליום והשנייה ללילה, ובהיות כי האדם נברא לעבוד את בוראו, ולהשיב נשמתו אל מקום אשר חצבה משם, והוא כענין זריקת הדם על המזבח, שהוא השבת הנפש לשרשה, כי הדם הוא הנפש, חוזר אל מקומו אשר לוקח משם, והוא המזבח הידוע. והנה ידוע שלא ישוב שום דבר בהפסדו אל מקום אשר לוקח משם, כי אם נפש האדם, על כן לא היו האברים נקרבים אל המזבח אלא כולן ביחד, והדם נזרק מיד, ולא הוצרכו להמתין עם עבודתו כמו בשאר אברים, להורות כי כל חלקי העולם ופרטיהן, לא ישובו לשרשם אם לא בזמן בטול הכלל, שכל הדברים ישובו אל כחותן הכללי. אמנם, כח זמן שלא יופסד הכלל, לא יגיעו הדברים אל המזבח אף על פי שנפסדו, רק נפש האדם, ולכן היו מניחין האברים על הכבש, ולא היו מקטירין מיד, להורות על ענין זה. וכבר נתבאר זו לעיל פרק י”ז בענין אחר, אבל הן קרובים בענין.

ואחר כך מי מדשן מזבח הפנימי, וכבר ידוע ענין דשון מזבח הפנימי שהוא מורה על הסרת מדות המגונות והנפסדות מלבו של אדם, הנקרא מזבח הפנימי, וידוע שדשן זו נתלה בנפש הבהמות שהוא חומרו של אדם, במדרגץ בעלי חיים שנבראו ביום ששי, כי נפש הבהמות שהוא כח החיוני, הוא נושא לחלק השכלי, והוא כחומר אליו, והאדם האמיתי הוא הנברא בצלם אלקים, והוא שכל האדם, כמו שכתב הרב המורה ריש ספר המורה, והם ביחד מהות האדם. ולכן נבראו שתיהן ביום אחד, ולכן בשמסירין דשן זו, אנחנו מורים על הפסד הבהמות ובעלי חיים, שנבראו על האדם ביום ששי.

ואחר כך מי מדשן המנורה, להיות כי דשן המנורה מורה על דעות הנפסדות הנופלות בלימוד התורה, וכמו שנתבאר לעיל פרק י”ח והוא נקרא עוף הפורח באויר, כמו שנתבאר שם. על כן היה מורה דשון המנורה על בריאת העופות, שנבראו ביום חמישי, וענין הפסד שלהם, ובהיות כי הדעות הנפסדות נמשלו לעוף הפורח, מצינו משל המורגל בפי החכמים (ביצה כא ב, חולין קכד ב), כשרצה אחד להסיע חברו לדבר אחר אמר ליה עורבא פורח, כלומר שהיה רומז לו, כי דבריו נפסדים ונעדרים כעורב זה הפורח, שהוא חשוך משחור תארו, עמ' לב:' יפה וענין החושך מורה על הפסד, ולזה מצינו בענין בטול התורה (משלי כ”ג ה) התעיף עיניך וגו', שהוא לשון עוף, כי השגת הלמוד הוא נגלה ונסתר מן האדם כעוף הפורח, וזה הטעם שהזכיר הרב המורה שהושאלו למלאכים הכנפיים, שהם כלי העופפות, והוא מבואר.

אמרו עוד, מי מעלה האברים הראש והרגל, בריאת הדגים נרמזים בענין ראש ורגל, מאחר שהם ראש ורגל, שנאמר בהם (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים הגדולים וכו', ודרשו ז”ל שנברא לויתן שהוא ראש הברואים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום לויתן זה יצרת לשחק בו, והוא נברא עם שאר הדגים הנבראים ביום חמישי, נתייחס למעשה חמישי, ונבראו אז גם כן הדברים הפחותים והשפלים שהם שרצי המים כמו שנאמר (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, וידוע שאין דבר שפל בבריאת בעלי חיים כשרצי המים, ולזה דרשו ז"ל (ע"ז מג ב) אשר מתחת לארץ, לרבות שלשול קטון שבים, וידוע כי אלו היה בריאה פחותה מזו היו חכמינו ז”ל מרבים אותה שלא לעבדה, ולזה לקח רגל הימיני עם הראש להורות שלמות בריאת מלאכת יום חמישי.

ואחר כך היו מקריבים שתי ידים ועוקץ ורגל, נגד בריאת יום רביעי, שבו נברא חמה ולבנה ושאר מאורי אור, וידוע מה שכתב הרב המורה בענין החיות שנאמר בהן (יחזקאל א ח) ויד אדם תחת כנפיהן, שהוא מורה על הכחות השופעות מן המאורות אל התחתונים, ושומרים האישים, והמינים כל ימי היותם, על כן המקריב הידים היה מורה על הפסד ידיים אלו. אמנם, עוקץ והרגל, הוא הדבר השני שנברא ביום רביעי, והוא מה שנאמר (בראשית א יד) יהי מארות ברקיע השמים להאיר על הארץ וגו', ונאמר והיו לאותות ולמועדים וכו', כי היה בתליית המאורות שני תועלות, האחד להאיר, והשני לאותות ולמועדים כו', והנה ענין המאורות שהם להאיר הוא מלאכת היום, ולא נברא להאיר רק גלגל חמה, בא ענינו בשתי ידיים הנזכר לעיל שהוא מצד האור השופע מהם אל התחתונים. אמנם, ענין השני שהיו לאותות ולמועדים הוא מצד הלילה, שבה זורח הלבנה שבה מונין מועדים וימים ושנים, והוא בא גם כן מצד הלילה, כי אם היה זורח האור תמיד אי אפשר למנות ימים ושנים. לכן, בא הכהן השני בעוקץ ורגל, הרגל מענין ג' רגלים שהם המועדים, ועוקץ מלשון עקיצה, והוא נגד הענין הנולד בארץ מכח השתנות הכוכבים ומצביהם, שהוא גורם שנוי האויר, אשר אחריהם נמשכו ענין המזגים אשר יולד חלאים רעים ונאמנים. ועל זה כוונו מה שאמר ז”ל (ירושלמי תענית ד ג), מארת כתיב שבו נברא אסכרא לתינוקות, כי מצד בריאת המאורות נתהווה אסכרא בעולם, והוא כדמות עקיצה בוושט כמאמר רבותינו ז”ל (ברכות ח א), והוא המורה עליו ענין העוקץ מצד שתוף הלשון שביניהם.