תורת העולה/חלק ב/פרק לג

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לג · >>

פרק שלשה ושלשים

לפי הדרך שאנחנו בו נאמר, כבר ביארנו שהשמן היה מורה על השפע היורד מלמעלה כמו שנתבאר פרק שמונה עשר. ובהיות כי השמן הוא אוירי וטבעו שצף על פני המים כטבע האויר שמקומו הטבעי על פני המים, והתורה נמשלת למים, שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. ועל ידי זה ההשגחה והשפעה שיורדת מלמעלה בסבת התורה והמצוה נמשלת לשמן, על כן נאמר (תהלים קלג) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על מדתיו. רוצה לומר מדות ממש, כלומר מדותיו הטובות וחכמותיו הנקרא זקן, כמו שאמרו (קידושין לב א) זקן זה שקנה חכמה. והן היו גורמין שירד עליו שמן הקודש. ולזה אמרו רבותינו ז”ל (כריתות ה ב) כשתי טפות מרגליות היו תלויין בזקן אהרן, וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה, והרמז מבואר כי השפעה והשגחה ירדה עליו מכח שני פנים שהיו באהרן, אחד מצד חכמתו הנקרא זקן אהרן, והשני מצד מעשיו הטובים הנקראים מדתיו, וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה. וזהו אמת כי אין ההשגחה דבקה בשלם רק בעת הדבקו במושכלו, אבל בעת הפרדו מלפני האלקים ועוסק בצרכיו שמדבר בהן בבני אדם, ההשגחה עולה למעלה, כמו שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק אחד ועשרים בענין ההשגחה.

ואחר זה נאמר, מאחר שידוע שהשם יתעלה פועל העולם וצורתו, כמו שביאר המורה חלק ראשון פרק תשעה וששים, ורצה לומר כי השם יתעלה בראו ואחר הבריאה הוא קיומו וצורתו, עד שהשם יתעלה מחדש בכל יום ויום טובו והשפעתו על העולם, ובזה מתקיים ובלעדי זה אי אפשר לעמוד, ולזה נקרא השם יתעלה חי העולמים, כמו שהאריך הרב הנזכר לעיל בפרק הנזכר לעיל. לכן היה בא שמן המשחה על כל הכלים והעובדים במקדש ועל המקדש בעצמו, כי כל המקדש וכל מה שבתוכו הרומזים על כל העולם ומה שבתוכו, כמו שנתבאר ממה שעבר, כולו צריך אל שמן משחת קודש הזה.

ולהיות כי זה השמן והשפע קיימת לעולם ואינו נחסר השמן הזה כלל, לזה אמרו בירושלמי דשקלים פרק ששה (הלכה א) ופרק קמא דכריתות (ה ב), שמן משחת קודש יהיה לי (שמות ל לא). תנא רבי יודא בר אלעי שמן המשחה שעשה משה, ניסי ניסים נעשו בו מתחלה ועד סוף, שמתחלה לא היו בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר (שמות ל כד) ושמן זית הין. אם לסוך בו עיניים לא מספיק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע והיורה רותחת והסממנים בולעים, וממנו נמשחו המשכן וכל כליו וכל כלי המזבח וממנו נמשחו אהרן ובניו, וממנו נמשחו כהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר זה יהיה לי, זה בגמטריא שנים עשר, הרי שגלו בזה ענין שמן המשחה, ושאל יחסר המזג לעולמי עולמים. ובאמת אמרו (שם) שהרבה ניסים נעשה בזה השמן, שמצד ההשגחה ניצולין כל ישראל שהם שנים עשר שבטים, כמנין שנים עשר לוגין, וקיימין כולם לעתיד לבוא, וכל זה גורם שעשאו משה במדבר, רצה לומר שקבלו התורה שעל ידו נשארה ההשגחה דבקה בעולם וכל זה מבואר. ולזאת הסבה נאמר (שם לב) על בשר אדם לא יוסך ושלא יעשה כמוהו, כי באמת אין איש יוכל לעשות כמו משה רבינו עליו השלום שעשאו במדבר, וזה השמן קיים לעולם ולא יהיה אחר, גם לא יוסך על זר כי אין ההשגחה דביקה רק בשלימים וכפי שיעור שלימתן תתרבה עליהם ההשגחה, כמו שביאר הרב המורה חלק שלישי פרק שבעה עשר ושמונה עשר, על כן לא היה נמשח בשמן רק הכהנים הנגשים אל השם, ובפרט הכהן הגדול מאחיו או המלך אשר בסבתו יושגחו כל ישראל וצדיק יסוד עולם, ועל ידו מושכים כל ישראל ההשפעה למטה, כי הוא היה מגין על הדור והוא מבואר.

וכתב הרמב”ם (כלי המקדש ז ו) הסך ממנו לבהמה או לגוים שהם כמתים וכלים פטור, שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא יוסך. והטעם כי בהן אין לטעות שהשגחה דבקה בהם.

והיה השמן נעשה מחמשה מינין, כמו שמבואר בתורה נגד חמשה דעות שנופלין בענין ההשגחה שהשמן מורה עליו, וענין עשייתו מפורש בתורה. ובארו הרמב”ם פרק ראשון מהלכות עבודת המקדש (כלי מקדש א ב) וזה לשונו, וככה עשאו משה רבינו עליו השלום, לקח מן המור והקנמון והקדה, מכל אחד משלשתן חמשה מאות שקל בשקל קודש, ומקנמון בושם חמשים ומאתים, וזה שנאמר בתורה (שמות ל לב) וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתיים. ששוקלים אותו בשני פעמים, כל פעם חמשים ומאתים, ושוחק כל אחד לבדו וערב הכל ושרה אותו במים זכים ומתוקים מאד עד שיצא כל כחן במים, ונתן על גבי המים שמן זית שנים עשר לוגין, כל לוג ארבע רביעיות, ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות, עד כאן לשונו.

כבר נתבאר ענין השמן שהוא מורה על ההשגחה המושפעת על מי התורה, דוגמת השמן שהוא צף על פני המים, לכן היה שורה ארבע סמנין, שהן ארבע דעות במים המתוקים שהם מי התורה, ולא נשאר רק השמן שהוא מורה על דעת החמישי העקרי שהוא דעת האמת בהשגחה. ולזה בא כל מנין מן הארבע מיני בשמים במספר חמש מאות, שהוא מורה על העולם בכללו שהוא מהלך ת”ק המושגח בהשגחה לפי דעת כל אחד מן הדעות שיתבארו. אמנם היות הקנמון נשקל לחצאין, יתבאר למטה אם ירצה השם יתעלה. והיה שמן שנים עשר לוגין שהם שמונה וארבעים רביעיות, להורות כי עקר שמן המשחה חל בראש הלומדים התורה הנקנית בשמונה וארבעים מעלות המנויין במשנתן ז"ל (אבות ו ה), ואף כי עיקר ההשגחה בישראל שהם שנים עשר שבטים וכמו שכתבתי.

ודע כי כתב המורה פרק שבעה עשר חלק שלישי כי חמשה דעות בהשגחה, וזה כי כל מה שתראה מענייני בני אדם המתחלפים, יחשוב ארסטוטלוס שהוא במקרה גמור, ויחשבו כת אשעריא' שהוא נמשך לרצון לבד, ותחשוב כת המתעיזילא שהוא נמשך לחכמה ודעת התורה שהוא אחר הראוי לאדם לפי פעולותיו. ועוד דעת החמישי והוא דעת הרמב"ם שהשגחה נמשכת אחר השכל, ומי שהוציא שכלו לפועל השגחה יותר דביקה בו מבשאר בני אדם, כמו שהאריך בזה הרב פרק שבעה עשר ופרק שמונה עשר ופרק שלשה ועשרים שם. והנה מאחר ששלשה דעות הראשונות שהשגחה היא שוה בכל דבר שבעולם הן אדם או שאר דברים כמו שנתבאר שם מדבריהם, על כן בא המשקל בכולן שוה חמש מאות שקל שהוא מורה על כלל העולם. אמנם לדעת הרביעית ההשגחה מחולקת, כי היא בבני אדם בפרטים ובשאר דברים היא בכללים לבד, על כן היה הקנמון נשקל לחצאין, ובין הכל הוא חמשה מאות כי שני השגחות הן בכלל העולם.

ולהיות כח השפעה והמציאות נקרא במעשה בראשית אור, שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב. שבאר הרב המורה חלק שני פרק שלשים שהוא מורה על המציאות, כי המציאות נמשך אחר האור, על כן באו המשקלים בר"ן שהוא נר מאיר כל מחשך. ובסבת ההשגחה הוא התמדת המציאות, באורו נראה אור. אמנם כל אלו הדעות עדיין חסרים תקון, והוא שמקצת בני אדם מושגחים יותר מאחרים, כמו שהוא דעת רבינו, על כן נתנו אלו הבשמים בשמן שנים עשר לוג שהוא מורה על שנים עשר שבטים, שהם העיקרים בהשגחה יותר משאר בני אדם, ובכלל ישראל יותר משאר אומות. ואחר כך היו מושחין בו מי שהיה ראוי למשוח בו כדרך שנתבאר.

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א ג) שאלו הבשמים שבשמן המשחה היו באין מארץ הודו, כי עקר חכמת האומות ופילוסופים היו נמצאים בחכמי הודו, כמו שנמצא בספרי קדמונים שהיה מנהג בהודו שלא להמליך מלך רק מי שהיה בקי בשבעה חכמות, ועל ידי כן עמדו לסוף על חכמת אלוקות ודברו בהשגחה, ולכן לקחו בשמים שגדילין בהודו.

עוד כתב הרמב"ם (כלי המקדש א ט) והיו מושחין בו כהן ויצק השמן על ראשו, וסך על גבי עיניו כמין ך' יוונית, ומלכות בית דוד היו מושחין כמין נזר על ראשו, ולא ימשח במקומות אחרים ולא ירבה בשמן עד כאן לשונו. להיות כי המשיחה היא דוגמת ההשגחה שדביקה בו למעלה על ידי שכלו, על כן היו מושחין השמן על קדקדו מקום הנחת המוח אשר על ידו יוצק עליו. והיה סך ממנו על גבי עיניו, והיה מושחין לכהן גדול כמין ך', ולמלך כמין נזר ושתיהן היו מורין כי נזר אלקים על ראשו. והך' היה מורה גם כן על הכתר, וזה כי מספרו עשרים שהוא במספרו כתר. ואף כי הך' הוא אות ראשון של כתר, וכל שכן לדעת המקובלים שאמרו שכל ההשפעות המה יורדים מן הכתר. ולזה היתה המשיחה כמין כתר. ומה שנשתנה המלך במשיחתו שהיתה כמין נזר ושל כהן כמין ך'. מטעם שכתרו של כהונה לא היתה נגלית כל כך ככתרו של מלך. ואף כי כתר כהונה הוא לעבוד עבודת השם יתעלה ולזכות לחיי עד. וכתרו של מלכות הוא להעמיד האומה בעולם הזה ולקיום הארץ ואף כי הוא נגלה ומבואר, מכל מקום נסמוך אותו גם כן ממה שמצינו שנצטוו בהעמדת הכהן ולא נצטוו בהעמדת מלך, רק אמר (דברים יז יד) כי תאמר אשימה עלי מלך וגו'. וחטאו במה ששאלו להם מלך בימי שמואל, לזה היתה כתר של כהונה נמשחת דרך העל', מה שאין כן כתרו של מלכות, והיה כתר כהונה נרמז באות ך' שמורה על כתר ואצל מלך קראו נזר, להיות כי מלת כתר יותר רוחני ממלת נזר עד שהשתמשו המקובלים במלת כתר בראשונה, וסיימו בעטרת באחרונה ולא במלת נזר, והמשכיל יש לו כתר התורה בלא נזר על ראשו.

וכתב הרמב"ם עוד (כלי המקדש א יב) כל כלי המקדש שעשה משה, לא נתקדשו אלא במשיחה, ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא עבודתן במקדש מקדשתן, והוא מורה גם כן על מה שביארנו. וזה כי משיחת כלים של מקדש ומשכן שהיו מורים על ענייני העולם הגדול, כמו שנתבאר משיחתן הראשונה מקדשתן לעולמים, ולא ישתנה בהן ההשגחה והשפעה שיצטרכו למשיחה אחרת, כי המינים והברואים שהיו נרמזים בכלים, הם קיימים לא ישתנו, מה שאין כן בכהן ומלך שהשפעתן תשנה לפי דביקות שכלן בהקדוש ברוך הוא, ולכן כל אחד היה צריך משיחה בפני עצמו, כי אין הדעות שוות.

ואמרו (כריתות ה ב) שמן המשחה נגנז בבית ראשון והיה חסר בבית שני, להיות כי לא היתה ההשגחה דביקה בהן בבית שני כמו בבית ראשון. ולזה הוא נגנז עד לעתיד אשר עין בעין יראו השם והשגחתו בציון, אשר משם תצא תורה ודבר יי' מירושלים.