שפת אמת/ויקרא

<< · שפת אמת · ויקרא · >>

ויקרא

תרל"א

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק' עומדים בלי השתנות מבחי' שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופי'. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחי' כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל:

ובמד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו שגם מרע"ה לא נכנס עד שקרא לו כו'. פי' כנ"ל כי מי יכול לגשת לעשות רצון השי"ת רק ע"י כח המצוה שקדשנו במצותיו וצונו. וכן פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה. והוא כנ"ל שכל אדם הוא שליח רק ע"י שבכל מעשיו זוכר השליחות וזה נק' דעת כי החכמה בפ"ע ג"כ נק' חכמה והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת שיודע ודבוק בזאת החכמה והוא ידיעה פנימיות שבכל מעשה ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי"ת כח הפועל כנ"ל. ומרע"ה שהי' כלל הדעת של בני ישראל נאמר ויקרא כו' שהי' מיוחד תמיד אל הקריאה:

אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשי"ת. בטל רצונך כו'. והוא בחי' קרבן לקרב כל המעשים להשי"ת. וכ' מכם כמ"ש אא"ז ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי כו' ע"ש פ' תשא ודפח"ח. וז"ש שהגם שכל אחד יתן ענין שלי יהי' ע"י הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד בשם הרב ז"ל מפרשיסחא על מ"ש אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו כו'. והקשה בט"ז סימן א' אי גם המרבה מכוון לשם שמים טפי עדיף. ותירץ הוא ז"ל למשל ב' סוחרים שנסעו לדרך אחד. והא' בא מיד. והב' הי' לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא ג"כ ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה והשיב מאחר שבאתי ג"כ מה שהי' הי'. עכ"ד ולא פי' יותר. ונ"פ שפי' ובלבד שיכוון לבו שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהי' מכוון להשי"ת כראוי בין שבא לו זה ע"י עבודה מעט. או ע"י יגיעות הרבה. רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים. והדברים נכונים מאוד. שהרי גם כאן נאמר זה על הקרבן מנחה שמאחר שנתקרב קרבנו להשי"ת וזה תכלית המכוון וסוף דבר. א"כ אין נ"מ בין שהי' מרבה וממעיט. כי סוף הכל אחד שיתקרב להשי"ת. וזה עצמו פי' יכוון לבו כענין הקרבן להיות נמשך אחר השורש והוא חיותו ית' שניתן בכל דבר:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח עכ"ד ז"ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי' הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי"ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי' במעשה ג"כ שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי"ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי' המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי"ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע"י עשי' להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ"ל:

תרל"ב

יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו כו'. פי' מי שרוצה עכ"פ להיות תחת עול מלכותו ית'. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים ג"כ אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם:

תרל"ה

ברש"י אדם למה נאמר. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'. כי האדם מקריב נפש בהמה ומתכפר לו. ומה טעם יהי' מכופר בנפש הבהמה. רק מצד שהאדם ממשיך חיות לכל הבע"ח שהוא למעלה מהם כמאמר כל שתה תחת רגליו. ובוודאי אדה"ר הוא המדבר ומשפיע חיות לבעלי חיים כסדר דצח"מ. וכן בכלל. כל דור ודור. אבל האדם הפרטי אם אינו במדריגות מדבר כמו שמצינו יתוש קדמך א"כ נקרא גזילה מה שמביא נפש בע"ח להתכפר בו. רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש כי יקריב מכם כו':

תרל"ו

במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולין לעמוד כו'. קשה דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. אך הפי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כי בוודאי יש בכל איש ישראל נקודה מיוחדת להשי"ת אשר הוא בחי' מלאך ממש. אך א"י לעמוד במדרגה זו תמיד רק לעתים כמאמר אין לך אדם שאין לו שעה. והמלאך הוא בכללו תמיד כן. אכן מכלל ישראל נתוסף כח לצדיקי הדור להיותם ממש כמלאכים כמ"ש דומה למלאך ה' צבאות. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת כמ"ש חז"ל מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו כו' ואח"כ אבדו נעשה. ומרע"ה לא הי' בכלל החטא ולכן נשאר בו הקדמה זו. ולכן נתקיים בו לשמוע בקול דברו כמ"ש ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כמ"ש רש"י ז"ל. והוא התגלות עיקר חיות הפנימיות כמ"ש ויקרא לאור יום ואמרו חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. והוא התדבקות הנברא בהבורא. וכן התדבקות הנבראים זה לזה להתבטל ביחד לבוראם ית"ש. והנה בנ"י באומרם דבר אתה עמנו ונשמעה כו' לאשר נתנו כחם למרע"ה לכן בעת שניטל מהם מעלתם זכו לקבל מאמרי השי"ת ע"י מרע"ה. וזה הי' כל תיקונם אח"כ לאשר אמרו זה לשם שמים כמ"ש הטיבו אשר דברו כו':

במשנה נאמר בבהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. בט"ז הקשה ממ"נ אי גם המרבה כוונתו לשמים אם כן המרבה עדיף ע"ש שמיישב בטוב טעם ודעת. אעפ"כ נראה דקושיא מעיקרא ליתא. כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט אף אם שניהם מתכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר. ובאמת נראה הפי' מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם. והתמעטות המעשים בימי הרעה שניהם בקנה אחד עולים. והוא כענין שאמרו בשם הרב מלובלין הקדוש ז"ל לפרש הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה ואב ממעטין בשמחה. ופי' להרבות צד הקדושה ולמעט צד הטומאה. וכן נפרש כאן. וגם דברים אלו נכללין בדברי הט"ז ע"ש באו"ח סימן א':

תרל"ז

במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו כו'. מ"מ נקראו כולם מלאכיו ע"י שמתבטלין להצדיקים שהם דומין במעשיהם ג"כ למלאכים. וענין ההפרש בין מלאכי עליונים לבני ישראל שנקראו ג"כ מלאכיו. כי המלאך הוא מתוקן בלי חסרון ואין צריך לבוא אל השלימות ע"י השליחות ועושה השליחות רק לקיים רצון הבורא. אבל תחתונים ניתן להם המצות אשר עי"ז הם מתוקנים. אמנם וודאי כמו שהי' הבריאה באדם הראשון הי' כמו המלאך כו'. וכן הי' בשעת הקדמת נעשה לנשמע שכתיב עושי דברו לשמוע כו'. פי' שהעשי' שהוא התיקון הוא בשלימות קודם השמיעה. ממילא השליחות רק לעשות רצונו ית' בלי נגיעות עצמיות. וז"ש קדמה קריאה כו' שקריאת משה משה הוא הסימן שהוא בשלימות הגמור. וזה י"ל בספרי משה משה הוא קודם שנדבר הוא אחר שנדבר כו'. פי' הפשוט שלא בא לידי גבהות. אבל יש לומר כמ"ש שהי' ניתקן קודם הדיבור כמו אח"כ:

ובמד' משל כו' בכל מקום כתב שמו של מלך כאשר צוה ה' את משה כו' אני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס כו' ע"ש. דכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. נמצא שפעל מרע"ה בהקמת המשכן המשכת מדריגה שלמעלה מכחו והשגתו עד שלא יכול לבוא כו'. והוא סימן נפלא מי שאין לו נגיעה כלל ועושה רק רצון הבורא וחפץ בזה שיהי' נעשה כרצונו ית' במה שאין שולט שם השגת האדם וכפי כוונת העושה המצוה כך מתעורר המצוה. וזה הכח נרשם במעשה המצוה. וז"ש שבכל דבר כתב כאשר צוה כו' עי"ז פעל שנתקיים בפועל הקדושה במשכן ממקום גבוה מאוד עד שלא יכול לבוא כו'. ועי"ז הי' שכרו שקרא אליו שע"י שביטל עצמו כך היא המדה שיתעלה עד שם כנ"ל. אמנם באמת איני יכול לעשות זה רק מי שהוא מתוקן בשלימות וממילא אין לו נגיעה ויכול לעשות השליחות בשלימות כנ"ל. ומרע"ה לא הי' בכלל חטא העגל לכן נשאר מתוקן כמו קודם החטא כמלאך. ואיתא כי בש"ק מחזיר מרע"ה לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה כו'. לכן בני ישראל בשבת קודש הם מתוקנים ויכולין גם כן לקיים המצות בשבת לשמו ית' בלבד:

בפסוק ונפש כי תחטא כו' והוא עד כו' במדרש מפרש על בנ"י שכל אחד מושבע מהר סיני וזה ושמעה קול אלה והוא עד כמ"ש אתם עדי. או ראה אתה הראת. או ידע וידעת היום כו'. פי' שבני ישראל נשלחו בעוה"ז לברר מלכותו ית' ויש לכל אחד מישראל השגה וידיעה בנקודת הלב להכיר כבוד מלכותו ית' וצריך למשוך הכל אחר זאת הידיעה. וזה אם לא יגיד הגדה לשון המשכה. כי תחטא יש לפרש ששליחת הנפש בעוה"ז הוא חסרון בגוף הנפש אך התיקון ע"י בירור כבודו ית' בעולם וז"ש הפסוק שזה תיקון הנפש בעולם. אך י"ל עוד שקאי אחר החטא ממש שאין צדיק בארץ כו'. ולמה כן. שע"י החטא אם יתחזק לשוב להשי"ת יוכל לתקן יותר ולהמשיך כל המעשים אחר הבורא ית'. וז"ש כי תחטא ואעפ"כ יש בו הידיעה כו' שהיא נפש הישראלי אם לא יגיד כו' שזה תיקון החטא כנ"ל:

תרל"ח

בעזה"י פ' ויקרא. שבת זכור. ואיני זוכר כראוי:

במד' ברכו ה' מלאכיו. לא כל מלאכיו. תחתונים ע"י שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. ויש להקשות דאלו הצדיקים ונביאים שנקראו מלאכיו נראה שהם קדושי עליון ומדוע לא נאמר כל מלאכיו. אבל נראה הפי' שגם באותן הנבחרים מדייק המד' שנק' מלאכיו ולא כל מלאכיו. הגם שאמת שנשמת הצדיק גבוה מהמלאך אבל היא מתלבשת בכמה נמנומים שונים. וז"ש שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו. כי עמידה היא בכל הקומה מראש עד סוף דמות העומד. וזה רק בעליונים שהם נבדלו מהגשמיות. אבל תחתונים ע"כ יש להם אחיזה בגשמיות. אכן הנביאים יש להם התרוממות וביטול הגשמיות לעתים הן רב הן מעט ואז נק' מלאכיו. ולכן נקראו גבורי כח שיש להם כח לגבור נגד לבוש הגשמיי ולהתעלות לבחי' עליונים. ולכן קדמה קריאה משה משה הוא התחברות נשמתו בהשורש לשון חיבה לשון זירוז כן הוא בתו"כ. לשון חיבה הוא על משה הראשון שהוא השורש. לשון זירוז הוא על משה שני שצריך זירוז כנ"ל:

עושי דברו לשמוע בקול דברו שהקדימו נעשה לנשמע כו'. ביאור הענין עפ"י פשוטו כמו שאמרו חכמים למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים אח"כ עול מצות. וכל אשר דיבר ה' נעשה הוא קבלת מלכותו עושי דברו בכלל. אח"כ זוכין לשמוע בקול דברו הם המצות דכתיב אם שמוע תשמעו אל מצותי. מכלל שיש קול דבר ה' בכל מצוה. כמ"ש חכמים שכל אבר מבקש מאדם קיים המצוה התלוי' בי כו'. ובכל קיום מצוה נק' ג"כ קבלת מלכותו. וזוכין אח"כ לשמוע יותר. וכך צריך להיות עושי דברו כדי לשמוע ביותר ולא להיפטר בעצמו רק לעשות תמיד לשמוע יותר ולעשות יותר בכל עת. וזה באמת ההפרש בענין התחתונים שכל כחם ע"י הביטול למלכות שמים ומי שיש לו כח לעמוד בהיכל המלך כמשה שלא נפל מהתרוממות הנ"ל. אבל בנ"י אמרו אם יוספים אנחנו כו'. כמ"ש במד' הרימותי בחור מעם כו':

תרל"ט

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו כו'. פי' גם הצדיקים שנקראו מלאכים אעפ"כ א"י לומר בהם כל מלאכיו. כי יש בהם חלק גשמיי ג"כ ויצה"ר. רק לעתים מתקדשים כמלאכים. אכן וודאי זאת הוא אחר החטא. אבל מרע"ה שנשאר במעלה ראשונה שהיו בנ"י קודם החטא כמ"ש חירות כו'. לכן הוא מלאך ממש. ואמר עוד עושי דברו כו'. הענין הוא דיש תורה שבכתב ושבע"פ. עושי דברו תורה שבע"פ. לשמוע בקול דברו תורה שבכתב. וביאור הענין דבנ"י נוסף להם התורה על המלאכים. אבל ענין המלאך להיות עושה רצון בוראו מעצמו. וזה הי' עבודת בנ"י מקודם. דכתי' כל אשר דבר ה' נעשה. והיינו שבנ"י בעצמותם יכולין לכוון דעת הבורא ית' בלי שום ציווי. והוא תורה שבע"פ. ולכן בלוחות ראשונות הי' תורה שבע"פ קודם שבכתב וזה הקדמת נעשה לנשמע. אך אחר החטא צריכין לעורר הכל בכח התורה. ולכן מרע"ה כתיב בו ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין. והוא דביקות מצד עצמותו קודם הדיבור והציווי. והוא הקדמת נעשה כנ"ל. והבן כל זה מאוד:

תר"מ

ב"ה. ויקרא. החודש. בקיצור:

במד' עושי דברו לשמוע כו'. הפשוט שעל ידי מעשה המשכן זכו לשמוע קול דברו. ומרע"ה גמר עשיות המשכן שלא הי' יכולין להקימו. לכן ויקרא אל משה. וביאור הענין דבמשכן ובשבת כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות שנקראו עשי' והיינו עושי דברו תיקון העשי'. והוא מלכות שמים להנהיג כל המעשים אחר רצונו ית'. כמ"ש אשר דבר ה' נעשה היינו הנהגת הבורא ית' שיהיו נמשכין אחר הנהגתו. כענין דבר אחד לדור. שההנהגה נק' דבר. לכן אשר דבר כו' ר"ת שם אדנות. ועי"ז זוכין אח"כ לפנימיות שבמעשה. וז"ש לשמוע בקול דברו. ומרע"ה הקים המשכן היינו תיקון העשי' עד שורשו. חיבור דיבור וקול. וז"ש ויקרא כו' והוא מ"ש לעיל בפ' ויקהל בפי' והותר שאחר תיקון השלימות חל עליו שם שמים ושורה ברכה מהמשכות אור שלמעלה מהטבע. וכן מ"ש בחנוכת המזבח ויקריבו נשיאי ישראל. שאחר גמר המשכן נתרוממו נפשות בנ"י מכש"כ הנשיאים וראשי בנ"י. וכמו כן יש מזה בכל חודש ניסן שהוא ר"ה למלכי ישראל שצריכין ראשי בנ"י להרגיש התרוממות הדעת בימים הללו. הם העומדים על הפקודים. פקודים הם הפרטים. וכח הראשים בא ע"י הפרטים. כלל הצריך לפרט. וכן במד' הרימותי בחור מעם. עכ"ז כתיב מעם. כי גם התרוממות מרע"ה הי' בכח כללות ישראל. וז"ש רש"י דברי כבושין כו'. כי בנ"י הי' להם קצת שפלות שלא זכו לעמוד במדריגתם. והשיב השי"ת להם כי התרוממת מרע"ה הוא בעד כללות ישראל:

תרמ"א

במד' גבורי כח עושי דברו כו'. כי הי' ראוי בקבלת התורה להיות כל עם ה' נביאים כמ"ש לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם. אכן בנ"י אמרו אם יוספים כו'. וכמ"ש ככל אשר שאלת כו'. כי מזלייהו חזו שלא ישארו כולם במדריגה זו. ונתקן אח"כ ע"י התכללות במדריגות כהנים לוים ישראלים ומרע"ה על כולם. וז"ש במדרש בנוהג שבעולם כו' משא שאין ס"ר יכולין כו'. והענין הוא להוכיח כי הי' דבורו עם מרע"ה בכח כל בני ישראל. כמ"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. ולכך אמר להם דברי כבושין אלו. שלא יעלה על דעתם ח"ו כי נתרחקו הם. רק שכח הנבואה אליו על ידם הוא. וכמ"ש אדם אחד מאלף כו' שבא מכח האלף. [אפשר פי' זה שמעתי מפי מו"ז זלה"ה]. ולכן נחלקו בב' מדריגות. עושי דברו לשמוע בקול דברו. שיש עוסקי תורה ושזוכין לשמוע קול דברו. ויש עוסקים במצות ומעשים טובים. וכמ"ש בשומרי שביעית הכתוב מדבר. שהם אנשים פשוטים שבישראל ועל ידיהם מתעלין גם הצדיקים וזוכין עי"ז לשמוע בקול דברו. וכ' ולא יכול משה לבוא כו' הגם דכתיב ויבוא משה בתוך הענן כו'. אכן נפרש שזאת הנבואה עתה הי' צריך להיות באמצעיות בנ"י. וכל זמן שבני ישראל לא נתקנו כראוי. לא הי' יכול להיות. ומזה נוכל ללמוד צדקת רועה נאמן של ישראל. שהגם שנאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול. עכ"ז לא רצה לפרוש עצמו מכלל ישראל. ומעיד עליו הכתוב ולא יכול לבוא כו'. כפי מה שפרשנו שכ"ז שהרגיש שלא נתקנו כל בנ"י לא יכול כו'. וכמ"ש ע"ז במדרש מכאן ת"ח שאין בו דיעה נבילה טובה הימנו כו'. ואח"כ כתיב ויקרא. שזכו בנ"י להתקרב ע"י מרע"ה. דקריאה לשון דביקות. ונאמר באותו יום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. הוא כנ"ל שנעשה תיקון והתכללות בני ישראל זה בזה עד מרע"ה שנקרא ויקרא אליו. וכענין וקרא זה אל זה כו':

תרמ"ב

ויקרא אל משה לכל דברות כו' קדמה קריאה לשון חיבה כמ"ש במד' מלאכיו גבורי כח הנביאים נקראו מלאכים כו' פניו בוערות כלפידים כו'. שקודם הנבואה משתנה באמת לבחי' מלאך. כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה. לכן מלאכיו לא כל מלאכיו שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. פי' אף שבפועל מקיימין כל בנ"י המצות. אבל לקבל הציווי ופקודת ה' הוא רק הנביא שנק' מלאך ה' כמ"ש הרימותי בחור מעם. כי הצדיקים הם התרומה שבוחר השי"ת לחלקו. ובכח הצדיקים נשאר קדושה לכל בנ"י. ומעין זה נמצא קצת בכל איש ישראל בפרט. כפי מה שמכין עצמו לקיים מצות ה'. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. שכח הברכה למעלה מגוף המצוה בחי' דביקות וקריאה כנ"ל:

במד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה כו' שהרי מרע"ה רבן של כל הנביאים לא רצה לכנוס בלי קריאה. ולכאורה קשה הא כתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ולפי עניוות אותו צדיק נאמר ולא יכול. והאמת כפי מה שמתקרב האדם אל הקב"ה וב"ש. ממילא נופל עליו בושה והכנעה. ולפי רוממות של מרע"ה כך הי' ענותנותו וזהו העדות על מדריגה גדולה שלו. ודרשו חז"ל אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כמו בהמה. נמצא שזה עיקר הדעת להבין איך לעשות עצמו כבהמה. ולא כל אדם זוכה לבחי' ענוה באמת. רק לבטל עצמו אל החכמים. והחכמים אשר להם הדעת הם משימין עצמן כבהמה להבורא ית"ש כמ"ש בהמות הייתי עמך. שכפי הדביקות כך נמצאת ההכנעה. וז"ש ולא יכול משה לבוא. ואז ויקרא אליו כו':

ונפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו. וכן במשנה. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה כו'. ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא. ומאי קמ"ל בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה. שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהי' באמת. מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמ"ש במד' בפסוק טוב מלא כף נחת כו'. וכ"כ הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים. היינו שאינו רוצה להרבות. ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב. זה המעט. וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדריגת החי כנ"ל:

תרמ"ג

בשם מו"ז ז"ל על המאמר בתנא דבי אליהו ובמדרש כל האומר פסוק ושחט כו' צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק דכתיב כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' הבקר כו'. הענין הוא כי צריך להיות הרצון למסור נפשו לה'. רק השי"ת נותן להיות הבהמה תמורת האדם. וזה פעל יצחק אבינו במה שנעקד. והקב"ה קיבל שה חלופו. נמצא עיקר הקרבן הוא מן האדם עכ"ד ז"ל. וזה ענין הסמיכה בכל כחו. דבמחשבה ורצון הוא מוסר נפשו. רק שצריך להיות פעולה במעשה ג"כ. וזה נעשה ע"י הבע"ח. אבל הפנימיות יש גם עתה. לכן תפלות נגד תמידין תיקנום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. שהדיבור יהי' כמעשה להצטרף עם המס"נ במחשבה. דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה'. שעיקר התפלה צריך להיות במס"נ לה'. כי התמידין היו קרבן צבור. ולכן היו אנשי מעמד בעבור כל ישראל. לקיים מסירת נפש כי יקריב מכם כנ"ל. ע"כ צריכין להיות מוכן לזה הקרבן מאתנו ממש. ואז הי' הקב"ה בונה ביתו לקבל הקרבן במעשה כנ"ל. ואז אחר החטא היו בנ"י באמת מוכנים למסור נפשם לה'. וניתן להם העצה במעשה ע"י הקרבן כנ"ל. וביאר מו"ז ז"ל כנ"ל פי' צפונה לפני ה' היינו המחשבה ורצון שהוא עיקר הקרבן מן האדם עצמו לפני ה' הבוחן לבית:

תרמ"ד

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו כו' ע"ש כל המאמר. פי' אינם יכולין לעמוד מצד עצמם רק בעזר השי"ת כדכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך ע"י הקריאה שהיא החיבה ודביקות והתקשרות בכח נשמתו. שהוא החלק שבעליונים. דהאדם כלול מעליונים ותחתונים. ובכח זה יכולין לעמוד. לכן הי' הקריאה משה משה. שהוא ב' החלקים. שיש לכל צדיק למעלה ולמטה כמ"ש בזוה"ק פרשת נח. וכמו כן ללמד לכל בנ"י שכל קיום המצוה צריך להיות מקודם התעוררות דביקות בהשי"ת. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו שקדמה קריאה לכל דיברות ולכל אמירות כו'. וז"ש המדרש ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. פי' כי כל כח החכם שהוא כלי שיכול לקבל חיות אלקות בכח נשמתו. והוא ע"י הביטול. אבל כשאין בו הדביקות אל השורש וחסר חיות שלו כי בחלק זה התחתון אינו יכול לעמוד. א"כ הוא כנבילה שחסר בו החיות. והנה קודם החטא היו בני ישראל מוכנים להיות מלאכים ממש. כמ"ש אמרתי אלהים אתם כו'. ואחר החטא הי' התיקון ע"י הקרבנות. דכ' תבחר ותקרב. ובני ישראל מקודם נבחרו. אח"כ נתקרבו אחר החטא בכח התשובה. וזה ענין הקרבנות. וחודש ניסן הזה מיוחד לב' המדריגות. שבו הי' הבחירה הראשונה במצוה ראשונה שנצטוו בו. ואח"כ הי' בו הקמת המשכן. ביום השמיני. קרב אל המזבח כו' שהוא בחי' ותקרב. ואפשר לפרש בזה מ"ש ולא יכול משה לבוא. הגם כי עלה בענן להר. אך עתה היו בני ישראל בבחי' בעלי תשובות. ובמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:

תרמ"ה

מפ' ויקרא בקיצור במד' גבורי כח כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי כחו של מרע"ה מאוד נעלה. מ"מ אמרו בשבילכם הוא נדבר עמי. פרשנו כי מדריגת בנ"י עתה היו בעלי תשובות. ובדרך ושביל הזה שהיו בנ"י מוכנים דיבר עמו. וזה הדרך הוא שצריך קריאה והתקרבות. וי"ל פי' הפסוק כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא. שהם ב' מדריגות של צדיק גמור ושל בעל תשובה. ובנ"י תיקנו ב' הדרכים. תבחר ותקרב כמ"ש במ"א. ואז הם בחילא סגי יתיר. שכן עליו הוא מדריגה הבאה בעזר עליון. וכן פרשנו הטעם שחטאת מתן דמו על הקרנות. ועולה למטה. משום שבע"ת הוא בחוזק ובמדריגה למעלה מצדיק גמור:

תרמ"ו

במד' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' כל כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי הי' בהר ארבעים יום ולילה ג"פ. הרי שעליונים יכולין לעמוד ולא תחתונים. ובוודאי נשמת בנ"י למעלה המה גבוהים ממלאכים. אבל כשנשתלחו למטה אינם יכולין לעמוד רק ע"י קריאה וסייעתא דשמיא. והטעם שאין הקדושה יכולה להתגלות בעולם הזה רק ע"י הסתר. ובמד' תנחומא כתיב הכא ויקרא וכ' התם ויקרא לאור יום אין אור אלא תורה כו' ע"ש. והענין הוא דהאור שברא הקב"ה היה מאיר כו' וראה שאין כדאי כו' וגנזו כו'. והיינו שהבדיל בין תערובות אור וחושך. ולכך הי' קריאה לאור יום. שיש זמנים שיש בהם התנוצצות מאור הגנוז. וככל הדברים האלה הי' ג"כ בתורה. בעת קבלת התורה הי' בהתגלות. אח"כ שנעשה קלקול ע"י החטא הי' צריך הבדלה ע"י המשכן וביהמ"ק. דכתיב ונועדתי לך שם כו'. הרי שכל המשכן נעשה להיות כלי לשמוע דבר ה'. וז"ש עושי דברו לשמוע כו' כמ"ש במ"א באורך. דבעת קבלת התורה היו ראוין כל בנ"י להיות נביאי ה'. וכן אור התורה מתגלה תמיד כמ"ש חז"ל בת קול יוצאת כו'. רק שאין יכולין לשמוע. ובמשכן וביהמ"ק הי' לישראל דעת והתקשרות לקבל הדברים. שע"י מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם. וז"ש ויקרא אל משה כמ"ש לאור יום. שנבואות מרע"ה הי' ביום. ולחשך כו' לילה כמו שנמצא בבלעם ויקר כו' ובלילה. וזה ההבדל שנעשה כמ"ש חז"ל ויקרא בלשון חיבה כו'. וזה הדעת שכתיב ונועדתי שמה כו'. דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. כי חכמה הוא בהתגלות כמו שהי' מקודם החטא בפרהסיא. ודעת הוא החכמה הצפונה. וע"ז כתיב מה רב טובך כו'. וז"ש ויקרא כו'. וז"ש במדרש ת"ח שאין בו דעת כו'. כי בעוה"ז צריכין לשמור החכמה בדרך הסתר כנ"ל:

בפסוק ונפש כי תחטא כו'. ובמד' והוא עד כו' ואתם עדי כו' אתה הראת לדעת כו'. דהנה בנ"י הוצרכו כפרה על השוגג מה שלא הי' כן בבן נח. והטעם כי בני ישראל נבראו להעיד על הבורא ית'. וא"י לברר העדות כשיש איזה פגם בהם. ועיין באוה"ח כי החטא אפילו בשוגג עושה פגם בנפש. וזה פי' נפש כי תחטא ע"ש. ולכן א"י לעשות שליחות כו'. ואם לא יגיד ונשא עונו כי כל הבריאה ע"ז הי'. ונק' עון לשון מזיד אף שבא ע"י השוגג. ולכן צריכין לשוב על השוגג כדי שיהיו כשירין לעדות הנ"ל. ואיתא בגמרא האומר ויכולו בשבת מלאכים מלוין אותו וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר. וכ' בשלטי הגבורים הטעם כי אם אינו אומר ויכולו עובר בלא יגיד ונשא עונו ע"ש פ' כל כתבי. ולפי מ"ש א"ש טפי שהוא סימן שנתכפרו לו החטאים ע"י שזכה לזה העדות של שבת שהוא תכלית בריאת האדם. ולכן השבת מעיד על בנ"י בזה עצמו שהם מעידין על הבורא יתברך כנ"ל:

תרמ"ז - תרמ"ח

במד' גבורי כח כו' תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו. פי' כי כל איש ישראל הוא מלאך ושליח לעשות רצון אביו שבשמים וכשעושה המצוה נק' מלאך אך העליונים הם לעולם דביקים בשליחות הזה. ותחתונים יש בהם גשמיות וחלק גופני. ובאמת הצדיקים שכובשין את יצרם ונק' גבורי כח כמ"ש איזהו גבור הכובש. כי הכח הוא הנשמה כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך זו הנשמה ע"ש. ואותן שמכניעים החומר והגשמיות שבגוף אל כח הנפש והנשמה. הם מלאכים ממש:

במדרש ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו שהרי מרע"ה לא נכנס עד שקראו כו'. וקשה דהא כתיב ולא יכול משה לבוא. אכן נראה שהוא כענין שכתוב בדרך שאדם רוצה לילך. וע"י שמשה רבינו ע"ה הי' עניו מאוד לכן לא הי' יכול באמת לבוא. וזהו עצמו ענין הדעת שיהי' נמשך אחר החכמה. שכשהבין שצריך להיות עניו נשתנה עצמו ומהותו עד שלא יכול לבוא. ות"ח שלומד ואינו נמשך במעשה אחר החכמה נבלה טובה ממנו כנ"ל:

במד' ונפש כי תחטא ע"ש המשל למלך שהושיב ב' שומרין בפרדס אחד סומא ואחד חיגר כו'. להבין דברי חכמים וחידותם דקשה מה שמירה הוא בפיסח וסומא. ונראה שהרמז על אדם הראשון שקודם החטא לא הי' הרגשה לנשמה בהנאת הגופניות. רק אחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם כו' בטפשין דהאי עלמא. א"כ מקודם הי' נפש טהורה ולא ראה בהבלי עולם. וממילא הי' הגוף כמו חיגר. כי כל מעשה עוה"ז לא עשו פגם בנפשו. רק ע"י החטא נתערבו הנפש והגוף. ומזה בא כל הקלקולים. אכן כתיב אם לא יגיד ונשא עונו כו'. מכלל שיש תקנה בהגדה כמ"ש במ"א בענין השומר שבת אפילו עובד ע"ז מוחלין לו. כי עתה צריך הנפש להעלות ולתקן גם הגוף וכל הגשמיות כמו שיהי' לעתיד התיקון בשלימות. וכמ"ש במד' כי העונש הוא בשיתוף הנפש עם הגוף. כמו שהי' החטא. ממילא מדה טובה מרובה השכר הוא ג"כ בשיתוף הנפש עם הגוף. ובאמת הנשמה היא חלק אלקי ממעל וכל מה שהנשמה מרגשת צריכה להעלותה עמה. וז"ש ראה כו' ידע. צריך להגיד ולהמשיך. ושבת סהדותא איקרי. לכן יש בו מצות עונג הגוף ג"כ. ואיתא בפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו. כי כתיב שש כנפים ובכל יום החיות אומרות שירה בכנף אחד ושבת אין להם עוד כנף אומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ הוא כנס"י ע"ש בתוס' סנהדרין ל"ז. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל מה ענין שירה בכנף לחיות הקודש. רק שע"י השירה מתעלין כמו העוף בכנפיו. וכ"כ האר"י ז"ל שכל עלי' ע"י שירה ע"ש. א"כ בני ישראל בשבת יש להם עלי' בכח העדות. והוא למעלה מצבא מרום. כי שבת הוא מעין עוה"ב. ולעתיד כתיב כעת יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. שיהיי' מחיצתן לפנים ממלאכי השרת:

תרמ"ט

בפסוק ויקרא כו' לאמר. דרשו חז"ל דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי. דכתיב ולא יכול משה לבוא. פרשנו כבר ע"י שהי' ענין המשכן והקרבנות בחי' בעלי תשובה. ולכן בכל הני מילי דנתקשה מרע"ה היה מצד שהי' בחי' צדיק גמור. ואלה התיקונים היו בבחי' בעלי תשובה כמאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדין כו'. וגם מחצית השקל שהי' לכפר על החטא. ורמזו חז"ל שהראה לו הקב"ה מתחת כסא הכבוד כו'. כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. והיינו שהשי"ת עוזר לבע"ת שלא בהדרגה. ומרע"ה הי' כמ"ש עשה האלקים את האדם ישר כו'. [וכזה נמצא בזוה"ק בר"מ ע"י דלא עבידנא קיצוץ ופירוד ע"ש פ' משפטים] אבל תיקון בע"ת הוא אחר שבקשו חשבונות רבים. והוא דרך אחר. וז"ש בשבילכם הוא נדבר. שהוא שביל ודרך המיוחד לבעלי תשובה:

במד' טוב מלא כף כו' זה השבת. ממלא חפנים עמל ימי המעשה. נקראים ימי המעשה חפנים שבהם השפע בא ע"י שליח מדרגא לדרגא אחרת. והוא התלבשות השפע בגשמיות. אבל שבת נקרא מלא כף שהוא כלי מחזיק ברכה כמ"ש ויכלו שנעשין כלים. וכדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא בשביעאה תליין. ומ"מ עיקר השכר מקבלין ע"י העמל בימי המעשה. וז"ש ממלא חפנים שבכח ימי המעשה זוכין אל השבת. ז"ש ורעות רוח כו':

במדרש ונפש כי תחטא כו' והוא עד כמ"ש אתם עדי אתה הראת לדעת כו'. כבר כתבתי במ"א רק להוסיף עמ"ש שם דז"ש ושמעה קול אלה כו' שיש לכל נפש ישראל תיקונים המיוחדים לו ונשתלח לעולם על דבר מיוחד לברר זאת כמ"ש בחי' תורה ממו"ז ז"ל פ' תשא. והנפש צריך להעיד ולברר זה שנברא עליו ולמשוך מעשה הגוף אחר זאת הנקודה שהטמין בה הקב"ה. ואם לאו הוא חטא וחסרון גם בנפש. וז"ש אם לא יגיד להמשיך גם הגוף אחר הנפש. ונשא עונו שנפגם גם הנפש. ששלימות הנפש תליא בתיקון הגוף. והנפש הוא העד שצריך להעיד ולהזהיר הגוף. וכן הוא בכלל שנק' בנ"י הנפש. ובשבת קודש דסהדותא איקרי יורד נשמה יתירה שלא נתקלקל ע"י הגוף. כדי שתוכל להעיד על הבורא ית'. כי הגוף מחשיך שלא תוכל הנפש להעיד ולברר האמת. וזאת תכלית עבודת האדם. וכשזוכין לגבור הנפש על הגוף ולהעיד העדות הוא סימן על תיקון כל העונות. לכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בש"ק כו' סר עונך וחטאתך תכופר כמ"ש כבר מזה. ולכן כמו שבנ"י מעידין בש"ק עליו ית'. כן השבת עדות על בני ישראל. [*דזה] שזוכין להעיד העדות הוא עצמו עדות על תיקונם ושלימותם. ובכל שבת ושבת ניתוסף איזה הארה לנפש הישראלי. וזה ענין ושמעה קול אלה כו' ראה כו' ידע. כל אחד לפי מדריגה שלו. ובימי המעשה צריכין להמשיך כל המעשים אחר מה שקיבל הנפש בשבת קודש שלא להיות אם לא יגיד כו'. ודו"ק כי קצרתי ממיעוט פנאי:

תר"נ

לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון זירוז. והוא רמז לכל המעשים שאדם עובד בהם את הבורא ית'. צריכין להקדים התלהבות ודביקות לעובדא. וזה שהקדימו חז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן. ואיתא עובדא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא שצריכין להקדים אהבה ויראה קודם כל מצוה והוא קריאה. חיבה וזירוז הוא רחימו ודחילו כנ"ל:

ובמד' ת"ח שאין בו דעת כו' דעה חסרת מה קנית כו'. ועיין הלשון בתנחומא כי בכל עת ישב לו משה מן הצד ע"ש. היינו שמשה רבינו ע"ה הגם כי השי"ת בחר בו מכל הנביאים. הי' בדעתו בכל עת עניו מאד. ועלה על דעתו שמעתה לא יזכה למדריגה זו. ושמא נמצאים בישראל עתה טובים (מהם) [*ממנו] לכן לכל דיבור הי' קריאה ודביקות אליו מחדש מן השמים. לאשר הי' תמיד שפל ביותר. והוא עדות על דביקות אמיתיות כי כל הקרוב יותר אליו ית' מתבטל במאוד. ומשל המד' דעה חסרת יש להבין מ"מ אטו אין מקח בעולם לבד הדעת. אבל הפי' הוא בכל קנין שנחסר על ידו הדעת אינו קנין כלל. וכמו כן כל קנין שנקנה על ידו הדעת אין בו מחסור. והוא ללמד לכל עובד ה' שמכל מצוה ועבודה צריך לזכות לדביקות. והסימן הוא שנעשה שפל ביותר כנ"ל. ואמרו חז"ל סימן דלא ידע כלום שבוחי. הגם שבוודאי יש לו במה לשבוחי נפשי'. אבל הוא סימן שהוא חוסר הדעת. וא"כ מה קנית. דכתיב אל יתהלל כו' השכל וידוע אותי. שאם יש במעלות אלו החכמה וגבורה ועושר. דעת ודביקות בשורש הדברים. בזאת יתהלל. ולכן משה רבינו ע"ה שזכה אל הדעת נעשה בכל עת עניו ביותר. והוא סימן על הדעת כנ"ל:

בפסוק נפש כי תחטא במד' ה' שמות לנפש כו' ונדמה להקב"ה ע"ש. כי האדם זוכה ע"י מעשיו לשלימות הנפש כמ"ש בזוה"ק זכה יתיר נותנין לו נפש כו' רוח נשמה ע"ש. וכמו כן ע"י החטא נתמעט הארת הנפש. תחטא לשון חסרון. והקב"ה נתן לבנ"י תיקונים בקרבן לכפר השוגג כדי שלא יבוא לזדון כדאיתא במד' תנחומא כי השוגג פתח לבוא למזיד. וע"ז כתיב פודה ה' נפש כו' ולא יאשמו כו'. וכיון שהנפש נדמה להקב"ה א"כ יש חלק נפש שאין בו מגע חטא כלל והיא נשמה יתירה הבאה בש"ק דכתיב וינפש שלימות הנפש. ונק' מתנה טובה בבית גנזי שאין בה מגע רע כלל. והוא היפוך מנפש כי תחטא. ולכן הזוכה לזה מוחלין לו עונותיו כמ"ש חז"ל מחללו מחול לו:

תרנ"ה

בענין א' זעירא דויקרא. דיש אתוון רברבין ובינונים וזעירין. ובחי' אתוון זעירין נראה דהוא מלה דתליא בעובדא שאור תורה מתפשט ומתצמצם בתוך מעשה המצות בחי' נר מצוה. וזה ענין תורת כהנים שהוא בעובדא. דיש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. והתורה היא בחי' הדיבור. וזה הי' מיוחד למרע"ה כמו שהי' במתן תורה דכתיב שם ומשה עלה מעצמו שהי' מיוחד למדריגה זו. ואתוון רברבין הם עוד למעלה בשורש התורה שבכתב בחי' מחשבה. ולכן הם רברבין. כמו שבמחשבה יכולין לחשוב למעלה מהמציאות והטבע. והדיבור בחי' ממוצע בין המחשבה והמעשה. ולכן כתיב ויקרא בא' זעירא כי הוא מלה זוטרתא לגבי משה. ובמד' עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי צריכין לקשר המעשה בדיבור. ודיבור במחשבה. ולכן ניתן תורת הכהנים ע"י מרע"ה שיקשר בחי' המעשה בדיבור כמ"ש במד' בכ"ד שהי' עושה הי' כותב שמו של מלך שכתב בכל דבר כאשר צוה ה' את משה ע"ש במד' המשל. והענין הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש דבריו חיים וקיימים. שכל דיבור ית"ש קיים בשמים ולכן המקיים המצוה לשמה כמשה רבינו. מתקשר זה המעשה ממש בדבר ה' של זו המצוה. והוא חתימת שמו של מלך. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה"א עלינו כו'. וזה פי' לשמה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. נמצא יש שם מיוחד לכל מצוה שבתורה. וזהו עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובימי המעשה זוכין אל התורה בכח העשי' כמ"ש בזוה"ק תפילין קודם התפלה ועשו לי מקדש ושכנתי ע"ש פ' [*חיי']. ובשבת אין צריכין תפילין שהם עצמם אות ומאיר אור התורה בעצם היום. וכמו כן נתמעט שבת ממלאכת המשכן בחי' עושי דברו:

במד' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו נאמר בהם כל כו' תחתונים כו'. הענין דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי תחתונים צריכין הכנה להיות מוכן לקבל דברי ה' ועליונים לעולם מוכנים לזה ואין להם מציאות רק לעשות רצון קונם. ותחתונים צריכין הכנה. וכן בנין המשכן והמקדש הי' הכנה עושי דברו לשמוע. כמ"ש וישמע כו' הקול מדבר כו' מבין כו' הכרובים כו'. אכן בשעת קבלת התורה היו בנ"י מוכנים להיות כמלאכי השרת. כמ"ש אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם כמו עליונים שנאמר בהם כל צבאיו. ומשה רבינו ע"ה נשאר בזו המדריגה. לכן לא הוצרך לסייע למלאכת המשכן כמ"ש במד' כלי יקר שפתי דעת דבורך חביב עלי. ובאמת זה מתנת אלקים כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכ' ויתן אל משה. והטעם כי עבד נאמן קראת לו. כי התחתונים מקבלים הכל ע"י יסורים כדאיתא ג' מתנות כו' וכולן ע"י יסורים. כי צריכין נסיון להיות מוכנים לקבל. אבל משה עבד נאמן לכן ניתן לו במתנה. ובשבת קודש מחזיר מרע"ה לבני ישראל ג"כ זה הכח. לכן נק' שבת מתנה טובה. ואיתא במשנה התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ואעפ"כ כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אך מצידנו צריכין הכנה רק מצד משה רבינו ע"ה מחזיר לנו כנ"ל בירושה:

תרנ"ז

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים בחי' נשמה וגוף. ובמתן תורה כתיב אמרתי כו' ובני עליון כולכם. פי' שהי' ניתקן גם חלק הגוף. ואח"כ נפלו ממדריגה זו. לכן לא כל מלאכיו. לכן כתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. שצריכין לבטל הגוף וחלק התחתון אל שורש הנשמה. ובזאת יבואו אל הקודש. ועל ב' אלו כתיב עושי דברו. לשמוע בקול דברו. ומשה רבינו ע"ה נשאר באותה מדרגה ראשונה. ונק' איש האלקים. ולכן כתיב ויקרא. ואמרו חז"ל שהקריאה הי' משה משה ששמו שלמטה אחד עם שמו שלמעלה. ולא נכתב פסיק בין משה משה:

תרנ"ח

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. עושי דברו לשמוע כו'. ודורש על מרע"ה שכולם אמרו אם יוספים כו' ומרע"ה שומע וחי כו'. פי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו לגמור המצוה בשלימות. כמו שהי' במלאכת המשכן שמשה רבינו ע"ה הקים את המשכן ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה. והנה הגמר ותכלית של המעשה לבוא מתוכה אל השמיעה. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. דכתיב נר מצוה ותורה אור. א"כ תכלית המצוה להכין הנר ולהעלות מתוכו אור תורה. וע"ז אמרו נעשה ונשמע לזכות אל אור תורה ע"י נר מצוה. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וזהו אשרי איש שישמע למצותיך. כי בכל מצוה יש בה כח התורה השייך למצוה זו. ועושי דברו על דעת כן כדי לשמוע. יכולין לבוא לזה. לכן כ' ויקרא אל משה כנ"ל:

במד' יש זהב כו' עגמה נפשו של מרע"ה שלא התנדב למשכן א"ל הקב"ה דבורך חביב עלי כו'. כל מה שנתן לנו מרע"ה נשאר לדורות כמ"ש מורשה כו'. ואם הי' למשה רבינו ע"ה חלק בעשיות המשכן וקרבנות הי' ג"כ נשאר לדורות. ולכן עגמה נפשו. והקב"ה השיב כי כלי יקר שפתי דעת שנשאר כוחו בדיבור. כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו כמ"ש זאת התורה לעולה למנחה כו' ודו"ק:

במד' אדם כי יקריב הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן הי' אדם הראשון קודם החטא שהי' מקרב כל הבריאה אליו ית"ש. אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא ע"ש כדמותינו. וע"ז כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמד' להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמ"ש עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצה"ר נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בנ"י בכלל שנאמר עליהם אדם אתם קרוין אדם. לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב אדם כי יקריב מכם כו':

תר"ס

מפ' ויקרא ומפ' זכור במד' ברכו ה' מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. שבאמת גם בני ישראל נקראו מלאכים שנשתלחו לעשות מצות ה'. ובמתן תורה קבלו כח אלקות אך שלא נשארו במדריגה זו בשלימות. מ"מ נמצא באיש ישראל חלק מלאכות ה'. וע"ז כתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף כו'. ואמרו חז"ל אפילו תתקצ"ט מלמדין חובה ואחד מלמד זכות ואפילו באותו מלאך תתקצ"ט חלקים לחובה ואחד לזכות הוא ניצל. ופי' שע"י מעשיהם מצות ה' נמצא כח מלאך מליץ יושר עליו בשמים. ואיתא במד' פסיקתא כי מלאך אחד מני אלף רמוז על משה רבינו ע"ה שהציל את כלי בני ישראל ע"ש בפ' שקלים. ויתכן לרמוז מאמרם ז"ל לפי מ"ש האר"י ז"ל כי לאחר החטא נלקח ממרע"ה מדריגות הגבוהות אשר הי' לו בקבלת התורה ונשאר לו חלק אחד מאלף. וזה א' זעירא דויקרא ע"ש. ואעפ"כ בחלק אחד מני אלף שבו הציל את כל בנ"י. ואיתא כי בשבת קודש מחזירין למשה רבינו ע"ה כל מה שהי' לו מקודם. וכן הוא בכלל ישראל. כי כחו של מרע"ה נמצא בתוך כלל ישראל. וזהו הברכה דכתיב ויברך כו' את יום השביעי. ואיתא בזוה"ק ויצא ברכתא דקוב"ה לא פחות מאלף. א"כ זוכין בשבת לכל אותן אלף מדריגות שהיו בשעת קבלת התורה כנ"ל:

בפסוק ויקרא אל משה אמרו חז"ל לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה ולנביאי האומות כתיב ויקר. הענין הוא כי בני ישראל מיוחדים בעצם אל הנבואה. וזהו הקריאה לומר כי מיוחדת הנבואה אליו. אבל לבלעם כתיב ויקר שנדבר עמו בדרך עראי ובמקרה. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך עליך ייחד שמו ביותר. והטעם כי בנ"י בעבודתם ג"כ מיוחדים אליו. ואפילו נמצא באומות איזה מעשה טוב הוא במקרה. אבל בנ"י עבודתם מיוחדת אליו שיודעים שכל בריאתם בעולם לעשות שליחות הבורא ית"ש כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואם עושין עבודתם במקרה נחשב להם לחטא כמ"ש אם תלכו עמי קרי כו'. כי איש ישראל צריך להיות מיוחד לעבודת השי"ת. ובמדה זו שהם מודדין כך מודדין להם מן השמים להיות הנבואה ביחוד עליהם. וזה ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך להיות עובר לעשייתן היינו שהכנה והתשוקה קודם עשיית המצוה מתעלה עוד ביותר מעיקר המצוה. כי במעשה המצוה שייך פניות ותערובות אבל ע"י התשוקה מתדבקין בשורש המצוה כח התורה והקב"ה אשר צוה לעשות המצוה. וע"י אור תורה נעשה המצוה בלי פסולת. ולכן כתיב ויבוא עמלק כו' ברפידים שרפו ידיהם מן המצות. היינו אעפ"י שעשו את המצוה אבל לא הי' בקביעות וזריזות כראוי. מיד ויבוא עמלק. אבל כשעושין את המצוה בקביעות וזריזות זה בחי' בית יעקב אש ויוסף להבה. וע"ש זה נק' צדיק יסוד עולם. שהמצות הם אצלו בקביעות ויסוד. אז בית עשו לקש:

תרס"א

ויקרא א' זעירא. דהנה משה רבינו ע"ה קיבל כל התורה בארבעים יום וארבעים לילה בשמים. א"כ למה נאמר לו פרשיות אלו באהל מועד למטה. רק שבני ישראל לא היו מוכנים לקבל התורה שנאמרה לו בשמים. שהיא בחי' אלף רבתא. וזה הלימוד הי' בקטנות מול מדרגת משה רבינו ע"ה דלגבי' מילתא זוטרתא הוא. וז"ש וידבר כו' לאמר. שהי' זה לימוד לאמר לבנ"י. וז"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. באותו שביל והדרך שיוכלו בנ"י לקבל. והנה זה בעצמו ענין הקרבנות. כמ"ש במדרש אשרי תבחר ותקרב. בחירה בחי' משה בחירו. וכן היו מוכנים בנ"י במתן תורה שנבחרו להיות חלק ה' עמו. והם עצמם התורה ממש. כדאיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. אבל כאשר נפלנו ממדרגה זו צריכין להתקרבות ע"י הקרבנות. וזה מלה דקיימא בעובדא:

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. דהנה כתיב ולא יכול משה לבוא כו' כי שכן עליו הענן כו'. והלא הי' מ' יום ומ' לילה תוך הענן. אבל כתיב משה משה. ומשה שלמעלה היה תוך הענן. ולמטה הוא חלק ממשה שלמעלה. ולכן הי' צריך קריאה מקודם משה משה לחבר משה שלמטה למשה שלמעלה. וב' אלו הבחי' עליונים ותחתונים האדם כלול משניהם. נשמתו שלמעלה יכולה לעמוד. אבל כשנשתלחה למטה היא רק חלק מן הנשמה והשורש נשאר למעלה. ובאמת זה עצמו ענין הקרבנות לקרב החלק שלמטה אל השורש. ולכן בשבת שיש הארת נשמה יתירה. הוא הזמן להעיד על הבורא. שבת סהדותא איקרי. לפי שהוא יומא דנשמתין. ונקרא שלום שנדבק החלק בהשורש. ואז ברכו ה' מלאכיו:

בפסוק נפש כי תחטא ובמדרש וגם הנפש לא תמנא לפי שהיא מלמעלה משל לעירוני שנטל בת מלכים כו'. כי הנפש יש בה כמה מדריגות. כדאיתא זכה נטל נפש. זכה יתיר יהבין לי' רוחא. יהבין לי' נשמתא ע"ש בזוהר אמור. ולעולם אין לזה שיעור שהנשמה חלק אלקות. ולעולם הנפש לא תמלא. אבל כפי עבודת האדם זוכה להאיר הנפש ולהשלימה. וע"ז ניתן המצות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להמשיך חיות הנשמה אל הגוף ולהגביר הנפש על הגוף. וע"י החטא להיפוך שליט הגוף על הנפש. וזה נפש כי תחטא לשון חסרון. שעכ"פ צריך האדם להיות בינוני. זה וזה שופטן. ולא שיגבר הגוף על הנפש. שזה מדת הרשעים. בחייהם קרוין מתים. שאין הנפש שליט לחיות את הגוף. אבל הצדיקים משליטין הנפש על הגוף. ואז גם הגוף בכלל החיים. ובשבת קודש מאיר הנשמה יתירה. וזה היפוך נפש כי תחטא. אדרבא הנפש מתחזק בשלימות: