תוכחת חיים פרשת בחקתי

סדר בחוקתי

י'תגדל ה'תורה ו'מעלת ה'לומדים בה, כאשר חכמים הגידו בזוהר הקדוש סדר חיי שרה, דף קל"א ע"ב, רבי אלעזר פתח ואמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך, כמה אינון בני נשא טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא, בגין דאורייתא, כל חיין וכל חידו וכל טיבו בעלמא דין ובעלמא דאתי,(ההוא חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו) (נ"א דהיא חירו דעלמא דאתי איהו חיין בעלמא דין). חיין אינון בעלמא דין, דיזכון ליומין שלימין בהאי עלמא, כמה דאת אמר, את מספר ימיך אמלא וליומין אריכין בעלמא דאתי בגין דאינון חיין שלימין אינון חיין דחידו, חיי בלא עציבו חיין דאינון חיין, חירו בעלמא דין, חירו דכלא. דכל מאן דאשתדל באורייתא, לא יכלין לשלטאה עלוי כל עמין דעלמא, וכו'. ועל דא כל מאן דאשתדל באורייתא, לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא. דאתחשך עלמא וכו'. חירו אית ליה מכלא, בעלמא דין, משעבודא דשאר עמין עובדי עבודה זרה, חירו בעלמא דאתי, בגין דלא יתבעון מיניה דינא בההוא עלמא, כלל, עכ"ל. ובזה נראה לפרש כה"מ הזה"ק ס' בהעלתך דברכתא דאורייתא, איהי ברכתא דכלא יע"ש. והוא מכוון אל האמור וזו כוונת הכתוב בסדר חיי שרה, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ורז"ל ביומא דכ"ח אמרו, ואברהם זקן ויושב בישיבה ומאחר שהיה עוסק בתורה, וה' ברך את אברהם בכל, כי מהתורה היא ברכה בכל. והן הם היעודים שנאמרו בפרשה זו, אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, שדרשו, שתהיו עמלים בתורה על מנת לשמור ולעשות. ובשכר זאת, ונתתי גשמכם וכו', והם יעודי העוה"ז, וגם וישבתם לבטח בארצכם, דהיא ארץ העליונה בעוה"ב, ואיהו חירו דכלא. ונוכל לפרש אומרו, אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו, דבא לומר דהמצות שאתם עושים, תהיה עפ"י ידיעת התורה, דאם הוא עם הארץ לא ידע אם עושה מצוה או עבירה. ועל דרך זה פירש הרב אור החיים ז"ל, בפסוק זה. ואני מוסיף על דבריו, דבא להשמיענו דהאדם צריך להזהר שלא לעשות מצוה בממונו בדבר שבא בעבירה, וכמ"ש בזוה"ק ס' ויקהל על פסוק הלא פרוס לרעב לחמך, ולא דגזילו ולא דעושק. וכן איתא במדרש רבא סדר אמור על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, לענין לולב הגזול. ובספר החסידים סימן ל"א איתא, אמת ויציב הוא, כי אין לנו לעבור על מצות בוראנו אפילו על אחת מן הקטנות, במלא בית זהב וכסף, ואם יאמר אדם אעבור על מצוה, ובכספי ובזהבי אשר יתנו לי, בזה אקיים את המצות החמורות, אפרנס עניים, אכניס אורחים, אעשה כמה וכמה טובות, הנה זה מחשבות הבל, כי שמא אחר העבירה, ימות, ולא יזכה לקבל המתנה, גם אם לא ימות, יאבד הממון ברגע קטן ונמצא מת בעונו, עכ"ל. ולעניות דעתי יותר נראה לומר, דסניגורו נעשה קטיגורו, והמצוה עצמה, באה בעבירה, שהיא באה לידו בתורת גזל, אין הממון שלו כי בר השבה הוא ולאו מדיליה לקיים המצות. ואם יהיה הענין שבא לו הממון ע"י שהסיתו אותו ופיתו אותו לעבור עבירה, ונדרו לתת לו ממון כמו שעושים המינים והאפיקוריסים להעביר לישראל הכשרים על דת, וכמ"ש רז"ל העניות מעבירתו על דעת קונו, כי נמצא כי בא לו הממון מחמת העבירה, אבל איננה בתורת גזל על כל פנים סוף סוף, ממון זה באיסורא אתא לידו, וכל המצות שיעשה מהם אינן עולים לה' לרצון. ולזה אמר אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו, דהכונה שיעשה המצות עפ"י חוקות התורה לא שיעבור על מה שכתוב בתורה ובזה יעשה המצות, כי אם עפ"י התורה אשר יורוך, תעשה המצות. ולזה אמר דוד במזמור י"ט, מצות ה' ברה, דלא יהיה עבירה מכבה אותה, אלא ברה מאירת עינים, כי נר מצוה ותורה אור ולא יכבה בלילה נרה ע"י העבירה שעשה. וכיוצא בזה יש לומר בפסוק סדר ואתחנן ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ודרז"ל בסוף ברכות, בכל מאדך, בכל ממונך. ואם כן אם בא יבא לידו דבר עבירה, ומכריחים אותו לעבור ואם לאו מקפחים פרנסתו, מוטב שיקפח פרנסתו ולא יהיה רשע לפני המקום. וכמו שמצינו במעשה הנורא דיוסף הצדיק זיע"א שאמרו בבראשית רבא סוף סדר וישב, שאמרה לו אשת פוטיפר אני מקפחת ופוסקת מחייתך, השיב לה יוסף הצדיק, ה' נותן לחם לרעבים. ואפילו אם בא יבא מידו למחות, כשמטילין הצבור איזה חרם ונידוי, והוא אינו רוצה לעזור ולמחות בעוברי עבירה, מחמת שמתפרנס מהם, הוא נתפס בעונם, כמ"ש הרב בנימן זאב סימן רפ"ב וזה לשונו, וההוא בר בי רב, דיש בידו למחות ואינו מוחה, בשביל שאומר שמתפרנס מהם, פשיטא שנתפס על אותו עון יע"ש. כי מזה שמיע לן אזהרה גדולה, על ראשי עם קדש הרבנים, והבית דין והשוטרים בישראל, להיותם עיניהם פקוחות כל אחד על יחידי עירו, שיהיו עובדים את ה', ולא יצאו חוץ מן השורה בשום מכשול עון, וכ"ש בדבר היוצא מן הכלל כולו, כאותם ההולכים למינים ע"י ריצוי ופיתוי ברצי כסף, צריכים לעמוד על נפשם ולמסור עצמן על קידוש ה' לבל ידח ממנו נידח, ולא יהיה ח"ו פירצה זאת בימיו שיאבדו מתוך הקהל נפשות רבות מישראל, ויעשה כל טצדקי, ברכות וקשות, ובעצה והמלכה ותפלה, לאל נורא עלילה, כי למינים אל תהי תקוה וכולם כרגע יאבדו (דף לז] וה' אלהים הוא יעזור אותו. ונראה דלזה בא בכיון למינים אל תהי תקוה, אחרי ברכת השופטים, שהתפללנו השיבה שופטינו כבראשונה וכו', ואחרי סמוך, הוא ברכת המינים, כי למינים אל תהי תקוה, וכן אחריו מתחיל על הצדיקים ועל החסידים משען ומבטח לצדיקים, והוא כי הן אמת, כי כל ישראל בחזקת כשרים ואפילו רשע גמור אינו הולך למינים ברצון נפשו כי אם בעבור בצע כסף, לזה אמר כי משען ומבטח לצדיקים, כביכול הקב"ה, והוא מזמין לו פרנסתו, והבוטח בה' חסד יסובבנו, וזה תלוי ביד השופטים שיהיו מרחיקים אותם. ולזה נסמכה ברכת שופטים עם למינים אל תהי תקוה, ומשען ומבטח לצדיקים בזה אחר זה להודיענו כדאמרן.

ומצינו במדרש רבי תנחומא סדר בשלח על פסוק עבור לפני העם, נראה מי סוקל אותך, התחיל לעבור, עמדו כל ישראל לפניו ונהגו בו כבוד ומורא. אמר לו הקב"ה למשה כמה פעמים אני מצוה אותך עליהם שלא תקפיד כנגדן, אלא תנהיגם כרועה הצאן, שבשבילם העלתי אותך, ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני עכ"ל. נמצא דמר באתריה, צריך לעמוד על נפשו לבל יכשלו עמו וצאן מרעיתו בשום מכשול ועון. ועיין בתשובת הרשב"א ח"ה סי' רח"ל. ואם רבותינו הקדושים תיקנו לנו ג' פעמים בתפילה להתפלל, למינים אל תהי תקוה, כ"ש וק"ו כי יש לנו חיוב תדיר ולא פסיק להוכיח בשב"ט פינו, על איסור מינות, ואיכא תרתי לטיבותא, כי הנשארים ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, וגם מי שנלכד ברשתם, יחשבו מחשבה על אשר חטאו, ויתנו לב לשוב. ועיין בספרי הקטן חיים ביד ובקונטריס תשובה מחיים מ"ש בזה, ואכמ"ל. והתלמידי חכמים צריכים ליזהר יותר בלימוד התורה ולחזק אותה, ובפרט בתורה שבעל פה, כי יש מינים ואפיקורוסים אשר רבו עליה בטענות רעועות אשר אין בהם ממש, וצריך הת"ח ליזהר ביותר לדקדק בדברי חכמים וליזהר בכל דברי סופרים ואין צריך לומר שלא יפקפק ח"ו באיזה דבר מדברי חכמים, כי אם יראו לחכם שהוא חכם בתורה, יפקפק, שאר המון העם ילפי מקלקלתא, ובעונותינו שרבו, רוב הפירצות היוצאות למאוס בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה הוא מאותן החכמים בעיניהם, אשר נתלבשה בהם רוח הטומאה והסט"א ועליהם נאמר בירמיה סימן ד', חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. ותניא בתורת הכהנים סדר זה פ"ב ע"פ, ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה, וזה לשונו ואם לא תשמעו לי, אם לא תשמעו למדרש חכמים, יכול למה שכתוב, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה, הרי מה שכתוב בתורה אמור, הא מה