לדלג לתוכן

תולדות שלמה מימון/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אבי זקני והליכות המשק שלו

אבי זקני, היימן יוסף, לקח בחכירה כפרים אחדים בקרבת העיר מירז אשר על אדמת הנסיך רדזיויל; וישם משכנו בכפר סוקוביאָרג על שפת הנהר נימן. בכפר ההוא היו מלבד חצרות איכרים אחדים גם בית-ריחיים, נמל קטן ואוצר סחורות בעד האוניות הבאות מקניגסברג. כל אלה, עם הגשר אשר מאחרי הכפר מעבר מזה, ועם המעברה התלויה אשר על פני ה"נימן" מעבר הכפר השני — היו שייכים להחכירה אשר מחירה היה בימים ההם כאלף זהובים ואשר הייתה "חזקה" לזקני. החכירה הזאת נתנה פרי טוב לחוכרה בגלל אוצר הסחורות אשר בכפר ובגלל הנוסעים הרבים אשר עברו בו. לו היה זקני איש פעלים ויודע לכלכל את הליכות המשק בחשבון וחשכון, כי עתה היה לאל ידו לא רק לפרנס את ביתו ברווחה, כי אם גם לעשות הון ועושר. אבל הסדרים המקולקלים אשר שררו במקום ההוא וחסר כל ידיעה איך להוציא תועלת מן האדמה היו לו לשטן ולא נתנוהו להשגיא פועלו.

זקני הושיב את אחיו בתור אריסים בכפרים השייכים לחכירתו. אך הם ישבו כל הימים בבית זקני באמתלא כי חפצים הם לעזור לו בעסקיו הרבים; וכתום השנה מאנו גם לשלם לו את שכר החכירה.

הבניינים השייכים לחכירת זקני היו נופלים ורעועים מרוב ימים וגם הנמל והגשרים היו במצב גרוע מאוד. ואומנם על פי כתב האמנה נטל על אדון האחוזה לתקון כל מגרעת ולרפא את כל ההרוס; אבל האדון הגדול יש כל ימיו בוורשה כמשפט האדונים הפולנים ולא יכול לשים לב אל נחלותיו לתקנן ולהיטיב מצבן. והסוכנים אשר על אחוזותיו דאגו לטובת עצמם ולתקנת מעמדם הם ולא לתקנת נכסי אדוניהם. הם לחצו את נתיני אדוניהם במיסים ויזניחו את פיקודי אדוניהם אשר ציווה לתקנת האחוזה ואת הכסף הנועד לתיקון הנחלה הוציאו לטובתם ולהנאתם. אומנם אבי זקני הוכיח יום יום את הסוכנים על דרכם זה ויאמר כי אם לא ישארו דברי האמנה ולא יתוקן הכול כראוי, אין לאל ידו לשלם את כסף החכירה; אך דבריו לא הועילו לו. הסוכנים הבטיחו לעשות כדבריו, אבל מעולם לא קיימו את הבטחתם. ובכן לא רק כי ירדה ותידל החכירה מיום ליום, אלא עוד צרות אחרות השיגו את זקני עקב העזובה הזאת.

כאמור, היה הכפר ההוא מקום מעבר לנוסעים רבים; ובהיות הגשרים במעמד רעוע מאוד, קרה לפעמים כי בעבור עליהם אחד האדונים הגדולים עם אנשי לווייתו הרבים, נשבר הגשר תחתיהם וסוס ורוכבו טבעו בבוץ. אז יביאו את החוכר האומלל והניחו אותו ליד המעברה וחרשו על גבו עד התנקם נפשם בו די שבעה. אבי זקני ידע תמיד להיזהר ולהינצל מרעה זו, כי על כן הפקיד את אחד מגורי ביתו לעמוד תמיד על המצפה ליד הגשר וכי צרה קרובה לבוא ומיהר הצופה ורץ והודיע את הדבר אל זקניף למען יחיש מפלט לו ולבני ביתו בין סבבי היער הקרוב. אז ינוסו כולם מן הבית בחרדה גדולה ויש אשר ישבו ביער כל הלילה ורק ממוחרת היום ערבו את ליבם לשוב חרש אל בית, איש אחרי רעהו.

כה חיו אבותיי במשך דורות אחדים. פעם אחת, כאשר קרה מקרה כזה, וכל בני הבית מיהרו להימלט על נפשם אל החורשה, ויהי בהיחפזם לנוס וישכחו לקחת איתם את אבי, אשר היה אז ילד כבן שמונה שנים. ואבי ישב וישתעשע אז מאחרי התנור ונפשו לא ידעה עד מה מכל המהומה והמבוכה והמנוסה. והינה בא האדון הגדול עם אנשי לווייתו אל בית זקני ובראותם כי אין איש בבית לכלות חמתם בו ולנקום נקמתם ממנו ויחלו לחפש בכל פינות הבית, וימצאו את אבי יושב מאחרי התנור. וישאלהו האדון: "התאבה לשתות יי"ש?" וימאן אבי. אז קרא האדון בחמתו: "שתה אפוא מים, אם אינך חפץ לשתות יי"ש!" ויצו ויביאו דלי מלא מים, ויאנוס את אבי לשתות את כל המים עד תומם. ע"י השתייה באונס הזאת הוכח אבי ב"קדחת-רביעית" אשר נמשכה כשנה תמימה, ואשר הכשילה כוחו לכל ימי חייו.

(לא גמור)