של"ה תולדות אדם בית דוד

<< · של"ה · תולדות אדם · בית דוד · >>

א

כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי עתיד חזיר לטהר הרי גם כן מכוונים בסנדלפון, ועתה שהם קליפות יש ריחוק, כי סטרא דקדושה נקרא סטרא דימינא, וסטרא דמסאבא נקרא סטרא דשמאלא כי מצפון תפתח הרעה, אבל אם יתקדשו הכל יהיה קדושה. וזהו סוד שני סנדלפונים אחד לדרום ואחד לצפון, כי רב טוב יהיה גם כן מצפון, כי הכל יוחזר לימין. ומה שאמר אבנים טובות, גם בזה יש רמז גדול, הנה בעל ספר יצירה קורא את האותיות אבנים, כדתנן שם, ב' אבנים בונות שתים ג' ששה ד' כ"ד כו', רצה לומר תיבה משתי אותיות יש לו שני הפוכים כמו אב בא, שלוש אותיות כמו אב"ג יש לו שלושה כו' וכן כולם. והנה כל ההפוכים וצרופי תיבות מורים על ענינים ותמורתם, וכמו שכתוב בספר יצירה תמורת ענג נגע, הרי התמורה דבר והפוכו, כי אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ולעתיד יהיה כל האבנים טובות לא יהיה תמורת רע:

ב

ומה שכתב מפשילים רצועה תחת זנבו כו', גם בזה יש סוד. הנה ספירת מלכות היא מדריגה האחרונה באצילות, והיא ראשונה ראש על כל הנבראים ונוצרים ונעשים, ועל ידה כל ההשפעות להעולמות הן דין הן רחמים, ממילא ספירה זו זנב לאריות וראש לשועלים. ומבחינה זו שהיא זנב, דהיינו ספירה אחרונה, נמשך ההשפעה גם כן לקליפות, דהיינו על ידיה שרגליה יורדות מות כמו שכתבנו לעיל. והקליפות הם נקראים נחש הקדמוני, זהו סוד מטה משה נהפך לנחש, ואמר הקדוש ברוך הוא אחוז בזנבו ויהיה למטה, הוא הדבר אשר דברתי בהמתקת הקליפות בהתקרבם לשורש יניקתם, כי למעלה בשרשם הכל קדושה, אז הנחש מטה אלקים. וזהו אחיזתם בזנב סוד זנב לאריות שם שורש השפעתם, אבל בהטמאם מצד חטא האדם אז המטה נחש בכח קטרוגה, והמשכיל יבין. ובהטהרם אז רצועה תחת זנבם להביא עפרם לגינה, כי אילו לא חטא אדם היה דירתו בגן עדן, וסוד העפר הוא אדמת קודש מכוון נגד עפר העליון ארץ העליונה, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ומה שכתב ולחורבתו, כי מה שעתה בעונותינו חרב היה מלא, כי החורבה והפרצה מצד פורץ גדר ישכנו נחש, ולעתיד אמלאה החרבה מצד הבנין הקודש. ויחזקאל הנביא אמר (לו, לד), והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה וגו', ואמרו הארץ הזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו:

ג

וזה לשון הרב הגאלנטי בפסוק שישי ושמחי (איכה יא, ח), הקדמה מעולה קבלתיה ממורי זלה"ה, והיא שלא תהיה ביטול הקליפות כולם מכל וכל, אבל תהיה שאותו צד המר והקשה יעקרהו הקב"ה מן העולם, וישאר הקצה הטוב והמתוק. והענין הוא שימתיק הקב"ה החיצונים ממרירות עד שיכנסו אל הקדושה פנימה, וזה סוד ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה (ישעיה יא, ח). כי כבר ידעת כי סוד הייחוד והזווג נקרא שעשוע, והנה השעשוע הזה, תרד סוד שמחתו עד שיונק שהוא מטטרון שהוא תינוק יונק משדי אמו, שעל ידו נעשה היחוד בשית יומין דחול, תרד השעשוע הזה עד חור פתן, דהיינו אותו חור שהוא נוקבא דתהומא רבה משכן הטמאים. ועל מאורת צפעוני, דהיינו נקבתו של פתן חרש וצפעוני הזה, שהיא מאורת מארת חסר כתיב, גמול דהיינו סנדלפון אשר הוא נגמל מחלב אמו, ידו ומקומו הדה. וכל זה מורה סוד המתקת החיצונים ומרירותם תחלף מן העולם, וישארו בלי זוהמא:

ד

וזהו סוד למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר (ויק"ר יג), שעתה אסור להשתמש ביצר הרע ללא דבר מצוה, כי מטבעו חם מקצתו חם כולו, ולכן עתה אסור החזיר הזה להתקרב אליו ואל תקרב אל פתח ביתה, אבל לעתיד שיתמתק יהא מותר, וזהו חזיר שעתיד להחזיר אל שרשן שהוא מקום הגבורות הקדושות. וזהו והסירותי לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו, כו), שכן דרכו של אבן שאם חם מקצתו חם כולו, כמו כן הוא היצר הרע הזה שהוא כיוצא בו, אסיר אותו מקרביכם ונתתי לכם לב בשר, שהצד שעל האש הוא נצלה, והצד האחר הוא קר, וזהו לב בשר. וכמו שפירש בזוהר לב בשר, לב לעשות בשר, כלומר לא יהיה היצר הרע מתפשט מגבולו אלא באותה שעה של זיווג שבין איש לאשתו יתחמם האדם לעשות בשר לבד, לא לצד בחינה אחרת:

ה

וזהו סוד אומרו בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רנד, א), עתיד הקדוש ברוך לתברא רגליה ד'ק' ד'קנה' וישאר 'הנה' כו'. פירוש אותו צד ה'ק' היוצא חוץ מהשורה, דמיון החיצונים הזה העושה כקוף אצל בני אדם, מה לקדושה עשר מדריגות ושבעה היכלות, אף הוא נמי. וכמה דברים הם גם זה לעומת זה עשה האלקים, וכדאיתא בפרשת פקודי בסוד עשר מדריגות שבהם, וסוד הקשרים שבתרין דרועין ותרין שוקין דמיון האברים העליונים, וכאלה רבות עמהם, ולכך נקרא קוף. ועתיד קודשא בריך הוא לתברא ההוא רגלא ד'קוף', וישתאר מקנה הנה, וזהו ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מא, כז), וזהו נמי סוד בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח), שלא אמר בלע מלאך המות אלא המות, המות תבולע וישתאר מלאך קדוש. וכן סמאל יוסר ויבוטל ממנו בחינת סם, וישתאר אל שהוא קדוש, כלומר אלקי ורוחני. וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערת הצדיקים, כדאמרו בגמרא (ב"מ פד, ב), עכנא עכנא פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק עד שנעשה להם לשומר ולשמש. וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, ב), חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים. להורות על מה שאמרנו, שאלמלא לא מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייעו להוציא זבלו טינוף העבירות ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצות, כמו שנאמר, ויניחהו ה' אלקים בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה מצות עשה, ולשמרה לא תעשה. אמנם הטתו ברוב לקחה ומרד ויצא וחטא והחטיא את האדם. וזהו נמי שאמר בפרקי רבי ישמעאל, עד שהיו כל שריו נשחטים ומוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום כפורים, רמזו ז"ל אומרם של יום כפורים, על סוד המיתוק שיתמתקו וישתארון במרום ויכנסו פנימה אל הקודש. וזהו סוד דם נדות שמתמתק ומתהפך מדם נדות הטמא אל החלב הטהור (נדה ט, א), והוא סימן למה שעתיד להיות, עד כאן לשון הרב הגלאנטי:

הרי הקליפות בהמתקם מתקרבות לשרשם ונטהרו, אך עתה בחטא אדם התעוררו במרירות עד עת קץ:

ו

ואם תאמר קודם החטא של האדם מאין בא להם המרירות, שהרי סמאל קשר על קונו כו' כדאיתא במאמר הבהיר שהבאתי לעיל. דע כי מתחלה היה חוטא לשם מצוה, ואחר כך שלא לשמה, ומתוך כך בא לעבירה לשמה. רצוני לומר סמאל היה מלאך טהור, ואמרו המקובלים שהוא היה מהשרפים, אשר נראה שעל זה בא הרמז שנקרא הנחש שרף, ולבש קנאה היא קנאת סופרים שהיה מקנא במעלת האדם, כי רצה לקרב אל הקודש פנימה. וקנאת סופרים תרבה חכמה להעושים לשמה, רק על כל פנים היה בו כח מהמותרות, כאשר רמזתי למעלה כי כל נברא יש בו קצת חסרון אף שאינו גשמי, ואפשר להיות שיבוא לידי חטא. ומלאכי סדום יוכיחו שתלו הגדולה בעצמם, הגם כי זה אינו אלא באקראי בטל במיעוטו, מכל מקום סמאל אפשר היה בו יותר בנעלם ענין התמורות. ובקנאתו באדם התעורר האדם לנגדו, וזה מסייע לדבר עבירה, עד שנעשה הוא מקטרג ויצר הרע:

ז

והאדם מוכן לחטוא, כי נטה מצד הטוב הגמור ונתלבש בידיעת טוב ורע, ואז האדם בעל דמויות הוא דמות הקדושה דמות אדם עליון, ודמות האדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, ומקויים בו הבחירה כמו שנאמר, החיים והטוב והמות והרע, כשהולך בדרך טוב דבק בחיים סוד עץ החיים, וכשהולך בדרך רע דבק במות. ודמות נשתנה כיצד, כשהולך בדרך טוב אז הוא 'דמות' סוד 'מדות' דבק ביהו"ה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יד, א), ואתם הדבקים ביהו"ה, הדבק במדותיו, ואז נקרא אדם מלשון אדמה לעליון. וכשהוא בהיפוך אז דמות משתנה ונעשה 'דם' 'מות', ואז נקרא אדם מלשון אדמה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ודם מצד אדם, ומות מצד חוה גרמה מיתה לעולם. כיצד, דע כי חותם מעשה בראשית באמת, ויר א אלקי ם א ת כל אשר עשה, סופי תיבות 'אמת', ושם מרומז אדם, והנה טוב 'מאד' אותיות 'אדם', כי הוא תכלית של כל מעשה בראשית, ונברא להיות אמת כלומר נצחיי, כי ענין אמת פירושו מציאות אמתיי נצחיי שלא יכזב רק יתד אשר לא תמוט, והיה תכלית הבריאה שלו וחי לעולם חיות נצחי, ודבר זה צריך ביאור רחב:

ח

דע כי המתחכמים בטבע אמרו כי המיתה טבעית לאדם, והטעם כי כל הווה נפסד, והאדם הווה ומורכב מארבע יסודות, ואם כן הכרח הוא שיפסד. ואל זה הדעת נמשכו כל החכמים חשוקי החכמה יוונית מבני עמנו, ההופכים ללענה משפט התורה וכוונתה. אבל אנשי התורה בעלי האמונה האמיתית, החכמים האמיתיים רבותינו זכרונם לברכה, יאמינו כי אין המיתה טבעית, ואמרו אלמלא שחטא לא מת לעולם. והחכם באמת המאמין האמיתי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אמר בפרשת בראשית בזה הלשון, ודע כי אין הרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור, עד כאן. ובודאי חכמי הטבעיים בחשיכה יתהלכו, כי הדביקות בו יתברך הוא למעלה מהטבע, ורצונו ברוך הוא הוא דביקותו של אדם שיהיה נצחיי. כי ענין החיוב הוא מצד הטבע, וזה נוטה למאמיני הקדמות שהיה הכל בחיוב. אבל אנחנו מאמיני האמת שהכל היה ברצונו ברוך הוא, ורצונו הוא להיות האדם נצחיי אם ישאר בדביקות:

ט

ובבמדבר רבה פרשת נשא (ב, יח), ובמדרש חזית (ו, ד) בפסוק יפה את רעיתי כתרצה, רבי מאיר אומר, עד עכשיו הן קיימות ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו אלא הן חיות וקיימות, והרי דברים קל וחומר, ומה הפרות שנדבקו על ידי האדם במלאכת המשכן נתן להם הויה והן חיות וקיימות לעולמי עולמים, ישראל שדבוקים בחי העולמים על אחת כמה וכמה, שנאמר ואתם הדבקים וגו'. ובשוחר טוב מזמור חסד ומשפט אשירה, ר' איבו בשם רבי מאיר אומר, עד לעתיד לבא הן מתוקנות להפרע מן הרשעים בהם, שנאמר, לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. והכוונה להם ע"ה לומר כי הפרות ההן מחייבים את הרשעים, לפי שחטא ממית, ולפי שרחקו מהשם בעונותיהם מתים, והרי הם עתידים ליתן את הדין על שממיתין עצמן, שהרי הפרות ההן שאינן מצוות במצות אלא על ידי שנדבקו על ידי אדם למלאכת המשכן זכו אל הקיום, והן מחייבות את הרשעים לעתיד לבא וגו':

וביומא פרק בא לו (עב, א), עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. ובפסיקתא, שנו רבותינו, מצילין תיק הספר עם הספר מפני הדליקה, וכי דברי תורה כתובים בו, אלא בשביל שהוא דבוק לספר זכה להנצל עמו, וכן אמר שלמה, הולך את חכמים יחכם. אמר הקדוש ברוך הוא, אדם הראשון שמע לאשתו נתגרש, שאלמלא נדבק ושמע לי היה כמוני, כשם שאני חי וקיים כך הוא חי וקיים, עד כאן. הנה דימו הגוף אל התיק, והנשמה אל הספר, ומצילין הגוף מן המות שהוא הדליקה עמה, הואיל והוא דבק עמה ונשמע אליה, ואינו מעלה לה כלל, ראוי שלא ישלוט בו המות, כמו שאינו שולט בה, ויתקיימו שניהם יחד. וכמו שמצינו שלא שלט האויב במעשה ידי הצדיקים, וכל שכן מן הראוי שלא ישלוט בהם לולא החטא, כדאמרינן פרק קמא דסוטה (ט, א) דרש רב חנינא בר פפא, מאי דכתיב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, אל תקרי נאוה תהלה אלא נווה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאים במעשה ידיהם. דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה. משה, דאמר מר, משנבנה בית המקדש ראשון נגנז אוהל מועד קרשיו בריחיו עמודיו ואדניו, היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי, תחת מחילות ההיכל, עד כאן. וכל שכן שאין ראוי שישלוט האויב שהוא המות וההפסד במעשה ידיו של הקב"ה:

י

וזה היה הענין כתנות אור ב'א', שאף התיק של הספר דהיינו הגוף היה זך ודק. ובפסיקתא פרשת בחדש השלישי (יא, י), ובויקרא רבה פרשת אחרי מות (כ, ב), ובמדרש משלי, אמר ר' לוי משום ר' שמעון בר מנסיא, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי הוא עושה יפה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שיהא תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. וקל וחומר הוא, ומה אם תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה, עד כאן:

יא

ועוד בניי יצ"ו אשכילכם בינה מהו הענין של כתנות אור, ומהו האור. כמו שהאור מתרבה והולך עד בלי ערך מאור לאור ומאור לאור, כי קח נר אחד ותדליק בו עץ ואותו עץ עץ אחר עד בלי סוף וגבול יתגבר האור. כן היתה בריאת אדם תכף לתכליתו. להיפך ממה שעתה אחר שחטא נאמר (קהלת ז, א) טוב יום המות מיום הולדו, כי בעוד אשר הוא חי חיי הבל, דהיינו חיי עולם הזה, אז בחושך הולך עד יום המות, בהסתלק ממנו זוהמת החומר הבא מצד הנחש אז זוכה באור העליון הנקרא עולם הבא שהוא הבא לאדם לאחר מיתה, בשלא חטא היה הטוב הזה מגיע לו בעת יצירתו לדבק באור העליון בהנצחיות. כי כן נשמתו היה מסוד ד"ו פרצופין בבינה סוד עולם הבא, שהוא שורש גן עדן העליון סוד קודש קדשים, אחר כך נלקח גופו ממקום הקודש ממקום מזבח של מטה המכוון נגד של מעלה, והיה מקומו בגוף ונפש בגן עדן שלמטה שהוא מסתעף משורש הבנין של מעלה גילוי הד"ו פרצופין, דהיינו הבנין במקומו אשר נעשה אדם, ונחתם בחותמות אלו, ויחדיו יהיו תמים הגוף והנפש. והיה הולך מדביקות לדביקות מהשגה להשגה, עד שהיה בא לכלל לקיחה כמו חנוך ואליהו ואלף מעלות יותר מזה, באופן שהיה תמיד חיות נצחי להאיר מאור לאור. כי עולם הזה שלו הוא רושם מעולם הבא, כמו אצילות הבנין במקומו הוא באחדות אחד עם שרשם הנעלם בבינה, ובעת העליה עולה האצילות שבמקומו לשרשם בבינה, כן היה הסתלקות האדם בלי מיתה רק עילוי ולקיחה למעלה בגוף ונפש, כי הכל נצחי:

יב

ובעוד היותו בגן עדן היתה מלאכתו נעשית מאליה לא היה צריך לחרישה ולזריעה ולשום מלאכה, והכל היה מצד הקדושה, ולא היה שום חסרון בכל הבריאה. כי כן הוא מהכרח טבע הרוחניות, מאחר שהוא הכל בשלימות, שיהיה השפע הולך ונוקב בכל העולמות, כמו אענה נאם ה' את השמים והם יענו את הארץ (הושע ב, כג) וברכה בכל, ושלום חותם כל הברכות כי היה הכל בשלימות, ואין שטן ואין פגע רע, והיה תמיד בנצחיות. וענין הנצחיות שלא יפסק מהשגה להשגה ומהשגה להשגה, כי אין סוף וגבול להשגה בו יתברך, וזהו ענין עולם הבא לעתיד לבא ילכו מחיל אל חיל. נמצא למי שעיני שכל לו רואה כי אדם מעת בריאתו בא לתכליתו, אם היה נשמר במעלתו היה רואה תכף עולמו, כי גן עדן שלמטה רושם מגן עדן שלמעלה, והיתה התורה אז גם כן רוחניית, והיה עוסק בה ומקיים מצותיה והכל ברוחניות, ועיין באורך בפרדס פרק ו' משער הנשמה, נמצא תורתו קיימת נצחיית ומלאכתו נעשית מאליה:

יג

והענין כבר כתבתי למעלה, כי העונש והשכר אינם הסכמיים רק טבעיים, כי מטבע הדביקות למעלה לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים. וזה הטוב לא היה פוסק רק נצחיי, והיה הולך האדם מנצחיות לנצחיות, כי היה מתחכם ומתחכם בלי סוף, וזהו בעצמו הטוב שנשפע לו, כי זה הטוב היה מתרבה מטוב לטוב, והוא הוא בעצמו על דרך שכתבתי למעלה כי שכר מצוה היא המצוה בעצמה. זו היתה כוונת הבריאה באדם שנעשה בצלם ובדמות, וציווהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע. והענין כי אצילות הבנין הוא כלול מדין ורחמים, והם עומק טוב ועומק רע המוזכר בספר יצירה, רוצה לומר השרשים שמהם נמשך הטוב ומהם נמשך הרע. לא חס ושלום שיש שם רע, כי לא יגורך רע, רק מותרות הקדושה שפירשנו למעלה בהתעורר אדם יעשה אותם רע, והוא מרירת הקליפות שפירשנו למעלה, ואז הרע מכלה את עצמו. והאדם נברא ממקדש שלמטה וממקדש של מעלה באופן שיהיה כולו טוב, ואז היה חי נצחי ועולמו היה עולם שכולו טוב בלי הפסק כדפירשנו. ואלו המותרות היו שומרי הפרי נכנעים ובטלים, ועל כן היה מצווה שלא לעורר כוחותם. ואז כמו שנשמתו גבוה על גבוה כדפירשתי, כן תיק הנשמה שהוא לבוש הגוף היה אור, וזהו כתנות אור:

יד

אבל אדם ביקר בל ילין מצד הנחש נרגן מפריד אלוף. ובבראשית רבה (כ, ב), איש תהפוכות ישלח מדון, זה נחש שהפך דברים על בוראו, ונרגן שרגן דברים על בוראו, שאמר לא מות תמותון. ורמז דבר כי הפריד ה'א', רוצה לומר היה ראוי להיות כתנות אור ב'א', ועתה במחשכים כמתי עולם, כי חושך ולא אור, רק כתנות עור ב'ע', ואז הוא עיור שלא ראה, רוצה לומר כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי שאמרו הפילסופים כל מורכב סופו להפסד והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמיי רק בטבע, כי שכר עבירה עבירה היא העבירה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים, ואחר כך הוליד תולדות והתולדות תולדות, והכל מטיפה סרוחה, כי נעשית הטיפה סרוחה מצד זוהמת הנחש. ואילו לא היתה הזוהמא, היתה הטיפה קדושה כבור סיד שאינו מאבד טפה. והנה הנחש בעדות שקר שהעיד על בוראו, מן העץ הזה אכל וברא את העולם (ב"ר יט, ד), הפריד 'א' מן אדם ומן אמת. כיצד, רמזתי למעלה ויר א אלקי ם א ת כל אשר עשה והנה טוב מאד, החותם 'אמת', ומאוד הוא 'אדם', והיה הכל טוב ולא רע. רק מכח נחש וכח הסמאל נתפתו אדם וחוה והוציאו הרע מכח אל הפועל, ומה שהיה האדם ראוי להיות אמת כלומר נצחיי, עתה כרוך בו ההעדר. ונפרד 'א' מן אדם, ונשאר 'דם' המורה על אדמומית תוקף הדין, ונפרד 'א' מן אמת ונשאר 'מת', ונעשה מן דמות דם מות, דם מצד אדם, מת מצד חוה גרמה מיתה לעולם:

טו

ובזוהר איכה (קיא. צא, ד) אמר ר' חנינא, התורה, למדה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו. עד שראה סמאל בשמים, וקנא לו וירד מן השמים כדמות צל על נחש. ולא היה נראה, רק צל הנחש נראה, וצל עליו תוקפא וחילא דיליה. קריב ההוא נחש לגבי אתתא דדעתה קלה מן האיש, מכאן דאתתא לא אתפתת אלא באתתא אחרת. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף, מהכא בתחילת דבריו של אדם ניכר מי הוא, כך הוא פתח באף לידע מי הוא. נטל סימן זה, אם תקבל ואם לא תקבל, והמשיכה בדברים עד שפתחה באות 'מ' ואמרה מפרי עץ הגן נאכל. מיד נטל הנחש האות ושם אותו על זרועו השמאלי, והיה ממתין 'ות' מפיה, כדי להיות 'מות' נכון לפניהם. התחיל לפתותה עד דכתיב ו ת רא האשה בטעמא סגי ותקיף, מלמד שפרחו 'ות' וסלקו להתחבר באות 'מ', ואות 'מ' היתה עולה ויורדת, ולא היתה רוצה להיותה מתחברת עמם, עד שנתפתתה. ויהבת 'ות' ארבע זימנין ואקיפו לאות 'מ' לארבע סטרין, דכתיב ו ת קח מפריו ו ת אכל ו ת תן גם לאשה עמה ויאכל ו ת פקחנה, הא ארבע זמנין 'ות', מלמד שסבבו לאות 'מ' לארבע צדדים וה'מ' באמצע, מות מכל סטרין, כמה דאת אמר (ירמיה ט, כ), כי עלה מות בחלונינו, בחלונינו דא סמאל דאיהו חד מחלוני שמים, ועל דא מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה והטיל בה זוהמא. נחת קודשא בריך הוא למחמי, מיד ויתחבא האדם ואשתו. תא חזי, קודם שחטאו היתה עטרת השכינה על ראשיהם להיות בשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו כביכול תשש כוחם ואסתלקת ולא שליטת, עד כאן:

טז

ופירוש מה שאמר עלה מות בחלונינו, כי סופי תיבות ותק ח מפרי ו ותאכ ל ותת ן הוא חלון. וענין החלון שיבא לו אורה אינה עתה אלא מצד המות, וזהו עלה מות בחלונינו, כי לא יכול אדם עתה לזכות באור, אם לא בהתפשטות כתנות עור ובשר שהם מטפה סרוחה מצד זוהמת הנחש ולובש מחלצות בגדי כבוד הנעשים מתורה וממצות, אשר נבאר עניינם לקמן בעזר השם יתברך. ונתהפך הפסוק והנה טוב מאוד לענין מה שאמרו במדרש (ב"ר ט), והנה טוב מאוד זה המות, וביש מקומות זה היצר הרע, והכל ענין אחד, והוא ענין נפלא כאשר אבארהו:

יז

והנה מקודם אחקור חקירה אחת. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשביל האדם, והנה עשה את האדם ישר, מכל מקום נתן בו כח שיכול להטות מדרך הטוב לעורר הרע, וכאשר היה באמת. ואם כן איך ברא את העולם עבורו, מאחר שלא יהיה בהחלט טוב, נמצא בטל התכלית. אמנם יתבאר כל זה. ואקדים, במסכת עירובין (יג, ב) תנו רבנן, שני שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, עד כאן. ויש להקשות על הללו שאמרו נוח לאדם שנברא, הלא פסוק מלא בקהלת מנגד דבריהם, שאמר (ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, וזה ממש נוטה להללו שאמרו טוב שלא נברא משנברא. וכן תירגם התרגום ושפיר מן תרויהון ית דעד כאן לא הוה ולא אתברי כו':

יח

ופסוק זה הואיל ואתא לידן אתעורר בו, איך שייך לומר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, כי אם לא היה אז היה אין והעדר ואפיסה, ואיך שייך לומר טוב על דבר שאינו במציאות. וזה לשון הרב אבן עזרא, ורבים תמהו איך יאמרו וטוב למי שלא נברא, וכן אמרו החכמים ז"ל אשרי מי שלא נברא. ואינו תימה בעבור קיצור הלשון לדבר כי אם על דרך דמיונות, כמו שיאמרו חכמי שקול הדעת כי כל דבר הוא יש או אין, ואם הוא דבר יש איך הוא אין, עד כאן לשונו. ורש"י כתב את אשר עדן לא היה אשר ראה את המעשה, ראיתי במדרש קהלת (חגיגה יג, ב ועיין קה"ר א, טו), אלו תתקע"ד דורות שקמטו להבראות ולא נבראו. ולפי זה היה מתורץ כי היו במציאות, כי קומטו להבראות אבל לא נבראו. אבל תמיהא גדולה בעיני, איך אמר על תתקע"ד דורות שהם טובים מהחיים ומהמתים, הלא אמרו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה (יג, ב), נהר דינור מהיכן נפיק, מזיעתן של חיות. ולהיכן שפיך, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר, הנה סערת ה' חימה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול. ורב אחא בר יעקב אמר, על אשר קומטו, שנאמר, אשר קומטו בלא עת נהר יוצק יסודם. תניא אמר ר' שמעון החסיד, אלו תתקע"ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והם הם עזי פנים שבדור. עוד קשה איך אמרו שקומטו להבראות ולא נבראו, והא באמת הם נבראו בכל דור ודור. ועוד יש קושיא על הללו שאמרו טוב לו שלא נברא משנברא, וכביכול הם מתחכמים על הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא בראו ממילא טוב הוא שנברא, וכן מעיד הפסוק על כל הבריאה שהיא טוב:

יט

עתה אבאר הענין. דע, כי העולם בראו הקדוש ברוך הוא לתכלית האדם, והאלקים עשה את האדם ישר להיותו כולו טוב, ולהיותו אור. ובבחינה זו אילו האדם לא היה מעורר רע והיה כולו טוב, כולי עלמא מודים טוב לו שנברא. אמנם מחלוקתם הוא לאחר שקילקל האדם בבחירתו ונתבטלה כוונת הבריאה, אם טוב משנברא על שלא נברא או אם טוב שלא נברא על משנברא:

כ

אקדים עוד הקדמה אחת. עתה בקלקול האדם, שעדיין לא היה העולם בכוונת הבריאה עד שיתקון הקלקול, צריך שתדע, אם האדם יהיה מתוקן, אז כתנות עור שהם עתה עור חושך ולא אור, יחזור לאור ויהיה יותר אור ממה שהיה אור קודם שחטא. וזהו ענין ויתרון אור מן החושך (קהלת ב, יג), כי מכח החושך יהיה יתרון לאור. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ב"ר יט, ה), חוה סחטה אשכול של ענבים. ויש בזה רמז גדול, הנה בעודן ענבים ידוע שיש שם שמרים אבל מעורבים ואינם ניכרים, אם לא כשסוחט אדם אשכול ענבים ונעשה יין אז נבדלים השמרים מהיין, ומה שהיו מתחלה השמרים בכח ולא בפועל כי היו נעלמים, עתה יצאו חוצה. ויש גריעותא לשמרים, כי מתחילה לא היו ניכרים והיו מתאחדים, ועתה נעשו שמרים והם רעים. אבל יש מעליותא עתה ביותר להיין, כי נעשה צלול ואין בו שום סיג, רק הכל נקי והיין נשאר משומר, רצוני לומר מסולק מהשמרים כמו על ידי משמרת, והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם הסחיטה. כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טוב, מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפה בהנעלם, אבל עתה בהוציא חוצה באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן הוא היצר הרע כו', מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי, אז חלף הלך לו, והטוב הנשמה הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים. וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו, ואמר הכובש ולא אמר ההורג, רומז כי אינו הורגו אדרבה כובשו תחתיו להיותו טוב היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב. למשל, לוקח מדותיו שהם רע דהיינו קנאה וחמדה ושנאה כו', ואינו מבטלם רק כובשם תחת ידו לטהרם, דהיינו קנאה לקנאת סופרים, וחמדה לחמדה גנוזה, ושנאה לשנאת הרשעים, כמו שאמר דוד תכלית שנאה שנאתים, ואלף עניינים כאלה, הנה הוא טוב מאוד, וזה הוא שאמר טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל אף נתהפך לטוב:

כא

וזה יהיה לעתיד לאחר הזיכוך והצירוף בחורבנות ובצרות שסובלים ומעוררים בתשובה, ישבתו הקליפות ועתיד מלאך המות לישחט, והרע יתמתק מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנ"ל ולקחוהו לעבודתם הקודש. ואז כתנות עור ב'ע' שהוא לשון עור יתהפך להיות עין רואה, כי מכח עין עור יתגדל הראות ויהיה יתרון לאור מן החושך מכח החשך, ולא זו שיחזיר העולם לכוונת הבריאה להיות כתנות אור, אלא אפילו יהיה תוספות אור, בסוד כי 'עין' ב'עין' יראו בשוב ה' ציון, כי 'עין' רעה שהוא כתנות עור יוחזר ל'עין' טוב טוב רואי:

כב

ויהיה כל כך אור גדול שלא היה מושג לנביאים, כמו שנאמר, 'עין' לא ראתה אלקים זולתך. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, ב), זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא הדבר אשר דברתי, שהיין משומר יצאו ממנו השמרים, ואז כתנות אור לעתיד יהיה יותר אור, כי לא יהיה בטוב ההוא שום תערובות סיג אפילו בנעלם. ומה שאמר מששת ימי בראשית רומז גם כן לדבר נפלא, והוא זה, ארז"ל (תנחומא סוף תצא), עתה אין השם שלם ואין הכסא שלם עד זמן הגאולה, כי חסר אותיות ו"ה, כמו שנאמר, כי יד על כס י"ה, וחסר 'א' מן כסא. הענין כי בשורש אצילות הבנין, דהיינו שש קצוות בבינה, ומכל שכן מבינה ולמעלה הנכלל באותיות י"ה כנודע, שם ביין הזה אין מגע גוי, כי לא יש שם שום אחיזה לשורש שרי האומות, כי אם מהבנין ולמטה הנכלל באותיות ו"ה, שהוא תפארת עם ששה קצוות ומלכות כמו שכתבנו למעלה הכל בארוכה, שם יש אחיזה בשורש השרים שלמעלה. דהיינו מצד החסד שהיה מרכבה אליה אברהם, יצא ממנו ישמעאל, ומצד הגבורה שמרכבה אליה יצחק, יצא ממנו עשו. וכן שבעים שרים, ל"ה מיימינים ול"ה משמאילים, ומהם נמשכים כל ענייני הקליפות אשר הם בעולם הזה הנמשכות מאחיזת שרשם בבנין ששה קצוות, שהם סוד ששת ימי בראשית כנודע, וכמו שהארכתי לעיל:

כג

אמנם בינה שהוא שבת הגדול, סוד עולם הבא שכולו שבת, ושם שורש של בנין, שם אין מגע גוי, כי שם אין להם אחיזה, רק מוכן לישראל, אתם קרוין אדם בסוד הנשמה שלו מד"ו פרצופין בבינה, כמו שהארכתי למעלה, ולעתיד יתחדשו כל הנשמות ויעלו מעלה מעלה. וזהו סוד והנחש היה ערום סוד ו"ה נחש מצאה שורש אחיזה בסוד עולם ו"ה, וגרמה הפירוד בין ו"ה בזיווג 'ו' עם 'ה', דהיינו תפארת ומלכות. וכוונת הנחש לעשות פירוד למטה בין אדם וחוה, שימות אדם וישא חוה, וגרמה למעלה להפריד בין הדבקים. ולעתיד יוחזר כתנות אור, כי הנחש וחיליו יתבטלו, ויהיה היין הרומז על ההשפעה שהוא 'יין' המשמח יהיה משומר. והוא מששת ימי בראשית, רצונו לומר למעלה מששת ימי בראשית במקומם, דהיינו בשרשם למעלה בבינה, וזה יין המשומר אין בו מגע גוי. ותתפשט ההשפעה שיהיה השם שלם, ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד. וסוד כסא הוא האדם שיהיה מרכבה לשכינה נושא השכינה, כי אדם בצלם ודמות עליון, על כן הוא יהיה כסא. ותחזור 'א' שהיתה חסירה מכח נרגן מפריד 'אלוף' ויהיה הכסא שלם כולו, תחזור 'א' אור ויהיה אור בעצם שאין בו סיג חשך רק אור בהיר:

כד

נחזור לביאור המאמר. בספר עבודת הקודש וזה לשונו, האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חומרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל היפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר, וזהו היפך מה שכיון בבריאתו. והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע וחומרו יטהו מני הדרך, הנה ברא לו תורה תבלין והיא תיעצהו לשמור בריאותו לבלתי יחלה, ותדריכהו בדרך הישרה למצוא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו שהוא היחוד ושלימות הכבוד. נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשר נטותו מן הדרך קרוב מאוד מצד חומרו ויצרו הרע. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעבירות שעשה כבר ויבערם, כלומר יתודה וישוב בתשובה ובזה יתוקן, והתורה והמצוה ישיבוהו אל הבריאות אחר שסר מעליו וחלה. ואמרי לה ימשמש במעשיו, שיתן עיניו על דרכיו ולא יסיח דעתו כלל ויזהר במעשיו, ויזכור ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו שהוא הייחוד והעבודה וישלימנה. ומזה הענין אמרם (שבת יב, א) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, והטעם שלא יסיח דעתו מהם כלל, כדי שיתן אל לבו שהוא כסא כבוד ומעון לשכינה ויתקדש במעשיו ויטהר במחשביו. והוא אמרם ימשמש במעשיו, ומצד משמושו במעשיו יצדק בו נוח לו שנברא, עד כאן לשון עבודת הקודש:

כה

אבל אני אומר כי יש עוד רמז ביפשפש וימשמש, כי ירמוז למה שכתבנו, לא די שמבטל את הרע אלא כובשו ואוחזו תחת ידיו ומטהרו. ויפשפש רצונם לומר יהיה סור מרע, וימשמש רצונם לומר יאחוז בו, כי יאחז צדיק דרכו של יצר הרע לטהרו כדפירשנו. ואז הוא אור גדול יותר ממה שהיה כתנות אור קודם שחטא, ומכח זה היה מתחילה סברת אלו שאמרו נוח לו לאדם שנברא, מצד היתרון הזה. וסברת האומרים וכן נמנו וגמרו נוח שלא נברא, כי ראיתי בני עליה והינם מועטים, ורבים הם הפושעים שאינם גוברים על יצרם והולכים בדרכיו. וכוונת הקדוש ברוך שברא את העולם לתכלית האדם היה מכח שעשה אלקים אדם ישר כתנות אור, והיה אז כל העולם כולו אור. ואף שברא בו כח התמורה גם כן, מכל מקום היתה חכמת הבורא מאחר שיש שני דרכים לטובה, דהיינו אם ישאר בכתנות אור יתמלא הכל אורה, ואם יהיה כתנות עור, מכל מקום הבחיר והמסולת אף כי הוא המעט יהיה בתוספות אור, כי יהיו כת צדיקים גם כן שיגבירו האור מן החשך. אבל מה שנמנו וגמרו טוב לו שלא נברא, הכוונה בו אם לא היה זה הענין של בחינת כתנות אור מתחילה, רק לא היתה יצירת אדם אפשר בענין אחר, כי אם כשהוא כלול לדעת טוב ורע, אם לא היה רק זה הדרך לא בראו. והללו שאמרו טוב לאדם שנברא, היו דבריהם אפילו אם לא היה רק זה הדרך לבדו היה בורא את האדם, כי צדיקים ילכו בה ומה לנו בפושעים:

כו

והנה לפי דברי שניהם יתבאר הפסוק היטב, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה (קהלת ד, ג). מתחלה מדבר הפסוק עתה ממה שאנו אנחנו כולנו כתנות עור, אמר כי משבח אני את המתים מהחיים חיי הבל, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כי טוב מאוד זה המות, וכמו שכתבנו לעיל. אמנם אותן שמוכנים להיותן נבראים מצד הנשמות קדושות הגנוזות למעלה ועדיין לא נבראו, דהיינו מוכנים לימות המשיח שיוחזר העולם לכתנות אור ואור גדול, אז הם טובים מהחיים והמתים שעברו, כי יחיו חיים נצחיים רוחניים. ובזה כולי עלמא מודים שהם יותר טובים מכל מה שעבר, אף מבחינות כתנות אור, כי זה האור יהיה בלי סיג כדפרישנו. רק מחלוקת היה מתחילת הבריאה אם לא היה רק זה הדרך של האדם, אם בראו הקדוש ברוך או לא, ודו"ק היטב:

כז

ובענין הזה שאור שלעתיד יהיה בלי סיג כי תושבת הקליפה, יתבאר גם כן מדרש קהלת (א, טו) שמפרש הפסוק על תתקע"ד דורות. הנה פירש רש"י בחגיגה (יד, א) על תתקע"ד דורות נגזר להבראות קודם מתן תורה, לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור, ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו עליו השלום. ומצאתי כתוב בספר קבלה אחד שכתב דבר צוה לאלף דור, התפשטות אדם העליון היה אלף דור, כי הוא סוד עשרה מאמרות, וכל מאמר כולל כל העשרה, נמצא כל אחד מאה, אחר כך כולל כל אחד כולם, נמצא שהוא אלף בסגול [ואלף בסגול חוזר לאלף בפתח כנודע] . גם אדם בליעל [שהוא כקוף בפני אדם] כי זה לעומת זה עשה האלקים, היה התפשטות כן. והנה מיד שנפתח מעיין הנרפש ההוא במציאות קין קינא דמסאבותא, היה ראוי שימשכו ויתפשטו בעולם זה עד אלף דור, ויהיה נעלם התפשטות עץ החיים כל אותו הזמן. אלא שגברו רחמיו אחר גלגול וצירוף אדם הראשון באבות, ולא נשאר נעלם עץ החיים אלא כ"ו דורות, ותתקע"ד דורות קדמו לעולם כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואחר כך נשתלו בכל דור ודור. וכל חכם לב יבין מדעתו כי כוונת הקדוש ברוך הוא היתה להשבתת הקליפה, ועקר משרשם תתקע"ד ששתלן בכל דור ודור בעזי פנים. וזו השתילה לא היתה בריאה להתקיים, רק הושמו בעזי פנים שהם כלים, והגיהנם על ראשם באופן שנמחה מציאותם ונתבטלה והם כלים דהיינו תתקע"ד והעזי פנים. ומכח זה יוגרם כתנות אור הגדול שלעתיד שיתגלה יותר בקירוב זמן, מאחר שהשבית הקדוש ברוך הוא מציאת תתקע"ד דורות קליפות. ומדרש קהלת יפרש גם כן הפסוק כמו שפירשתיו, והכי קאמר, וטוב משניהם יהיו הבריאות החדשות אשר קדושתם נמשכת מצד השבתת הקליפות, אשר גרם גדול היה לזה אלו תתקע"ד דורות שהיה להם ליברא ולא נבראו אז, רק עקרן בכל דור ודור על ידי עזי פנים שהם כולם כליה, ואז יתקרב גם כן לזה מעשי הצדיקים הכובשים את יצרם, ויוחזר העולם במהרה בימינו לאור ויהיה האור יותר גדול:

כח

ואז ישמח ה' במעשיו, כי אז תשלם כוונת הבריאה להיות האדם בכתנות אור, ותתרבה הידיעה, ומלאכתן נעשית מאליה, ועץ השדה יתן פריו, רוצה לומר אפילו אילני סרק יהיו מלאים פירות. ואמר ועץ השדה, כי יהיה טעם העץ כטעם הפרי, כענין תחילת הבריאה. והרבה כאלה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת ל, ב), עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. ויתקיימו כל הייעודים הטובים שבבחקותי שעדיין לא נתקיימו, כי תמלא הארץ דעה, ממילא ימשכו הטובות ההם בטבע הענין. כי הברכות והקללות שבתורה אינם דרך יעוד כלל, רק אומר דרך סיפור - בעשותנו התורה והמצות ימשוך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה, שכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצוה בטבע אלהי שהטביע בהם. וכבר בא זה למעלה בארוכה:

כט

ובביאור ענין זה תירץ בעבודת הקודש בחלק העבודה, הקושיא הקדומה שהארכתי בה למעלה, למה הוזכרו היעודים הגשמיים בתורה ולא הוזכרו הייעודים הרוחניים בתורה, יוזכרו שתיהן או לא יוזכר שום אחד מהם. ותירץ כי הייעוד הגשמי גם כן לא הוזכר, כי לא בא לייעד כלל אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה, ושכל הטובות וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלקי שהטביע בהם. ואין זה הטוב בא דרך יעוד, כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך אליו ליעוד, אלא לגלות דרך הגדה וסיפור שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע, כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות, שהם המפתח העצמי אל מקור הטובות כולם, כי הם תלוים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום. ואין להקשות יאמר גם כך דרך הגדה וסיפור המשך טובות הרוחניות, כי זה נלמד בקל וחומר, אם נמשכים אפילו הטובות הגשמיות אחר מעשה העבודה, ומי גרם להדביקות ומעשי העבודה הוא מצד דביקות הנפש הטהורה, והיא גרמה בתועלתה אל הגוף מצד דבקותה במקורה ומעשיה הטובים ועבודתה לאלקים שהוא היחוד. ואחר שאלה הטובות נמשכות אחר עשיית התורה והמצות ומתחייבות מהם, והנפש היא סיבתם, כל שכן שיועילו להשאירה בנועם מתמיד במקום ההוא שהיתה פונה אליו ועודנה מחוברת אל הגוף, שהרי ההשארות והעונג ההוא נמשך גם כן אחר התורה ומצותיה בטבע, וקל וחומר הוא. ואם היה בעל גמולות מייעד הגמול הרוחני בפירוש, היה כפול ומותר גמור אחר שנדין אותו בקל וחומר מהייעוד הגשמי אחר שזה וזה נמשכים אחר המצוה ומתחייבים מהם בטבעו. כל זה הוא הדרך של עבודת הקודש בתירוץ קושיא זו. ובדמות זה כתב החסיד הר"ר יוסף יעבץ בספר יסוד האמונה שלו. ואני גליתי דעתי למעלה בחקירה זו. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ובפרט כי החכם אשר יבין מדעתו ידע וישכיל כי דבריו ודברי מתקרבים בשורש אחד, והמשכיל יבין:

ל

הנה אלו הטובות שבפרשת בחוקתי אשר עדיין לא נתקיימו עד לעתיד במהרה בימינו, תמצא מעלות מעלות בענין ריבוי הטובות, מתחיל בשובע ואחר כך מענין השלום, ואחר כך הבטחה גדול שבגדולות והיא ונתתי משכני בתוככם שהוא סוד שכינה בתחתונים, כמו שהתאוה לזה הקדוש ברוך הוא בתחילת הבריאה (תנחומא בחוקותי ג), ואדם ביקר בל ילין. אבל לעתיד יהיה נצחיי ויקויים וחי לעולם, כי הדביקות יהיה בעץ החיים, ויתקיים והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים (ויקרא כו, יב), כי אנחנו נהיה המרכבה בעצם למעלה ממדרגת המלאכים, וכעת יאמרו ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי השלימות הנצחיי תהיה בגוף ובנפש שהוא יעקב וישראל:

לא

וכבר נפל מחלוקת גדול בשלימות הנצחי האחרון, אם יהיה לנפש לבדו או בגוף ונפש. הרמב"ם וסיעתו סוברים שהוא לנפש. וחכמי האמת סוברים כהרמב"ן שהנצחיות לגוף ולנפש, כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קבול השכר, העבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה הקבול שכר בגוף ונפש. ולזה יהיה תחיית המתים הגדול שיתקיימו בנצחיות בגוף ונפש, וזה נקרא עולם הבא בדברי רבותינו זכרונם לברכה, עולם שכולו חיים עולם שכולו טוב. ועליו נאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותרגם אונקלוס ויחי בהן לחיי עלמא. ועולם הבא זה היא עולם הזה, רוצה לומר חיים נצחי בגוף ונפש והתעלותו מעילוי לעילוי בלי הפסק רק בנצחיות. וענינים אלו באו בארוכה בדברי המחברים ובפרט בספר עבודת הקודש, ולאהבת הקיצור אעתיק קצת מדבריהם:

לב

זה לשון הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תשובה (ה"ד), העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו החכמים הראשונים, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה. וזה שאמרו צדיקים יושבים, על דרך חידה, כלומר נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ויגיעה. וכן זה שאמרו ועטרותיהן בראשיהם, כלומר דיעה שידעו שבגללה זכו לחיי עולם הבא מצויה עמהם והיא העטרה שלהם, כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם, ואין השמחה גוף שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעת. ומה זה שאמרו ונהנין מזיו השכינה, שיודעים ומשיגים מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינן יודעים והם בגוף האפל והשפל. עד כאן לשונו שם:

לג

ויאמין עם זה, שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי לעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחיית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים. והטעם לדעתו ז"ל, אם כדי לפרסם נסי הקדוש ברוך הוא ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם, או יותר כפי מה שתגזור החכמה העליונה, או כדי שיקנו שלימות יותר מאשר קנו בתחילה כאשר לא יוכלו להשיג בחייהם המעלה שהיתה ראויה להם לפי יושר לבם מפני המעיקים ועול הגלות. אבל מכל מקום לדעתו ז"ל, כפי מה שאמר בפרק חלק בפירושו למשנה, וכפי מה שנמצא לו ז"ל באגרת תחיית המתים, ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרם, ויזכו אז הנשמות ההן למדריגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחיה, כפי מה שהשיגו בחיים השניים מאמתת הקדוש ברוך הוא. ולדעתו ז"ל גם על זה אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה כו', לפי שאין שם גוף וגויה, שאילו היה שם גוף וגויה יהיו אם כן הכלים לבטלה אחר שאין משתמשין בהם הפעולות הגשמיות כאכילה ושתיה ותשמיש. ובאגרת תחיית המתים אמר שאין להביא ראיה מהפליאה שמצינו במשה רבינו עליו השלום ואליהו ז"ל שעמדו זמן הרבה בלא אכילה ושתיה והם בגוף וגויה, לומר שכן היתה הפליאה בעולם הבא שיהיה גוף וגויה ויתקיימו כקיום משה ואליהו, שאין לומר כן. ואמר הטעם לפי שאם נתבטלו הכוחות הגשמיות מהם ע"ה, היה זה לפי שעה, ואין בזה כלים לבטלה, שהרי נשתמשו בכליהם קודם הפליאה ואחריה. אבל בבני העולם הבא שאין שם אכילה ושתיה ושאר שמושי הגוף, שנאמר שיברא אלקים חדשה ויהיו שם בגויות וכליהם ישובו ריקם, זה מן הנמנע, כי אין הפועל החכם מדרכו שיפעול ידו לבטלה חלילה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני עולם הבא גוף וגויה כי אם נפשות לבד. זה כלל דעתו והעולה מדבריו ז"ל:

לד

וכבר השיגו הראב"ד זכרונו לברכה, וכתב עליו בזה הלשון, דברי האיש בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות לבד, וחיי ראשי לא היה דעת חכמי התלמוד על זה, שהרי אמרו עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם קל וחומר מחטה. וכן היו מצווין לבניהם אל תקברוני בכלים לבנים שמא לא אזכה כו', ולא בשחורים שמא אזכה כו', והצדיק אמר שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדים בגוויות, וכן אמרו במומם עומדים ומתרפאים, וכל אלה מוכיחים כי בגוויתם הן עומדים חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גוויתם חזקות ובריאות כגווית המלאכים וכגווית אליהו ז"ל, ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל, עד כאן דבריו:

לה

הרי שהרמב"ם סובר שהשלימות הוא לנפש, הן עתה במיתת צדיקים שנשמותיהן זוכות לגן עדן, הן לאחר תחיית המתים שיחיו כדי שיקנו עוד שלימות וימותו ויבואו נשמותיהן ליותר מדריגה לנצחייתם. והנמשכין אחר הרמב"ם רצו לסייע לו גם כן מנוסח יוצר תפלת שבת. וז"ל, הזכירו ארבע לשונות מתחלפות לקבול השכר, נראה שהם ארבעה מיני שכר על הדרך שכתבנו, שאמר אין ערוך לך, ואין זולתך, אפס בלתך, ומי דומה לך, ופירשו מיד אלו הארבע לשונות על הארבעה זמנים החלוקים לארבעה מיני השכר. ואמר אין ערוך לך ה' אלקינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, ואלו השני זמנים הכוללים לקבול השכר. ואחר כך פירש מבחר השכר שבעולם הזה שהזכיר ראשונה, ואמר אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ואחר כך מבחר השכר שבעולם הבא אחר המות שהוא בתחיית המתים. והזכיר אחר עולם הזה עולם הבא, לפי שהוא בא מיד אחר המות לכל אחד ואחד קודם ימות המשיח ותחיית המתים. וזה מסכים יותר לדעת הרמב"ם ז"ל, שאם כדברי הרמב"ן ז"ל היה לו להזכיר גן עדן אחר העולם הזה, שהוא המדריגה הבאה אחר העולם הזה, ולא חיי העולם הבא שהיא אחרונה שבמדריגות לפי דבריו. אבל אחר שלא הזכיר גן עדן כלל, יראה שלשון העולם הבא כולל כל המדריגות הבאות לאדם אחר המות, והזכיר חיי העולם הבא שהיא הנבחרת שבכולן, עד כאן:

לו

וסברת הרמב"ן בהסכמת חכמי האמת היא, כי העולם שבא לאדם עתה אחר המיתה, זהו באמת עולם הנשמות, כי הגוף שבא מטפה סרוחה מזוהמת הנחש מעוכל, ועולם הבא הזה לאחר מיתה עתה נקרא עולם הנשמות. אמנם לאחר תחיית המתים שיחיו בגוף ונשמה והגוף נזדכך ונטהר ויהיה כולו אור, אז התחיה יהיה עולמית נצחיית בגוף ונפש. ולחזק דברי הרמב"ן לסתור ראיות הרמב"ם אעתיק דברי עבודת הקודש פרק מ"ב מחלק העבודה, וזה לשונו שם, שנינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, העולם הבא שהזכירו כאן הוא הבא אחר תחיית המתים, ואינו הבא לאדם אחר מותו מיד. והראיה על זה, הכתוב שהביאו באמרם לעולם יירשו ארץ, כלומר לעולם באין הפסק שאין שיעור אל אריכת הימים והטוב בעולם ההוא:

לז

ובקדושין פרק א' (לט, ב) ובחולין פרק שלוח הקן (קמב, א), תניא רבי יעקב אומר, אין לך מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ובשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה, אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב. ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד:

לח

ואמרו במדרש (שמו"ר נב, ג), אין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר ותשחק ליום אחרון. ואין עולם הבא לאדם אחר המות מיד ראוי להקרא יום אחרון, שהרי בא אחריו עולם הבא שאחר התחיה. ולדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו הגוזרים מיתה על בני תחיית המתים, מודים שהעולם הבא להם אחר מיתתם מיד הוא ראוי שיקרא בשם יום אחרון, לא הבא לאדם בעולם הזה אחר מותו מיד. אם כן מה שאמר הכתוב לעולם יירשו ארץ הכוונה בו באין הפסק יירשו ארץ החיים שהוא העולם הבא, ובו יזכו אל שכר התורה והמצות בגוף ונפש. ובאומרו נצר מטעי ביאר הטעם שיתן הקיום והנצחיות אל הגוף ונפש יחד בעולם ההוא, אמר כי הטעם שיגזור בו הקיום והנצחיות לפי שהוא נצר מהמטע העליון סוד האצילות, בסוד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, והאדם נעשה בדמותו בצלמו, וכמו שנתבאר בחלק הראשון מזה הספר, והנצר יפרה וירבה ויתקיים בשרשו, וממנו ימשך ויאציל עליו הנצחיות. ואחר זה אין להשיב ולומר, אחר שהעולם הבא אין בו שום שמוש משמושי הגוף ואתם גוזרים הקיום והנצחיות עליו, הנה יהיו כליו לבטלה ואין במעשה השם פועל בטל. כי הכלים האלה עשוים לתבנית כלי המרכבה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם סוד האצילות, ולזה הוא מוכרח שיתקיימו כלים האלה קיום נצחי, לפי שהם מושכים הקיום ממקורם ושרשם, ואין קיומם תלוי באכילה ושתיה כי אם בדביקות בשרשם ויוכלו לזה תכלית ההכנה בזמן ההוא שהוא זמן ביטול היצר הרע המונע הדבקות ההוא הגורם הקיום והנצחיות. ולפי שדמות התחתון כעין העליון, צריך לגזור בו הקיום להעיד עליו ועל אחדותו, ואילו היה נפסד היה בזה הכחשה ומעוט דמות חלילה:

לט

ולהעיד על זה ולהשרישו בלבות המאמינים תמימי דרך, אמרו בפרק היה קורא (יז, א), מרגלא בפומיה דרב, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. אליכם אישים אקרא, הביטו וראו, אם העולם הבא אין בו גוף וגויה איך ישיאנו רב לדברים בטלים באמרו לא כעולם הזה כו' העולם הבא אין בו לא אכילה כו', ומי לא ידע כדעת רב בכל אלה השמושים שאינן אלא לגוף, ואם אין שם גוף בטלו כל שמושין, וכי דברים בטלים בא להשמיענו, ומאי מרגלא בפומיה. אבל אם קבלנו שיש שם גוף וגויה, הנה החדוש שבא רב להשמיענו גדול מאד, שעם שיש שם גוף וגויה אין שם שימוש משמושיו, לפי שאינו צריך בקיומו לאכילה ושתיה כי אם בדביקותו בשרשו, ואז יחול עליו אור העליון ויקיימנו בסוד באור פני מלך חיים. והוא אמרו אלא צדיקים יושבים, והישיבה הזאת הוא הקיום הנגזר בהם, ועטרותיהן בראשיהם היא עטרת תפארת המקיימת אותם, והיא השמחה שנאמר ושמחת עולם על ראשם, לפי שנעשו מעון אליה וכסא כבוד, כי בנין שלמטה מעין בנין של מעלה והוא קיומה:

מ

ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב), אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן, עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. צדיק יסוד עולם נקרא 'כל', בסוד כי כל בשמים ובארץ, הוא הקושר השמים עם הארץ, והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו, כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ. ואמר כי הם נעשים בדמות הכבוד העליון, כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה לתקן הכבוד למטה. והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם ה' ליודעי סודו, ולעתיד לבא השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם לקיימם קיום נצחי, ואז יקראו בשם ה' באמת שיהיה שמם ה'. ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחויב בשם ה', כן יהיה בצדיקים, לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם. ועוד שם (ב"ב עה, ב) אמר ר' אליעזר, עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, והוא הקיום הנגזר בהם כמו שכתבתי, עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש שיהיו קיימים כהם:

מא

והוא אמרם גם כן בפרק חלק (סנהדרין צב, א), תנא דבי אליהו, צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, שנאמר, והיה הנשאר בציון וגו', מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהם את עולמו, שנאמר, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, צדיקים מה הם עושים. הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, שנאמר, על כן לא נירא בהמיר ארץ. ושמא תאמר יש להם צער, תלמוד לומר, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר וגו'. הנה בארו כי בעולם הבא שאחר התחיה ישוב העולם להוייתו וליושנו, והוא שיתקיימו בגוף ונפש, ולא ישובו לעפרן לעולם ועד, כי יהנו בזיו העליון והאור הבהיר ההוא יקיימם. והוא אמרם ונהנין מזיו שכינה, והוא האכילה והמזון האמיתי אשר בו הקיום הנצחי. וכבר ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים מאוד, ומי שהוא זך מן הזכים ויותר רוחני נזון ביותר דק ויותר זך מהם. כי אנשי המדבר נתקיימו במן הנבלע באיברים, שהוא תולדות האור והזיו העליון אשר היה יורד ומתגשם לצרכם להעלות נפשם, ומאז נתעלתה נפשם במה שהשיגו על הים וזכו אליו. ואדון הנביאים שנעלה יותר מהם ונתייחד בידיעת בוראו, לא הוצרך אל תולדות האור, אבל נתקיים באור עצמו והוא זיו השכינה. גם אנחנו נאמין אמונת אומן בבני עולם הבא שיתקיימו באור ההוא קיום נצחי, והוא קיום הרצון העליון ורוחו בהם והוא קיומם. והוא שרמז להם משה רבינו עליו השלום באמרו (דברים ח, ג), ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו', למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ופירושו כי לא היה המן מוטבע ומכוון אל טבעם ומזגם שיתקיימו בו כל הזמן הארוך ההוא, אבל הכוונה במזון ההוא להודיעם כי הלחם ואף אם הם שוה לטבעם ומזגם אין החיות והקיום ממנו, כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימם. להעמידם על זאת האמונה האכילם את המן שהוא מוצא פי ה', בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והיה מתגשם והיו נזונים בו, וכאילו הם נזונים ממוצא פי ה' ורוחו מתקיימים בו, ואילו נזונו באור עצמו, שהמן ההוא תולדה ממנו, יזכו אל העילוי בנפשם ואל הדבקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ונפש קיום נצחי. ובני העולם הבא שיזכו ליהנות וליזון באור ההוא, יקנו הנצחיות ויזכו הקיום בגוף ונפש. והוא אמרם שוב אינם חוזרים לעפרם, כי אז יצדק בהם מעשי ידי להתפאר בשביל הקיום הנגזר בהם, כי הוא התפארות האמיתי שאין מעשי ידיו נפסדים ולא נשחתים להיותם נצר מטעיו. והכנפים פירש רבינו הגדול, לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות:

התבאר אם כן שעולם הבא שהזכירו רבותינו זכרונם לברכה באמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הכוונה להם בו על עולם הבא שאחר התחיה. עד כאן לשון עבודת הקודש:

מב

ובענין ארבעה זמנים המוזכרים ביוצר של שבת, שהביאו ראיה מזה (למה ש) כתב הרמב"ם כמו שהבאתי לעיל, כתב על זה תירוץ בעבודת הקודש פרק מ"א מחלק העבודה וזה לשונו, ואל יקשה התקון ההוא לרבינו הגדול, אבל הוא מסכים לדעתו והוא נגד הרמב"ם ז"ל, ויש לי בזה טעמים מהם. כי לפי שהעולם הבא הוא תקות כל מקוה בעבודתו וכשרון מפעליו ועסקו בתורה בעולם הזה, לזה סמך העולם הבא שאחר התחיה לעולם הזה, לפי שזה תכלית זה. ומהם לרמוז כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קבול השכר, והעבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה קבול השכר בגוף ונפש, וזה לא יתכן בעולם הנשמות, אבל יתכן בעולם הבא שאחר התחיה, ולזה סמכם זה לזה, ואין מקום להזכיר גן עדן בכאן. ומהם כי כוונת המתקנים עליהם השלום, לכלול הזמנים שבהם יראו נפלאות הקדוש ברוך הוא לעין כל. והפליאה תהיה גדולה ומפורסמת בבני העולם הבא שאחר התחיה, להיותם קיימים קיום נצחיי בגוף ונפש, ולפי שזאת היתה הכוונה אף בעולם הזה לולי החטא, ועתידה עטרה זו לחזור ליושנה בעולם הבא, לזה סמכם זה לזה, לומר כי מה שחסר בזה יושלם בזה, עד כאן לשונו:

מג

וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחית מעילוי לעילוי, בסוד שית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב (ר"ה לא, א). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק (צז, א), כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד שמיטות ויובל, שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינה^{[הגה"ה] בינתיים לא נמצא}, והוא מה שרמז הזוהר חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחא ליה כו'. אמנם בכל אחד מהשמיטות תהיה תוספות טוב מאשר היה לפניה. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק אין עומדין (לד, ב), אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות לבד, שנאמר, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, עד כאן. הרי עולם הבא שהוא תחיית המתים הגדול, שהוא בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, הוא בתוספות מעלה ברוחניות הנצחיות יותר מימות המשיח. מכל מקום אלו ואלו הכל בגוף ונפש:

מד

והנה נראה מדעת שמואל שלא יתחדש דבר בימות מלך המשיח על מה שהעולם נוהג בו היום. ואל זה הדעת נטה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמותיהם (ה"א), אמר שם בזה הלשון, אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבוטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שום חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך וגו'. אמנם אומר אני ביראה ורתת וזיע, כי אפשר כוונת שמואל היא עד כלות אלף הששי הזה, אבל אחר כך מודה שמואל לכל מה שאמרנו. ואפשר אף באלף הששי מודה שמואל לכל מה שאמרנו בענין הנולדים מביאת משיח ואילך שיזכו לנשמות חדשות, והוא לא דיבר רק מאלו הנפשות שנולדו קודם ביאת המשיח מטפה סרוחה, שבהם יהיה נוהג ענין המיתה, ואחר כך יחיו לתחיית המתים הגדול. אמנם הנולדים בקדושה לא ישלוט בהם המות עוד, וכן המתים אשר יהיו בביאת משיח אשר כלה מהם הגוף העכור מזוהמתו אז ישארו חיים וקיימים. ושמואל ורבי חייא בר אבא, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואף שאמר ופליגא דשמואל, פליגא רצונו לומר יש חילוק, כי כל אחד מדבר ענין אחר:

מה

והרב בעל עבודת הקודש ביאר דברי שמואל בענין אחר, וזה לשונו פרק ל"ח מחלק העבודה, ואפשר לתקן זה, בשנאמר כי כוונת שמואל שלא יחדש הקדוש ברוך הוא דבר חוץ מן הטבע, אבל יהיו דברים על טבעם לשרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם. והנה ידוע כי בתחילת הבריאה כבר הוטבע העולם לטובת האדם והנאותיו על השלימות והטוב שבפנים שאפשר לו, גם כיון בו שיחיה חיים נצחיים כמו שכתבתי כבר, וחטאו גרם לו שישתנה טבעו של עולם עליו ועל כל הבאים אחריו וסוף אדם למות, וכמו שהעיד הכתוב באמרו, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק אין דורשין (חגיגה יב, א), כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומעטו. נראה מכל זה שבכח האדם היה כל השלימות האפשרי לו, לולא שמיעטו על חטאו ועונשו וכמו שיראה מעונש אדם ואשתו. וכן האדמה נענשה גם כן, וכמו שנאמר, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו' וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', הרי היא גם היא נענשה בשלא תוסף תת כחה ומה שהוטבע בה בתחילת הבריאה. ובזה תיקנו הכתובים שמעידים כי לעתיד לבא ישובו המעלות והטובות אל טבעם ושלימותם שהיו בו בתחילת הבריאה ונתמעטו בסבת החטא. והוא שדייקו באמרם הגפן תתן פריה, כלומר הפרי הראוי לתת לה כמו שהיה בתחילת הבריאה, וכן הארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם שנעצר בסבת חטא של אדם, וכל הדברים יחזרו ליושנם:

מו

ולסוד חזרת כל הדברים ליושנן ולתקונן, וצאתם ממעוטן וקלקלתן בסבת החטא ושובם למלואם ולשלימותם כמו שכיון בהם בוראם, אמר הנביא ע"ה (ישעיהו כד, מג), רנו שמים כי עשה ה', וזה כנגד מיעוט המאורות שלקו ונתמעטו בסבת החטא, ולזה בא מארת חסר על חסרונן. הריעו תחתיות ארץ, כנגד פירות הארץ ופירות האילן וקללת האדמה שנתקללה בסבת החטא, ולזה המשיך פצחו הרים רינה יער וכל עץ בו. ובאר סבת זה ואמר, כי גאל ה' את יעקב ובישראל אתפאר, כי אז ישובו כל הדברים לתקונן וימלאו כל החסרונות. וזה כשימחה החטא הגורם כל זה, והוא שהקדים באמרו, מחיתי כעב פשעיך וגו' רנו שמים וגו', כי החטא הקדום גרם קלקול ומעוט עליונים ותחתונים, ובשובן אל יושנן כמו שכוונה בהן החכמה העליונה, השלמות ההוא שישובו אליו הוא רנתן ושמחתן בהיותם על הכוונה שכוון בהם בבריאתם. וכל הכתובים שבאו בדברי הנביאים והמדברים ברוח הקודש בענין זה, הכוונה בהם זה הפירוש עצמו:

מז

ואין ספק שיודה שמואל שאין העולם נוהג אחר החטא כמו שהיה נוהג קודם החטא, כי החטא ממית וגורם קלקול העולמות והפסד סדרי בראשית ושנוי טבעו של עולם, ויאמין עם זה שהכוונה העליונה בבריאה לא הגיעה עדיין ולא נשלמה, והכרח שתשלם ותגיע על כל פנים. והנה לא בא זה ולא הגיע עד היום, ולא יבא עד אשר יגלה אשר לו המשפט, ואז תשיב הממשלה הראשונה ממשלת הרצון והחפץ העליון אל יושנה. וישוב המאמר כמו שאומר, כי דעת ר' יוחנן כי מה שנבאו הנביאים מטובות ונחמות יהיו דברים יתחדשו בימות המלך המשיח שלא היו בזמן הבריאה וקודם שחטא אדם הראשון, ודעת שמואל כי אין בדברים ההם שנבאו הנביאים כי אם חזרת העולם אל טבעו ומנהגו הראשון שהיה נוהג בתחילת הבריאה קודם החטא, וכשחטא אדם הראשון נשתנה הטבע, ויוחזר ליושנו בימות המלך המשיח, כי תשלם אז הכוונה העליונה. עד כאן לשון הרב בעל עבודת הקודש:

אבל נראה בעיני יותר הדרך שכתבתי למעלה, כי ר' יוחנן ושמואל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי אפשר שמואל איירי באלף הששי הזה, ור' יוחנן מיירי אחר כך:

מח

ובזה יתורץ קושיא שהיתה קשה לי מימי, בפרשת שופטים כתיב (דברים יט, ח) ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלוש ערים. פירש רש"י הרי תשע, שלש בעבר הירדן ושלש בארץ כנען ושלש לעתיד לבוא. ותמיהה, כי בבוא השלימות הזה בודאי לא יקרה שום רע אפילו, כי הרע יכלה מהעולם ולא יהיה רק טוב בהחלט:

ויש להביא ראיה לזה ממדרש תהלים (נ"ו וק') מזמור לתודה, ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא, כל התפילות בטילות לעתיד לבוא, וההודאות אינם בטלות, כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא וקרבן תודה אינו בטל. וזה לשון תולעת יעקב בסתרי חג השבועות, כבר ידעת כי החטא גורם הרחקת הארץ, ולפיכך הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להשפיע השפע לקרב המדות ולהרחיק כל דבר רע, ולעתיד לבא זמן ביטול יצר הרע ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן כי תתעלה מדת דינו ברחמים, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וקרבן תודה אינו בטל כי אינו בא על עון ולא לרצון אלא דוגמא למדת הדין ולמדת הרחמים, אבל יהיה שלום בכל, כי לא יהיה כנעני בבית ה' צבאות עוד, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ. והמעמיקים בחכמה אמרו כי לפיכך קרבן תודה אינו בטל, מפני שהוא לצורך הודאות הנשמות כשיצאו כל אחת מגלותם הידוע, ויתעלו בתפארת מקום הייחוד ומקום ההודאה, כענין ארבעה שצריכים להודות בבואם אל ביתם בשלום ולומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, שבאו בשלום אל עולם הנשמות האילן שפורחין משם ומשם תשובתם הרמתה, עד כאן לשונו:

מט

וכן כתב בעבודת הקודש בחלק העבודה פרק מ"ג וזה לשונו, ולעולם הבא אחר התחיה אין חטא ואין מות, ולזה אין חטאות ואשמות ושום קרבן לעתיד לבא זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה שלא יתבטלו לעולם. כי חטאות ואשמות באות על חטא, ובזמן שאין חטא חטאות ואשמות למה. ובמדרש שוחר טוב (מזמור ק'), באו שעריו בתודה וגו', הודו לה' ברכו שמו, אמר ר' פנחס בשם ר' לוי, כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר, אשלם תודות לך, שתים, אחד כנגד התפלה ואחד כנגד הקרבן. וכן הוא אומר, קול ששון וקול שמחה קול אומר הודו את ה', הרי תפלות ההודייה, ומביאים תודה בית ה' הרי קרבן תודה. וסוד הענין כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה והקיצוץ והפירוד ביחוד, ולזה הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להאיר באורו ולקרב רחוקים ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש. ולעתיד לבא שיתבער היצר הרע המחטיא ויתמו חטאים מן הארץ, לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, עד כאן לשונו:

נ

עוד יש לי קושיא, בפסוק הנ"ל ויספת לך עוד שלוש ערים, ופירשו רבותינו ז"ל (ב"ב נו, א) דהיינו קיני קניזי קדמוני, שהוא עמון ומואב ואדום, כי עשר אומות הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, ולא נתן אלא שבע, ולעתיד עוד שלוש. וקשה וכי לעתיד יש גבול בדבר, הלא כתיב (תהלים עב, ח) וירד מים עד ים, כי בודאי ימשול משיח מסוף העולם עד סופו, ואין סברא לומר שבשלוש אלו נכללו כל אומות שבעולם. ואפשר לומר בזה כי משיח ימשול מים עד ים, דהיינו שכולם יהיו תחתיו ויעלו לו מס, אבל עשר אומות הם שלו לגמרי. אמנם גם זה דוחק שיהיה נשאר איזה מלכות ושררה מן האומות:

נא)

על כן נראה שכל ההצלחות הגדולות לא יהיו תיכף בביאת הגאולה, רק בהמשך זמן שתתרבה הדעה בישראל ויבואו למעלת כתנות אור ב'א', אז תתבטל הקליפה מכל וכל ויתקיים וירד מים עד ים, ואז יתבטלו כל הקרבנות זולת תודה, ואז לא יצטרכו לערי מקלט. ומצאתי בירושלמי מסכת מעשר שני (פ"ה ה"ב) במשנה, ותנאי היה, אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. איתא שם אמר ר' אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד. ובזה מתורץ למה הוצרכו לתנאי, יעשו הבית דין תקנה כפי רצונם כשיבנה בית המקדש, אלא דאגו אולי לא יהיה הבית דין גדולים מהם בחכמה ובמנין שיוכלו לבטל דבריהם, ומפני שקשה, וכי בית דין של משיח לא יהיו גדולים מהם, על כן הוצרכו לומר שיבנה בית המקדש ועדיין בן דוד לא בא, ואפשר שזה יהיה בזמן משיח בן יוסף. ומעתה נוכל לומר שהדברים ההם וכיוצא בהם נאמרים קודם ביאת משיח בן דוד, וברוך היודע. ובזה יתורץ גם כן קושיא גדולה, הנה בנין בית של יחזקאל הוא הבית של עתיד והזכיר שם חטאות ואשמות, וקשה מהמדרש הנ"ל הלא לעתיד יתבטלו כל הקרבנות זולת תמיד. עוד קשה שם ביחזקאל מזכיר טומאת מת - לאביו ולאמו יטמאו, הלא כתיב (ישעיה כה, ח), בלע המות לנצח. על כן נראה לפרש דכל זה מדבר בזמן משיח בן יוסף, וההבטחות הגדולות הם בזמן משיח בן דוד, וברוך הוא היודע:

נב

זמן רב אחר שכתבתי זה מצאתי בנימוקי כתבי הקודש של האר"י ז"ל שהתעורר גם כן בענין שלושת ערי מקלט לעתיד, וכתב תירוץ בענין אחר ואעתיק הלשון. ואם ירחיב ה' את גבולך ויספת עוד שלוש ערים וגו', הנה קשה אחר שיבא משיחנו אשר ראוי שלא יהיו רוצחים, כמו שנאמר (ישעיה ב, ד) לא ישא גוי אל גוי חרב כו', איך אמר ויספת עוד שלוש ערים מלבד הראשונות. אך דע כי כל זרעו של הבל כולם נתחייבו מיתה, ולכך הרגו קין. ואמנם משה הרג את המצרי קודם זמנו להעלותו על ידי שם ע"ב, וחטא בזה ונתחייב גלות. וזהו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, ואותיות 'שמה' הם אותיות 'משה'. והנה לפי שחטא הבל במחשבה דאימא ב'א' 'י' מן אדנ"י שהוא סוד אהי"ה, בסוד 'אי' הבל אחיך, ולכן נתחייב הוא וכל זרעיותיו מיתה, וזה סוד קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. והנה תקון הבל, על ידי שיהרג הוא מתעלה לבינה בחמישים שערים, ולכן סוד הקליפה של הבל שהוא בלעם ונפרד ממשה כמבואר, הנה כשנהרג זכתה אותו ניצוץ הקדושה שבו ועלתה בסוד הבינה. ולכן הבל ונבל הם אותיות שוות, רק שה'ה' של הבל מתחלפת ב'נ' של נבל, לרמוז כי התחיל לתקן סוד הבינה אשר חטא בה. וזהו סוד הכמות נבל ימות אבנר (ש"ב ג, לג), כי גם אבנר מסוד הבל ונהרג להתעלות בבינה דוגמת נבל, ודי למבין. וכן בשאר הנהרגים של הבל. והנה הם שני קיצים, זכו אחישנה לא זכו בעתה. והנה אם יבא הקץ בעתו, אז ודאי שנתקנו כל זרעיותיו, אך אם זכו ותקדים הקץ, אז עדיין לא נשלם תקון הבל. וזה אם ירחיב כו', אם תשמור את כל המצוה, כלומר כי יהיה מחמת זכותם שיקדים, אז ויספת עוד שלוש, כדי להשלים זרעיותיו של הבל. רק לא ימות במזיד רק בשוגג, כי אז רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אך יהרגו על ידי אונס בשוגג, ואז יתחייבו ההורגים גלות, ולכן צריך להוסיף עוד שלש ערים כדי להשלים זרעיותיו במהירות גדול. עד כאן הלשון אשר מצאתי בשם האר"י ז"ל:

נג

הכלל העולה מכל דברינו, מעתה שיבולע המות אז לא יהיה מות, ויהיה הכל חיות נצחיות, ויקויים ונתתי משכני בתוככם, יהיה השכינה בינינו בגוף ונפש עולמית, וכל זמן שיזקינו יוסיפו חכמה וילכו מחיל אל חיל עד בלי סוף ותכלית. וההתחלה תהיה תכלית השובע ובלי יגיעה, כי מלאכתן נעשית מאליהן וארץ ישראל תוציא גלוסקאות וכלי מילת. ואחר כך השלום בארץ, והשבתי חיה רעה הוא סוד הקליפה, תסולק המרירות מהקליפה ותהיה נכנעת שומר לפרי כמו שכתבתי לעיל. והפריתי אתכם והרביתי אתכם בקומה זקופה כמו אדם קודם שחטא. ונתתי משכני בתוככם וגו' והתהלכתי בתוככם, הרי כל הענין זה בעצמו הוא הנצחיות, כי תיכף בחול הברכות ההם מתחיל הנצחיות. ואין קושיא שיזכיר הנצחיות רק להרמב"ם שסבירא ליה שיפסק הטובה הזו ויחזרו וימותו אף לאחר תחיית המתים, ואז תהיה הנצחיות לנפשות לבד, אז הקושיא במקומה עומדת, למה לא הזכירה התורה זה. אבל בהסכמת חכמי האמת שהנצחיות בגוף ונפש ולא תפסק, רק יוסיף מעלה מעלה תמיד עד בלי סוף ותכלית, אז הכל בא על נכון. כך העליתי בהבנת דעת בעל עבודת הקודש שהאריך בספרו, ונעתק מענין לענין להסביר הדברים בפנים יפות. ומתורצים ומבוארים הדברים יותר בביאור נכון החקירה של למה לא הוזכרו היעודים בתורה, כי הן הן היעודים הרוחניים שהאדם יהיה נצחיי בגוף ונפש, ולא יהיה עוד מות רק דביקות נצחיי. אמנם יעלה מעלה בדביקות הנצחיי ההוא, עד שיזכה למעלת הלקיחה כחנוך ואליהו ויותר מהם אלף פעמים בלי תכלית. וכבר כתבתי אף שתירצתי בענין אחר, הכל אמת והכל שב למקום אחד למבין:

נד

הרי נתבאר ענין כתנות אור, ואדם ביקר בל ילין נעשה כתנות עור ב'ע', ולעתיד יוחזר כתנות אור, ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא), שמח לא כתיב כי עדיין לא היה העולם בטוב רק ישמח כתיב שהוא לעתיד בביאת משיח צדקנו. רמז לדבר, 'ישמח' אותיות 'משיח'. ואז יהיה מקוים יתרון אור מחשך, כי מסבת החשך שהיה ממרק זוהמת כתנות עור יתרבה האור. ויהיה מקויים כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג), שהם שני בחינות המוזכרות בזוהר בזה המאמר שאנחנו עסוקים בו, שאמר יעקב וישראל חד סתים וחד גליא. ואז יחדיו ידובקו ומקושרים בקשר אמיץ הקדוש ברוך הוא ותורה וישראל הנזכרים במאמר הזה של הזוהר:

ומענין היתרון אור שרמזנו, יתבאר נוסח חותם שלוש ברכות, יוצר המאורות נותן התורה, בוחר בעמו ישראל באהבה. אמר כולם לשון הוה, והיה לו לומר בלשון עבר, יצר המאורות, בחר בעמו ישראל. ואף על גב דבמסכת ברכות פרק אלו דברים (נד, ב) איתא שם במסקנא לענין בורא מאורי האש, בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, ומוכיח כן מהפסוק (ישעיה מה, ז) יוצר אור ובורא חושך, יוצר הרים ובורא רוח, בורא השמים ונוטיהם. מכל מקום בכל ענין וענין על כרחך יש איזה רמז למה תיבה אחת ישתמש בתרי אפי, או למה לא בחרו החכמים בלשון יותר מבורר שהוא לשעבר:

_{המשך בית דוד}