תורת העולה/חלק ב/פרק כ
פרק עשרים[עריכה]
בענין חלקי דיני נסכים, כתב הרמב”ם פרק שני מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה א), כי הסולת עם השמן נקרא מנחת נסכים, והטעם כי הוא מורה על מעשים המעולים שיעשה האדם וחי בהן, ובהן יכין עצמו שירד עליו השמן מלמעלה, והוא המנחה שיתנסך עליו השפע הנקרא נסכים, כמו שנתבאר פרק שבעה עשר וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה (פרק כט), בטעם המנחות שאדם מקריב קרבנו מהם.
וכתב הרמב"ם (שם ב א) שהיתה מנחת נסכים נשרפת על גבי מזבח החיצון על האש, וכבר כתבתי עניין המזבח והאש שעליו, כי ממנו נתהווה הכל ואליו ישוב הכל, מה שאין כן ביין שהיה נשפך על יסוד והיה יורד לשיתין מטעם שנתבאר. וכתב עוד כי אין מנחת נסכים אלא לעולה ושלמים, אבל לא לחטאת ואשם או לעוף. והטעם מבואר, כי להיות ענין מנחת נסכים באין להורות על מעשה הטוב שגורם שירד השפע עליו מלמעלה, על כן לא באו מנחת נסכים רק בשלמים ועולה שאינן באין על החטא, ואף כי העולה באה על חטא המחשבה. מכל מקום מאחר שלא חטא במעשה, אינו נחשב לו לעון. ולכן לא באה בעופות, להיות ענינה ושיעורה נקשר בענין האבות, בדרך שנתבאר למעלה (פרק יח), ועל כן העופות שאין להן דוגמא באבות אין להם נסכים. אמנם חטאת מצורע ואשמו שאינן באין על חטא, ויסורים שלו ממרקים עונותיו אשר גרמו לו הצרעת, ואחר כך כאשר נרפא מצרעתו הוא נקי בלא עון, על כן באין עם חטאתו נסכים, ואף בבהמות לא באין נסכין אלא דברים הבאים בנדר ונדבה, לאפוקי בכור ופסח ומעשר, מאחר שאינן באין בנדר ובנדבה, אין לנסכים מקום בעניין שלהם, וזה כי ההשפעה שיורדת מלמעלה אינה אלא נדבה בלבד, כי אינו רק חסד גמור ורצון נדבתו לבד, ואינו מחוייב דבר, כמו שנאמר (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו וגו'.
ודע כי כתב הרמב"ם שאם הוסיף או פחת בשיעורי הנסכים פסול, מלבד מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן, ואף על פי שכפל סלתו, לא נכפל יינו, אלא יין לנסך רביעית ההין, והטעם כי יום הנפת העומר הוא יום מחרת הפסח, שבו יצאו ישראל ממצרים, ונתהוו לעם, ונתוסף להם אז עוד עשרון אחד, והם עשרה ניסים שארעו לאבותינו על הים. ולכן באו שני עשרונים עם הכבש שהוא כנגד יעקב ויוסף, ששניהם נקראים כבש, עשרון נגד כל אחד מהן. כמו שנתבאר לעיל פרק תשעה עשר. וידוע מדרשם ז"ל (בראשית רבה ז י) שאמרו, לא נקרע הים אלא בזכות יוסף, שנאמר (תהלים קיד) הים ראה וינס. ושם נאמר (בראשית לט יח) וינס החוצה. ולכן ביום שהוא תחלת הליכתן במדבר, ושעל ידי זה נקרע להם הים, נתוסף להם עשרון נגד יוסף, והיו שני עשרונים עם הכבש, והיה שמנו שלישית ההין כנסכי האיל, והיה מן הראוי להיות חצי ההין, רביעית לכל עשרון, כמו שהוא נסכי כבש, רק הניח להם נסכי האיל שהוא שלישית ההין, כי עדיין ביום ההוא לא היו שלמים לגמרי, כי היה מתחילת צאתם ממצרים, שהיו מורגלים עדיין במעשה מצרים, וגברו עליהם הכחות החומריות, ומטעם זה בא קרבן העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה, כמו שבאר בעל העקידה, על כן הניח נסכי האיל שלשית ההין, שהוא מורה על כחות חומריות, ושעתידים לפסוד בדרך שנתבאר לעיל פרק שבעה עשר. אמנם נסך היין לא נתוסף, כי ההשגחה המינית היא בכל הפעמים בשוה, אין להוסיף ואין לגרוע.
המקריב פלגס מביא נסכי האיל (שם הלכה ו), וזהו כי היתר פוסל כמו החסר, ולזה כל שהוא למעלה מן הכבש יצא מגדרו, ואינו בשלימות שמורה עליו הכבש, ונתגבר עליו הכח החומרי שמורה עליו האיל, ועל כן מביא נסכי איל.
עוד כתב הרמב"ם (שם הלכה ח), כשמודדין העשרונים, אין מודדין אלא כל עשרון בפני עצמו, להורות על מה שנתבאר, כי כל עשרון היה מורה על עניין בפני עצמו. אין הנסכים מעכבין הקרבן (יב), כי לכל אחד כוונה בפני עצמו בדרך שנתבאר.
אין מביאין נסכים אלא מן החולין, (יג) שהוא ממונו של אדם וברשותו לעשות בו מה שירצה, ואם יעשה בו הטוב, ראוי שיושפע מן השמים, והוא עניין הנסכים.
ודע כי כל ההשפעה והשגחות הרמוזים בעניין הנסכים, אינו אלא בימים שהעולם במנהגו נוהג בדרך הטבע, ואף אם עין יי' אל יראיו, מכל מקום אינו אלא בדרך הטבע. אמנם עמ' נ' פראג אינו בנגלה שישתנה בעדו סדרי בראשית. אמנם בזמן הגאולה שיבא במהרה בימינו, ישתנו הדברים ויתרצה ההשגחה והשפעה, וישתנו דיני נסכים. ולזה כתב הרמב"ם (יד) שענייני הנסכים האמורים ביחזקאל, הם קרבני מלואים שיהיו לעתיד, והם קרבנות שאינם נוהגין לדורות, וכן הוא בגמרא פרק התכלת (מנחות מה א), והטעם מה שאמרנו.