אני מקיים אם לא תשמעו למדרש חכמים, וכתב הרב קרבן אהרן, למדרש חכמים, לדברי חכמים שהיא תורה שבעל פה שאינו נכתב, שייך לשון שמיעה, שהוא דבר שאינו נלמד מן הכתב אלא נשמע באוזן מהחכמים. ויהיה כפי זה מילת לי, לאותם שהם לי והם החכמים, כי אילו היה ממנו יתברך, אותי, היה לו לומר, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה, א"כ המצות הכתובות בתורה הרי אמורות, וא"כ מה אני אקיים אם לא תשמעו לי, בדבר אשר לא נכתב, שהוא נשמע, וזה מדרש חכמינו ז"ל, עכ"ל. וזו כוונת הכתוב במשלי סימן ט"ו אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, כי מי שהוא אפיקורוס ומפקפק בדברי חז"ל, מפרישים ומבדילים אותו. ולדעת הרא"ש הוא דמנדין אותו, וכמ"ש בחי' ליורה דעה כיעויין שם. ובמינות כתיב, כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, והיינו דקאמר אזן שומעת, דתורה שבע"פ, היא בשמיעה תוכחת חיים דלא ימות, וגם בקרב חכמים תלין דאינו מופרש ומובדל כאמור, והיינו מ"ש בתהלים סימן פ"ד, לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כי מי שהוא ת"ח שנקרא עמי, כמו שאמרו בב"מ דף ל"ג ע"ב על פסוק והגד לעמי פשעם וכו', והיינו שיהיו שומעים לי שהוא מדרש חכמים כדרשת התורת כהנים הנ"ל, אזי ישראל בדרכי יהלכו, ולא ילפי מינייהו שאר בני ישראל, מעמי שהם הת"ח, דמחשבין עצמן שהם עמי, כי מי שהוא חכם באמת לא יש שום ספק בו חלילה, כי אם אותן דיודעין איזה מדרש וקרו ליה רבי וטועים העולם אחריו רחמנא ליצלן.

ואני אומר כי אלו ההולכים אחרי ההבל מחמת פיתוי רצי הכסף והעניות ודוחק פרנסתם גרמא להם מצוה להודיע להם דטועים הרבה בדעתם אפילו שאינם מאמינים באמונה כוזבת, כי אם דוקא ליהנות מהם לצורך פרנסתם, דהרי אדרבא, ונהפוך הוא, דהיא לא תצלח, וכל ימיהם אינן רואין סימן ברכה, ויהיו עניים, נעים ונדים ובסובלי חולאים, ולא די דגורם רעה לעצמו כמ"ש בקדושין, שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, אלא, דגם לכל העולם זוהי סיבה דיתמעט השפע והברכה היורדת לישראל, דגורם בחטאו לקפח פרנסת אחרים, אם יהיה העולם חציו זכאי וחציו חייב, וזה בעונו הכריע את כל העולם לכף חובה, ונידונו ברעבון, כל היסורין הבאים לבני אדם מחמת הרעבון והמתים ברעב הכל יבוקש מידו, כמ"ש רז"ל והמפרשים ז"ל. וצריכים עשירי עם, בהיות רעב בעיר לפתוח אוצרותיהם וכמו שמצינו בגמרא בבא בתרא ברבי שפתח אוצרות בזמן בצורת וצא ולמד ממ"ש ביבמות דף ע"ח ע"ב על פסוק אל שאול ואל בית הדמים, שהמית את הגבעונים. דכמה צריך להזהר לבל יקפח פרנסתו של חבירו, כ"ש פרנסת רובא דעלמא. ועיין בסה"ק חקקי לב ח"א סימן מ"ז וח"ב סי' ט"ז יע"ש, וז"ל הזה"ק סדר ויקרא דף ט ע"א וכד אשתכח בצורת בעלמא וכפנא ודינא אתקף על מסכני, כדין בכאן וגעאן קמיה מלכא, הקב"ה קריב לון יתיר מכולא, הה"ד כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וכדין קב"ה פקיד על מה אתיא כפנא בעלמא, ווי לאינון חייביא דגרמי האי, דכד אתער מלכא לאשגחא בעלמא על קלא דמסכני, רחמנא לישזכן מינייהו ומעולבנייהו, כדין כתיב שמוע אשמע צעקתו, שמוע אשמע תרי זמני, חד לאשגחה בקליהון, וחד לאתפרעא דגרמין לון האי, הה"ד ושמעתי כי חנון אני וחרה אפי, ועל דא בשעתא דכפנא אשתכח בעלמא, ווי לאינון עתירי חייביא בקליהון דמסכני לגבי קב"ה, עכ"ל. ויחרד האיש בהיותו קורא מאמר הזוה"ק הלזה עד היכן הגיע הנזק שעושה החוטא, ומזה יש לקחת מוסר השכל שיזהר האדם שהוא [דף לח] לא יחטא' בשום חטא הנוגע לממון, כגון גזל ורבית ואונאה וגילוח מעות וכדומה, וגם שלא יהיה לו עסק עם החוטאים בחטאים אלו, כי לא יהיה הצלחה באותו ממון זה לשון ספר החסידים, סימן אלף ע"ג, כסף של בעלי רבית וצרי עין, ומגלחי מעות וכיוצא בהם מי שיגעו, ירד מנכסיו, ולכן יזהר אדם, עכ"ל. וכבר יש חרגמ"ה ז"ל, על מי שהוא מגלח מעות, עיין בספר הכלבו.

נקיטינן מכל האמור דהאדם הוא הגורם להביא עצמו לידי עניות והוא כמו צינים פחים בדרך עיקש. והאמת, דאלו ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, יודעים בעצמם, כי אין באמונה זו ממשות כלל, והנאת הממון מסמא את עיניהם. ולפעמים, בהפקרא ניחא להו לפרוק עול תורה ועול מצות, נצמדים לבעל פעור לעשות מה שלבם חפץ. ובפרט, שעוברים על לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך. הנה אמרו רז"ל כי המגלח פאת הראש והזקן, בא בגלגול בהמה, בפרות. כי כן רמוז בר"ת פ'את ר'אשכם ו'לא ת'שחית, הם אותיות פרו"ת. ובספר לחמי תודה דף ב"ן ע"ד כתב וז"ל, עוד יש לעורר לב העם בענין גילוח בתער שנפרץ בעונותינו הרבים עד שנעשה ממש כהיתר. ובהיות כן אין זה חידוש בעיני, מה שמצטערים העולם לעת הלז על מיעוט השפע, הלא ידוע שעיקר כח השפע והברכה, הוא ע"י י"ג מידות, והם י"ג תיקוני דיקנא. וכמ"ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מידותיו. ועכשיו ממש רוב העולם רגילים להשחית זקנם בתער ובזה מתישים כח השפע של י"ג מידות. ולא עוד, אלא שבימים ראשונים, היו מניחין לגלח מערב שבת לערב שבת או מערב יום טוב לכבוד שבת ויום טוב, ועכשיו מניחין עצמן לגלח בכל יום, ואין מניחין השפעת י"ג מידות אפילו ללון לינה אחת. ולדעתי יש לפרש בזה מ"ש חז"ל בשבת דף קנ"א ע"ב, על מה שכתוב וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם, אלו בני אדם שעושין כל ימיהם כחגים, דר"ל שעוברין על גילוח בתער כל ימיהם, ע"י שעושין כל ימיהם בחגים, ומגלחין בכל יום לכבוד  יו"ט, ורמז לזה פרש חגיכם, עם ח' אותיות והכולל, עולה תר"ע, כמנין תע"ר, ועוברין בכל יום על גילוח זה תורף דבריו. וזהו הטעם שמצינו באותיות שבי"ג מידות, יש כל א"ב, חוץ מאות גימ"ל ואות זיי"ן, כי נראה כי בא לרמוז ג"ז נוטריקון גילוח זקן, כי ע"י שחוטאים בגילוח זקן שהוא השפעת השפע והברכה מי"ג מידות, הם פוגמים בהם ומתמעט השפע והברכה וק"ל. והרי הוא מבואר באידרת נשא דף קל"ג ע"ב, דא דיקנא דאתקרי פאת הזקן, לא בעי בר נש לחבלא להאי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין וכו', ופאת זקנם לא יגלחו דלא לחבלא אורחוי דחסד וכו', ע"כ. הרי לך דמכל הצדדים מביא את עצמו לידי עניות רחמנא ליצלן.

ודע דכדי להרחיק אותם משם ולקרבם לעבודת ה' ותורתו הקדושה, הדבר תלוי בהנהגת הדיין ומאריה דאתרא, דינהיגם בתוכחות מוסר, בפה רך ובמיתוק לשון, כדי שלא יהיו פוקרין ויצאו לתרבות רעה. וכמה פעמים מחמת האימה יתירה שמטיל הדיין, יוצאין מן הדת. וידוע כי המשתרר על הצבור להטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים הרי הוא בכלל אויבי ה', כמו המסורות והמינים והאפיקורוסים כמ"ש בגמ'. וזה לשון ספר החסידים סימן קמ"ה, וכן פרנס, אל יטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים, וירדה וינגוש ויכוף אותם בחזקה לכבוד עצמו, כדי שיהיו יראים ופוחדים ממנו, וכמה עונשו גדול, כי הם נמנין עם אויבי ה' (והמסורות) ומוסרי ממון חבריהם בידי (אחרים) אנסים (וכ"ש גופם) והאפיקורוסים מבזים תלמידי חכמים ושכפרו בתחיית המתים והפורש מדרכי צבור, אעפ"י שלא חטא אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן ואינו נכנס ביניהם בצרתם, ולא מתענה בתעניתם, שלא מחמת אונס וחולי, אלא הולך בדרכיו כאחד מעמי הארץ, וכאילו לא היה מהם, ושנתנו חיתתם בארץ החיים, אלו שמטילים אימה על הציבור שלא לש"ש, יורדין לבאר שחת ואינם יוצאים משם לעולם, וגהינם כלה והם אינם כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול, אלא אש יוצא מעצמותיהם ונשרפים, עכ"ל. הרי דנעשה כמוהם ולא גרע מינייהו. אלא צריך בענות צדק ומיתון רב כשבא להוכיחן, ולהתפלל אל ה' שלא יכשל ולא יכשלו בשום מכשול ועון.

ואביע אומר, שאם מצינו בדברי רז"ל שהזהירו הרבה על גדולי הדור להתפלל בעד אנשי דורם שלא תאונה אליהם רעה, שהוא שמירת וחיות הגוף כ"ש וק"ו שיש להם להתפלל תמיד כל הימים אשר לא יכשלו עם בני ישראל, בשום מכשול עון, כי מלבד כי כשרואהו חוטא בגלוי, חייב להוכיחו ולמחות בידו מדין מצות הוכח תוכיח את עמיתך, ומדין כל מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעונו, וכמ"ש בשבת דף נ"ד, גבי פרתו של ראב"ע וכו' כמו שיע"ש, עוד בה, כי חייב להתפלל שלא יכשלו עם בני ישראל בעבירות וכמו שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל סוף סדר מסעי, וישב בה עד מות הכהן הגדול וזה לשונו ויתב בה עד זמן דימות כהנא רבא דרבי  יתיה סגיא במשח דריבותא, ומטול דלא צלי ביומא דכיפורי בקדש קדשיא על תלת עבריין קשיין, דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי עריותא, ובשדיות דמא אדם זכיא והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי, מטול כן אתקנס למימת בשתא ההיא, ע"כ. הרי מבואר, דמי שיכול [חייב] להתפלל על בני דורו שלא יכשלו בשום אחר משלושה עבירות, ומפני זה אנכי תיקנתי, בסדר עבודת יוה"כ, בין בתפלת כהן גדול, בין בתפלת הש"ץ, שאומר אחריו להתפלל, שלא יכשלו עם בני ישראל בשום חטא ובפרט בשלושה עבירות גדולות, ע"ז ג"ע שפיכות דם נקי יע"ש, בס"ד. ועוד צריך הרב הראש שלהם להתפלל תמיד בעד הצבור שלא יכשלו בשום חטא ועון, יען אמרו רז"ל והביאו רש"י בחומש ס' ויקרא על פסוק, אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וזה לשונו ופשוטו לפי אגדה, כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל, יע"ש. ומאחר שכן כשיהיה הדור שלו זכאים, הוא סיוע גדול שלא יחטא הראש שלהם. ובלאו הכי קיימא לן, כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. ובודאי, מאחר שאמרו רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, הרי הוא (דף טל] צריך לתפלה זו שלא יחטא וכשמתפלל על הצבור הוא נענה תחילה. ובא וראה גודל צדקותו ורחמנותו של משה רבינו, כי מלבד כי בתפלתו בעגל, מסר עצמו למיתה בשביל ישראל, כדכתיב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ומצינו קרא שמסיים בסוף סדר האזינו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל, וסמוך, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל, להודיענו כי הגם כי בגללם של ישראל, נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ומקרא מלא דיבר הכתוב, גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שמה מן הראוי היה להיות נקיט בלביה על ישראל, כי בסיבתם גרמו זאת, עם כל זה לא נקיט בליביה כלום אלא וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים לפני מותו. ודוק ותשכח במקום אשר כתוב בתורה ענין תרעומת הקב"ה עם משה על מי מריבה כי שם באותו פרק באותו מקום, גילה משרע"ה צדקתו לבקש טובתם של ישראל ולא להיות מסתיר פניו מהם. תחילת דיבר בסדר חקת אחר שכתוב, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, כתיב סמוך ונראה, וישלח משה מלאכים אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת. את כל התלאה אשר מצאתנו וכו', נעברה נא בארצך וכו', הרי דלא הקפיד על גזירתו שלא יכנס לארץ, והשתדל לשלוח שלוחים לאדום, בעבור ישראל שיכנסו לארץ וזאת שנית בסדר פנחס, כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם, הם מי מריבת קדש מדבר צין, וידבר משה אל ה' לאמר, יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, הרי שתכף שהקב"ה התרעם עליו על ענין מי מריבה וגזר עליו שימות ולא יכנס לארץ, לא נטר בלבו שום הסתר פנים, ואדרבא, ביקש בתפלה מהקב"ה, יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. וכמו כן, בסדר מטות כתיב, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך, כתיב בתריה, וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין, ואמרו רז"ל בספרי, והביאו רש"י בחומש, וידבר משה, אעפ"י ששמע שמיתתו תלויה, לא עיכב, עשה בשמחה, ולא איחר יע"ש. ועיין בספרי סדר פנחס, והובא בילקוט על פסוק וידבר משה אל ה', וז"ל, להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרים מן העולם, מניחין צורך עצמם, ועוסקין בצורכי צבור. וא"כ הרואה מה שעשה משרע"ה, אחרי כל שעמל וטרח עם ישראל, ומסיבתם נגזר עליו למות במדבר, ושלא יכנס לארץ, והיה הדבר הזה קשה עד מאד בעיני משה כמבואר בכתובים, ובדברי רז"ל בגמרא ומדרש רבותינו ז"ל, ועכ"ז ראה רחמנותו וחיבתו עם ישראל, שלא קץ בהם, ולא מאס אותם, ואדרבא ביקש להתפלל עליהם, ואמר בפה מלא להקב"ה, יאבדו אלף כמותו, ולא יאבד נפש אחד מישראל. וא"כ מה נשאר לדייני ורועי ישראל להיות מקפידים ומסתירים פניהם, על איזה דבר קטון, וכבודות מהבלי העולם, ודי בזה, למי שיש לו לב להבין, ועינים לראות ודוק. ואשכחן מה שאמרו רז"ל בספרי, והביאו רש"י בחומש ריש סדר דברים, על פסוק ויהי בארבעים שנה וכו', באחד לחדש מלמד שלא הוכיחן, אלא סמור למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר ראובן בני אני אומר לך, מה שלא הוכחתיך וכו'. ומפני ארבעה דברים [אין מוכיחין את האדם, אלא סמוך למיתה, כדי שלא יוכיחנו, ויחזור ויוכיחנו וכו' יע"ש מה שיש להקשות על זה, דהרי מצות הוכחה הוא בכל מקום ובכל זמן, ואפילו מאה פעמים, כדרשתם ז"ל על פסוק הוכח תוכיח וכו'. וכבר עמדו בזה בספר תועפות ראם ס"ז ובספר שושנים לדוד, ובספר זית רענן, ובספר ספרי דב"ר וקשה שלא ראו בס' אמרי נועם שתירץ לזה, כי הוכחה על מה שכבר חטא הוא סמוך למיתה, אבל תוכחה על מי שבא לחטוא, הוא בכל מקום ובכל זמן. וכבר הביאו בספר ראש דוד, סוף סדר דברים יע"ש וזהו נראה כוונת הכתוב בסדר קדושים, לא תשנא את אחיך בלבבך, שאתה מתרעם עליו ונקיט ליה בליביה, על מה שעבר שהוא דרך קינטור, אלא הוכח, לשון סתמית, יהיה לאחר זמן ויהיה בפעם אחד. אבל תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, דהיינו תוכיח אפילו מאה פעמים, כשהוא בא לחטוא, ולא תשא עליו חטא, כיון שהוא לאפרושי מאיסורא, הוא עד מאה פעמים. והא דאמרן דמצות עשה הוכח תוכיח את עמיתך, הוא אפי' עד מאה פעמים לאו דווקא בפה דהוא הדין בכתיבה, לכתוב בספריו מוסר אחד בכמה חיבורים ובכמה מקומות. ועמ"ש הרב נודע ביאודה ח"א חיו"ד סימן ל"ו דכל מי שיש בידו למחות, הוא ע"י כתיבה. ועמ"ש בסה"ק חקקי לב חלק יורה דעה סימן מ"ג דף ע"ה ע"ד יע"ש. וכתב הרב ככר לאדן דף ק"א ע"ב, זאת היתה לי הדל, לכתוב בזה במקומות שטי"ם שנים, אולי יחונן ה' ונשוב בתשובה שלימה כן יהיה רצון. ועיין בתשובת הרמב"ם בספר פאר הדור, סס"י ז', שצריך המוכיח להוכיח בעבותות האהבה וכו', והביאה רבנו ירוחם בספרו אדם וחוה, נתיב ח"ב יע"ש. ואיכא חיוב הוכחה לחכמי הדור, אפילו שאינן מאותה העיר, כמ"ש מוהר"מ מינץ בתשובה סימן צ"ח דקי"ג ע"ד. וכ"כ הרשב"א ח"ג סימן תי"א וז"ל, אבל בדברים אחרים, במה שירצו אנשי עיר אחת להטיל על אנשי עיר אחרת, איני רואה שיהיה רשות בידם בלי דעתם, ולא להחרימם ולא להכריחם למס, והם אינם משועבדים להם בזה, אלא אם רצו להחרים ולנגוש ולהפריש מן האיסור, זה באמת מותר, וראוי ומחוייב כדי להפריש מן האיסור יע"ש. והא דכתב בתשובת מוהר"מ מינץ סימן צ"ח דאיכא חיוב תוכחת אפילו מעיר לעיר, כ"כ בתשובת מוהרא"ם ח"א סימן מ"ה בשם תשובה שהובאה בספר הכלבו סימן קמ"ב, בתשובת בשמים ראש סימן פ"א, וביותר יש חיוב לאב להוכיח לבניו. ומצינו בעלישכתוב בשמואל א' סימן ג' ולא כהה בם. וגם אם יוכיח לבניו ומבקש עליהם רחמים על מה שחטאו ומבקש להם כפרה לאו דווקא בעבירות הנוגע בין אדם למקום, אלא גם אם חוטאים בניו בעבירות שבין אדם לחבירו, יש להם [לו] להוכיחם ולבקש מהם מחילה ופיוס שימחלו להם ונראה דזהו היה מה שנענשו בני איוב, דכתיב והשכים בבקר [דף מ] והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני, וברכו אלהים בלבם, ככה יעשה איוב כל הימים. ואמרו בזוה"ק דהטעם שנענש איוב, כי היה הכל קרבן עולה, כולה כליל, ולא היה חלק לסט"א כמ"ש בזוה"ק סדר בא דף ל"ד ע"א יע"ש ולפי דרכינו יאמר נא דהטעם שנענש, שלא ביקש עליהם כפרה, כי אם דוקא במה שנוגע לכבוד המקום, והיה לו לחוש על חטאם עם בני אדם, שצריך לבקש גם מהם מחילה וסליחה וכפרה וק"ל.

ובזה נראה לפרש סמיכות התורה נעוץ סופה בתחילתה לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלקים, ונקדים לפרש כוונת המאמר בתיקונים תיקון כ"כ דס"ח ע"א וז"ל, ד"א שימני כחותם כ"ח ת"ם. כח, דא שכינתא עילתא כ"ח מ"ה ועלה אתמר ועתה יגדל נא כח ה'. תם דא ישראל וכו' ומאן דאשתדל באורייתא דאתקרי תורת אמת דיוקניה חקיקא לעילא בההוא חותם אמת, ומאן דמשקר בה כאילו אפיל אורייתא לתתא, הה"ד, ותשלך אמת ארצה ובההוא זימנא כפיל דיוקניה וחותמיה לתתא, ונפיל מזליה ואסתלק ההוא כת מיניה ע"כ. ונקדים עוד מ"ש בירושלמי בחגיגה ובאיכה רבתי על פסוק ותשלך אמת ארצה כל זמן שמשליכים ישראל דברי תורה לארץ, מלכות גוזרת גזירות, ומצלחת שנאמר ותשלך אמת ארצה מיד ועשתה והצליחה. ונקדים עוד מה שאמרו במדרש רבא סדר קדושים פכ"ה ע"פ ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, שהוא על מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה. ונקדים מ"ש הרב הקדוש אור החיים, והמשיל משל נאה על מי שרואה לחבירו עובר על דברי תורה ואינו מוחה, והוא כמי שרואה לבת מלך שהיא בתכשיטיה ויבא אחד וישליכנה בארץ, וירמסנה כעפר לדוש, שאם יעמוד מנגד ולא יתבע עלבונה של בת מלך, ענוש יענש יע"ש. והנה הוא מידה כנגד מידה, יש לו כח שנתן הקב"ה כדי שיהיה מוחה ואינן מוחה, מסתלק כחו. וזה אומרו לעיני כל ישראל שהם עיני העדה, להם יאותה להיות מוחים וישאו עיניהם ויראו, כי בראשית ברא אלהים, שהיא ס"ת אמ"ת, כי תורה אמת היא כשנעשית על אמיתותה, וגם לרמוז לכ"ח תיבין שבפסוק זה, וכמ"ש שם בתיקונים. ובאופן אחר נימא לעיני כל ישראל בראשית ברא אלהים דבא לרמוז דרך רמז בתוכחות מוסר, על מה שכתוב באיזה בניינים ושטרות ואגדות במנין השנים, למנות לשנות אומות העולם, כי לא נכון לעשות כן, והיינו אומרו, לעיני כל ישראל, בראשית ברא אלהים, כי לנו לעינים, להיות מונים השנים לשנות ימות עולם. וזו כוונת הכתוב בסדר האזינו, זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, ולא שתהיו מונים לשנות אומות העולם וק"ל.

המורם מכל האמור, דיצא לנו מוסר השכל, על כל רב ודיין המושל בגבורתו בקהל עדתו, להיות עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם, יחיד או רבים איש ואשה, שלא יפרצו גדר התורה והמצות. ולא זו בלבד, כי אם זיכהו ה' להיות מושל גם על שאר עיירות וכפרים היושבים תחת ממשלתו צריך להיות חוקר ודורש במעשה בני העיר. ובפרט על השוחט ומלמד תינוקות, וגם שיהיה במקום ההוא לפחות חכם אחד מורה הוראה לדעת מה יעשה ישראל וכבר כתבתי בעניותי בזה בסה"ק תורה וחיים מערכת ד' ד"ה דירה יעש"ב בס"ד. ובסה"ק נפש כל חי מערכת ד' ד"ה דירה יעש"ב.

והנה בעתה ראתה עיני, מ"ש הרב קשל"ה בהגה' במסכת שבועות, ענייני לימוד, דף ק"א ע"א וז"ל, ועתה בדור הזה, נתפשט הנגע צרעת בישובים ובכפרים, שכל מלמדי תנוקות ומקרי דרדקי, מורים הוראה, איסור והיתר כיון שדרך הישובים כולם, שנתפשט המנהג שקורים אנשי הישובים למלמדי תינוקות, בשם רבי, אפילו הוא עם הארץ גדול, שאינו יודע, אפילו פירוש המילות של החומש ויש מלמדי תינוקות שנסמכו בשם חבר, ויש להם הדרת זקן, ובעלי צורה, ומעולם לא למדו כלל, ולא ידעי מאי קאמרי רבנן, מפוסקים ראשונים ואחרונים, רק, שיש להם ש"ע בלי פירוש וגס לבם בהוראה וסוברים בדעתם שזהו להם כבוד ולתפארת, שזכו להוראה כי הנשים דעתן קלות וסוברים ואומרים בזה הלשון וכו', ואינם יודעין שאפשר המה אוכלים טריפות, ואותם מורי הוראות, המה חברים לאיש משחית, ואותם האנשים העושין כן עליהם נאמר, הגס לבו בהוראה שוטה וגס רוח. וגם כתבו המקובלים, כל המורה הוראה ואינו בקי בטיבי כל דיני הוראה, שהוא מאכיל טריפות לישראל ונשמתו מגולגלת בכלב, כתיב, לכלב תשליכון אותו, כיון שהפסוק מדבר בבהמה, הוה ליה לומר אותה בלשון נקבה ולמה אמר אותו אלא קאי על המאכיל טריפות לישראל, שנשמתו נשלכת לכלב, רחמנא ליצלן, ובזמן התחיה יהיה נפל, ולא יוכה לתחיית המתים. ומביאים ראיה ממה שדרשו רז"ל על פסוק כי רבים חללים הפילה, זהו תלמיד, שלא הגיע להוראה ומורה. ע"כ, שומר נפשו, ירחק מהם, מה לו ולצרה זו, שיאבד נשמתו וחיי עד, וכל היושב על כסא ההוראה, מוטל עליו להשגיח על זה במאד מאד, בכל מדינות ממשלתו שלא יהיה שום מורה הוראה עד שבא מקודם לפניו, והוא יהא תוהא על קנקנו ויהא לו רשות והורמנא דמלכא. ומי שהוא מורה הוראה בלי רשות והורמנא דמרן מלכא, אב"ד ור"מ באותה מדינה יהיו כל הכלים מאותם בעלי בתים ששאלו לו הוראה, אסורים, עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים. וכיוצא בזה, יתן דעתו, כל מר באתריה, להיות עין השגחתו לבל יכשלו הציבור בשום חטא קטון וגדול. ובפרט לתקן המבואות והחצרות, לעשות שיתוף מבואות עירובי חצרות, לבל יכשלו העם באיסור מוציא מרשות לרשות, בשבת. ואיתא בעירובין דף ס"ח ע"א אמ"ל רבה בר רב חנן לאביי מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן, לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף ופירש"י ז"ל, תרי גברי רברבי כרבנן כגון אתה ורבה, דדייריתו ביה. והגם דמשני התם אמר ליה מאי נעביד מר, לאו אורחיה. אנא, טרידנא בגירסאי, אינהו, לא משגחי, ופירש"י מר, רבה, אין כבודו, לחזור על בני המבוי ולגבות השיתוף אינהו בני המבוי לא משגחי כמו שיע"ש עם כל זה אין זו דרך מוציאתו ידי חובה דאם רבה לאו אורחיה הוא בעצמו יכול לעשותו ע"י שלוחו, וע"כ צ"ל דגם לרבה צ"ל דטריד בגירסיה ולאו אדעתיה למשלח שליח וגם אביי דטריד בגירסיה, אלא דעם כל זה צריך התלמיד חכם ליתן דעתו על המון העם דהאמת הוא, דלא משגחי. וצריך הרב והחכם שבעיר לעוררן ולכופן לדבר מצוה וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן קי"ט אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה' אשרי נוצרי עדותיו, בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. והוא, דבא לומר אשרי תמימי דרך, דהם שלמים בדרך שהולכים לתקן הדרכים, הגם דהולכים בתורת ה' דטרידי בגירסייהו עכ"ז יהבי דעתייהו לתקן הדרך שילכו בה, כגון בשבת. אשרי נוצרי עדותיו, דהיינו דיני עירובין, והשבת עדות על בריאת העולם, דעל ידי זה אף לא פעלו עולה דלא עברו על, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי וזהו דלא פעלו עולה, בזמן דבדרכיו הלכו, דרכים ישרים בלי מכשול עון והם דרכי חיים.