תוספות יום טוב על זבחים ח

<< · תוספות יום טוב · על זבחים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו'. גמרא הא תנינא חדא זימנא כל האסורים לגבי המזבח אוסרים בכ"ש [ברפ"ו דתמורה] צריכי אי מהתם ה"א הני מילי לגבוה דלא חשיב התם אלא ברובע ודכותיה שאינן אסורי הנאה להדיוט וכיון דדוקא לגבוה אסירי מאיסי אבל שור הנסקל ודכותה דלהדיוט נמי אסירי אימא לא ואי מהכא ה"א הני דאיסורי הנאה נינהו. אבל הני אימא לא. צריכי. דהא דקתני הכא ברובע ונרבע דלאו איסורי הנאה לא קתני בהו בכמה. דברבוא דרישא לאו עלייהו קאי. והתם קתני בכל שהן והכא קתני תקנתא ירעו עד שיסתאבו. ופריך דאוסרין בכל שהן נמי קתני במ"ט פרק בתרא דעבודה זרה. צריכי דאי מהתם ה"א להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסדינהו לכולהו [ואי אשמועינן הא לגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא איסורי הנאה לבטלו ברובא קמ"ל. גמרא דרפ"ו דתמורה] וכתבו התוספות וא"ת תנינא חדא זימנא במסכת קנים [פ"ב משנה ג'] ואם פרח מבין המתות לכולם הרי כולם ימותו. ושמא אי מהתם ה"א עופות דהפסד מועט אבל זבחים דהפסד מרובה אימא לא נפסדינהו לכולהו. ע"כ. ואי מהכא ה"א דוקא בהמה הוה ב"ח חשוב ולא בטיל אבל עוף לא חשיב ובטיל צריכא. נ"ל.

ימותו כולם. פירש הר"ב דב"ח חשיבי ולא בטלי. הכי מסיק בגמרא דלא תקשה אמתניתין ז' דפ"ג דערלה:

בשור שנעבדה בו עבירה. ל' הר"ב כגון שהמית כו' וז"ל רש"י ומפרש ואזיל מאי היא כגון כו' [*ותיבות או או נ"ל לפרשם כמו בין בין:

או ע"פ עד אחד. עמ"ש בדבור דלקמן]:

ברובע ונרבע כו'. פירשם הר"ב רפ"ו דתמורה. וע' במ"ד פרק בתרא דבכורות. ומ"ש הר"ב כאן או קודם שנגמר דינו ה"נ ה"מ לפרושי לעיל בשור שהמית כו':

ובמוקצה. פירש הר"ב שהפרישוהו ובפ"ו דתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה הכומרים.

ירעו כו'. עמ"ש במשנה ט' פרק בתרא דע"ז וע' משנה ג' פ"ו דתמורה:

שיסתאבו. מפורש בפירוש הר"ב במ"ט פרק בתרא דמנחות:

וימכרו. ויביא בדמי היפה כו'. עמ"ש משנה ח' פ"ט דפסחים:

וימכרו. ויביא כו' כן הוא גרסת הרמב"ם כמו שהעתיק ברפ"ו מה' פה"מ ועמ"ש במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת כו' וכ"כ עוד לעיל מהך כל הני חולין נינהו וזבח אחד מעורב בהן. וכ"כ רש"י. [והרמב"ם] וכתבו התוספות משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע והלשון משמע כן וא"א לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבחים וכן מוכח בגמרא [ר"ל בצריכותא] ובדמי היפה שבהן. היינו דמי יפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל ע"כ:

[*ימכרו החולין לצריכי אותו המין. וכתב הר"ב ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא וכו'. ועיין בפירש משנה דלקמן ומ"ש שם בס"ד]:

משנה ב

זה יקרב לשם מי שהוא. לשון הר"ב ולא יזכיר שם אדם. ומשמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספות הקשו מהא דאמרינן וכתבו הר"ב בספ"ד] שהוא תנאי ב"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן דילמא אתא למימר שלא לשמן. ופירשו לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי. ומ"ש הר"ב וה"מ בקרבנות של נשים כו' גמרא. וכתבו התוספות דלא משני הכא א"נ בחטאת העוף כדמשנינן במ"ג פ"ג דגיטין [כמו שהעתקתי שם] דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו. וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור. ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים. וכתבו עוד דאף על גב דמצינו בנזיר פ"ח ששנים מביאין קרבן בתנאי וכן בפ"ה דכריתות שניהן מביאין אשם אחד וחטאת אחת התם כדי לפטור עצמן מקרבן תקנו שיביאו בלא סמיכה מ"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה ודאי לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו. ע"כ. והרמב"ם פ"ו מהלכות פה"מ כתב עוד תקנה אחרת מלבד הרעייה שיתן האחד חלקו לחבירו. ויראה לי שלמד כן מדר"ש דס"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ"ה דכריתות. ואע"ג דהתם הלכה כר"ע ורבי יוסי דפליגי עליה. וכ"כ שם הר"ב והרמב"ם במשנה ה'. וכן פסק הרמב"ם בספ"ח מהלכות שגגות. הכא שאני דאל"ה תומם:

וימכרו ויביא בדמי היפה כו'. לשון הר"ב שאם מכר אחד מהם בשנים כו'. והרמב"ם בפירושו ובחיבורו [פ"ו מהפה"מ] מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. [*והטעם דאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים. ונמצא שעדיין נחוש שמא יחליף שקדושת בהמה חלתה על דמיה ואין משנים מקדושה לקדושה ומפני כך פירש"י שאח"כ מביא מעות מביתו כו' כמו שהעתקתי לשונו בפ"ט דפסחים משנה ח']:

נתערבו בבכור. עיין במ"ח פ"ט דפסחים ומ"ש הר"ב שאין להם פדיון כו' כדתנן ספ"ג דתמורה:

ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כו'. הכא ל"ג וימכרו דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. ורש"י כתב מדהכא א"א לגרסו הלכך בכולי מתניתין נמי ל"ג וימכרו ובתחלת חלולין יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת כו':

ויאכלו כבכור וכמעשר. פירש הר"ב שלא ימכרם באטליס כו'. דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש כדתנן רפ"ה דבכורות. וכתב רש"י וא"ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה [אין] הכי נמי דמשום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר. נהי דאי לא הוה מיערב דליכא זילותא אלא בדידיה. מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו. לא מזלזלינן. ע"כ:

חוץ מן החטאת ומן האשם. [*ובספר אחר גרס והאשם] פירש הר"ב שהחטאת אינה לעולם איל וכו' והחטאת אינה באה אלא נקבה מלבד שעיר נשיא שהוא זכר כדכתיב שעיר עזים זכר. וכמו שכתב הר"ב בסמוך. ומשום הכי נמי איצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי ליה במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה:

משנה ג

ירעו עד שיסתאבו. ובנוסח אחרינא ל"ג. וכן במשנה שבגמרא ל"ג לה. וכן נראה מדלא גרסינן נמי וימכרו ויביא בדמי היפה כו':

משנה ד

וחכמים אומרים תעובר צורתן. פירש הר"ב דהא עבר משום כל שממנו וכו' דקראי הכי כתיבי. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן אותם אשאור ואדבש קאי. כדדרשינן לעיל. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש. ודרשי רבנן אותם מיעט רחמנא אותם אותם הוא דאי אתה מעלה אל המזבח. אבל אתה מעלה לשם עצים. אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור"א מוקי למעוטא דאותם אבל מידי אחרינא לא. לענין כבש דמרבינן מואל המזבח שאפילו בכבש לא יעלו. ומהא ממעטינן מאותם דשירים אינן בכלל ריבוי דכבש. ורבנן תרתי ש"מ דמיעוט דאותם [אכל] מאי דכתיב [בהאי] קרא קאי. וכי היכי [דמימעט] שירים מאיסורא דריבויא דכבש במזבח. ממעט להו נמי מהיתרא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא:

לבית השריפה. עיין במ"ה פי"ב:

משנה ה

אין פירוש  

משנה ו

דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. אפילו רבנן מודו דלא אסרו לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת ואברי עולה. וכן נתנין למעלה כו' כדלקמן אבל חולין גמורין שרי לכ"ע. לשם עצים ולשם מים. וכן נתערב בדם פסולים בדם התמצית. מדלא מפרשים התם דפליגי ברואה אני. תוספות. ומ"ש הר"ב וה"מ כשנפלו כו'. אבל אם נפל דם קדשים לתוך מים. אמרינן קמא קמא בטיל. [ועיין פ"ו דחולין משנה ה'] ובמשנה ט' פ' בתרא דע"ז מפרש התם לענין יין נסך. דהיינו כשנפל מתוך כלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה. וכן פירשו התוספות אדהכא בכאן ובמנחות:

אם יש בו מראית דם כשר. לאו באדמימות מעט מתכשר. אלא מראית דם גמור קאמר. למעוטי היכא דדיהא מראיתו. דהא אי לאו טעמא דעולין או מין במינו. היה דם הפר מבטל דם השעיר כדלקמן אעפ"י שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם קצת. תוספות: נתערב בדם בהמה כו' רואין כו'. רי"א אין דם מבטל דם. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא י"ו) הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר. רבנן סברי מכאן לעולים שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ורבנן דלמא משום דמין במינו הוא. אי אשמועינן מין במינו ולא אשמועינן עולין כדקאמרת. השתא אשמועינן דעולין משום עולין הוא. ודלמא עד דאיכא מין במינו ועולין. קשיא. ורבי יהודה דלמא משום עולין הוא. אי אשמועינן כו' ודלמא כו' קשיא. גמרא פ"ג דמנחות דף כ"ב:

רי"א אין דם מבטל דם. לשון הר"ב דמין במינו לר"י לא בטיל. ואפילו טיפה לתוך כלי. גדול וכן לשון רש"י. ומדבריהם למדנו דר"י בקמא קמא בטיל נמי פליג. והדין עמהם ממתניתין ה' פ"ג דאהלות כדפירש הר"ב שם. ומסוגיא דפרק בתרא דנדה דף ע"א פירשו כך. ותימה על הרמב"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר"י מודה בקמא קמא בטיל:

משנה ז

נתערב כו' ישפך לאמה. פירש הר"ב דגזרינן דלמא אתי לאכשורי כו'. והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה משום דבההוא לא אתו למטעי לאכשורי בעיניה. תוספות:

בדם הפסולים. פירש הר"ב כגון בדם שנשחט חוץ לזמנו וה"ה בדם פסולים בעצמם לגבי מזבח. ורש"י כתב כגון בדם רובע ונרבע. או שנשחט חוץ וכו' וכן לשון הרמב"ם פ"ב מה' פה"מ בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטה:

ר"א מכשיר. פירש הר"ב בדם התמצית וכו'. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה כו'. וכשנתערב בדם פסולין לא פליג. דאי פליג. לערבינהו ולתננהו נתערב בדם הפסולים ובדם התמצית ישפך לאמה. גמרא. אבל מ"ש הר"ב דת"ק סבר. פעמים שדם התמצית רבה כו'. הלכך גזר היכא דלא רבה אטו דרבה. קשה דלעיל בדברי ת"ק לא פי' כן. אלא דגזור משום דלמא אתי לאכשורי בעיניה. ובגמרא פליגי רב זביד אומר בגוזרין גזרה במקדש קא מפלגי. מר סבר גוזרין ומר סבר לא גוזרין. ופירש התוספות דת"ק סבר דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם הפסולים לזריקה בעינייהו. דלא כפירש"י שפירש דגזר לא רבה אטו רבה דא"כ לפלוג רבי יהודה ולקמן דייקינן לפלוג ר"א [כדפירש הר"ב במשנה י"א וכן במשנה דלקמן] רב פפא אמר דכ"ע גוזרין. והכא בדם התמצית מצוי לרבות כו' הא קמן דלמאי דפירש הר"ב ברישא בדברי ת"ק דגוזרין משום בעינייהו הוה ליה לאסוקי בטעמא דר"א דסבירא ליה דאין גוזרין. ומטעם שפירש"י דאין עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה. ולא [צ"ל דחיישינן להפסד] חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים. ע"כ. ור"א בין בתמצית בין בפסולים פליג והיינו כרב זביד. ולמאי דפירש כאן דפליגי בדם תמצית מצוי לא ה"ל לפרש ברישא אלא כדמסיק הכא וכרב פפא. ואשכחן נמי דבין אדרב זביד בין אדרב פפא קשיא. דלרב זביד טעמא דר"א דס"ל דאין גוזרין במקדש וא"כ אף בדם הפסולין פליג. ואסיק בגמרא בקשיא דלערבינהו ולתננהו. ולרב פפא דפליגי באטו רבה קשיא קושית התוספות דא"כ נפלוג רבי יהודה כדפריך בגמרא לקמן. דנפלוג ר"א. ועיין עוד מ"ש אמתניתין דהכא בס"ד במתניתין י':

משנה ח

דם תמימים וכו'. כתב הר"ב ובהא לא פליג ר"א דעבר בזריקתו משום בל תקריבו. כל אשר בו מום לא תקריבו בפרשת אמור:

כוס בכוסות וכו'. כתב הר"ב כדרך שנחלקו באברים וכו' וצריכא וכו'. אבל גבי כוסות וכו' ואי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן. אבל בהא אימא מודו לר"א. צריכא. גמרא:

משנה ט

יתן למעלה וכו' ויחזור ויתן למטה. כתב הר"ב שמצוה להקדים עליונים וכו' כדתנן בפ"י מ"ב. ומ"ש ונתינת מטה תעלה לו לתחלת מתנות עולה. עמ"ש בזה במשנה דלקמן בס"ד:

ואם לא נמלך ונתן כשר. פירש הר"ב דהא ניתן ממנו למעלה וכן לשון רש"י כשר העליון דהא ניתן ממנו למעלה ומסיים בברייתא דיחזור ויתן למטה. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' פה"מ. ותמהו התוספות בפ"ב [סוף] דף כ"ו שהרי כבר נתכפר כיון שהגיע הדם למזבח בכל מקום והבשר נפסל ואין לו תקנה בחזרה כמ"ש במ"ב פ"ג. אבל לר"א לא קשיא למאי דמסקינן לקמן במ"י דס"ל דאין בילה. ובמי"א אתרץ בס"ד גם לרבנן:

משנה י

הנתנין מתנה אחת וכו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש כגון כוס דם בכור שנתערב בכוס כו' משום דרמינן מדתנן ברפ"ט דמסכת פרה צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהוא. רא"א יזה שתי הזאות מפרש רב אשי דס"ל אין בילה וכמ"ש שם בס"ד. ואי אמרת מתניתין בבלול. היאך קאמר רבי אליעזר ינתנו מתנה אחת. [דמשמע ולא יותר. תוספות]. דלמא מהאי קא יהיב ומהאי לא קא יהיב. ומסיק רבא [דף פ"א] בבלול לא פליגי כי פליגי בכוסות. ואמתניתין דלעיל נמי קאי. כדאמרינן בהדיא בסוף השיטה מסקנא בכוסות פליגי. וקאי אמתניתין דלעיל. נתנין למטה בנתנין למעלה. ועוד א"א לפרש אלא כמסקנא דהא בהדיא פירש הר"ב לעיל ביחזור ויתן למטה שתעלה לתחלת עולה ולמאי דאמרן אין בילה. היכי אמרת דתעלה לחטאת ולעולה. דלמא דמי עולה יהיב למעלה ודמי חטאת למטה. וה"ל להר"ב לפרש זה. לעיל. ועוד יש תפיסה עליו דבמתניתין ז' בדם הפסולין. לא ה"ל ג"כ לסתום. אלא לפרש. דאע"ג דלא אמרינן עלה בגמרא ולא מידי היינו טעמא כדמסקי התוספות סוף דף פ' דמההיא לא קשיא דסתמא קתני דמכשיר. ולא פירש כמה יתן. ואיכא לפרושי כשיש רוב דמים כשרים ויתן כשיעור הפסול ועוד. דממ"נ מהכשר יהיב. משא"כ בנתנין למטה כו'. בעינן לאכשורי למעלה ולמטה. וזה א"א. ולפיכך ה"ל להר"ב לפרש שם כגון דדמים הכשרים מרובים ויהיב שיעור הפסול ועוד. אלא העיקר דנטר לה עד הכא ואכולהו תערובות דפליג בה ר"א מהדר וקאי למימר דבכוסות פליגי. ודם הפסולים נמי בכלל. ואע"פ שאין דם הכשר מרובה. ואע"פ שה"ל לבאר דאכולהו קאי י"ל דבזה סמך על המובן:

ינתנו במתנה אחת. פירש הר"ב דכל הניתנין וכו' כדתנן ברפ"ד:

א"ל ר"א והרי הוא עובר על בל תגרע. לא ס"ד דר"א שיקשה לו רבי יהושע מבל תוסיף משום דרואה אני כאילו הוא מים. ור"א שהשיבו לפי דבריו של ר' יהושע השיבו דלית ליה טעמא דרואה אני (לשם) [שהם] מים. תוספות:

א"ל ר"י והרי הוא עובר על בל תוסיף. וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. כדמפרשינן בכמה דוכתי דקי"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וי"ל דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. תוספות סוף עירובין דף ק':

א"ל ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. פירש כשהדבר עומד בעצמו ולא כשיש בו דבר אחר. וא"ת וכי לא ס"ד דר"א שר"י ישיבהו כך ג"כ על בל תגרע. ונ"ל שלזה נתכונו התוספות בפ"ג דר"ה דף כ"ח שכתבו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. והלכך טוב שלא יגרע המצוה. ע"כ. כלומר דסברת ר"א דאע"ג דבל תגרע נמי אינו אלא כשהוא בעצמו. כיון שגם בל תוסיף אינו אלא כשהוא בעצמו טוב לנו שלא יגרע המצוה. ור"י השיבו לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. פירשו התוספות והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקיקנו למתן ארבע. ועוד טפי עדיף באחת מארבע. כמו שמפרש ע"כ:

משנה יא

נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר וכגון דיהיב דמי הפנימית בחוץ לשם מים. דאל"ה היאך חוזר ונותן בפנים. והלא כבר נתכפר [כמ"ש במשנה ב' פ"ג] וכה"ג מיירי בסיפא בפנים ונתן בחוץ שהכניס דמים החיצונים לשם מים. וקצת קשה אמאי פסול כשמכניס לשם מים דלכפר כתיב. תוספות. ואני תמה דלעיל אמתניתין ט'. ואם לא נמלך ונתן כשר. ויחזור ויתן למטה. הניחו בתימה דהרי נתכפר. ולא אמרו דיהיב לשם מים. משום דהא שמעינן לרבנן דלית להו רואין. כמפורש בהדיא בדבריהם. והכא מוקמינן ליה בנתנן לשם מים. ומאי חזית דדמים דלעיל סומק טפי ולא נתנם לשם מים. אלא נ"ל דבין הכא בין לעיל לא קשיא. דלא אמרו אין רואין אלא לכתחילה ובנמלך. אבל בנתן ולשם מים. מהניא הכא והתם:

שהיה ר"ע אומר כל הדמים כו' דתניא חטאת אין לי אלא חטאת. קדשי קדשים מנין. ת"ל כל חטאת. קדשים קלים מנין. ת"ל וכל חטאת דברי ר"ע. א"ל ר"י הגלילי אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך אלא כל מיני חטאות:

משנה יב

שאין המחשבה פוסלת בפניס. כדתנן ספ"ג:

אע"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא י"ו) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא:

עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא:

אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר"ש. והרמב"ם בפ"ב מהלכות פה"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ"מ:

שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר"ב מ"ד פרק בתרא דעדיות ומ"ש הר"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב"ם וגם במ"ג פ"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ"ה] וכן במכילתין פ"ב דף כ"ג. גם בפ"א דפסחים דף י"ז ופ"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד:

משנה זבחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב