שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נז עמוד א[עריכה]

פרק שני נזירים

מתני' הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך. קרבן טומאה אשם ושני תורים אחר לעולה ואחד לחטאת. וקרבן טהרה חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים. עולת העוף וקרבן טומאה תחת נדבה וחטאת העוף ספק ולא תאכל. ואשם אינו מביא דקסבר דאשם אינו מעכב כרבנן דאמרי בפרק שלישי הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה.

וסופרין שלשים יום. פירוש אף על פי שעשו זה עדיין הם אסורין לשתות יין וליטמא למת דכל אחד מהם יש לומר שמא הוא הטמא ועדיין יש לו למנות ולהביא קרבן טהרה. שיטה: וסופרין שלשים יום. מיום שנדר השני:

גמ' באומר שנזרקה טומאה ביניכם. שהיה מרוחק מהם ארבע אמות דהשתא לא הוו אלא תרי והוה ליה ספק טומאה ברשות היחיד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף נז עמוד ב[עריכה]

דקתני ואינו יודע. דמשמע שלא נולד לו מעולם משום דלא הוי התם מדלא קתני שכחתי. וקשה דבפרק האיש מקדש קאמר הכי במאי שהורמו רייקא נמי דקתני אינו יודע ולא קתני אינו. יש לומר דאינו ידוע משמע תרוייהו בין לא נודע לו ובין ידע ושכח. אבל אינו ידוע לא משמע אלא חדא שלא ידע. והכא אמרינן דייקא נמי דמיירי היכא דלא ידע. והתם קאמר דמיירי היכא דידע דלישנא משמע בתרוייהו. תוספות חיצוניות.

כתוב בתוספות וא"ת יביא כל אחד קרבן כו'. וי"ל הספק דהכא בשני נזירים לא גמרינן מסוטה משום דבודאי אחד מהם טמא ולא גמרינן מסוטה אלא ספק דשמא ליכא שום טומאה הכא רק טהרה לבד כמו בסוטה. והכא אין לכל אחד ואחד דין דספק טומאה דרשות היחיד אבל ודאי שניהם יש להביא קרבן אחד דטומאה דשניהם ודאי יש להם לעשות דין דאחד דאילו לא היה אלא אחד מביא קרבן טומאה ומגלח. השתא נמי דהוו השנים לא עדיפי מאילו ליכא אלא חד מינייהו ומביאין קרבן אחד דטומאה בין שניהם דספק שניהם כודאי דאמרינן בסוטה שמא אינם טמאין ואין עליהם טומאה ודאית אבל לשניהם יחד אין לכל אחד דין דספק טומאה. וא"ת ומעיקרא מאי פריך הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים ומאי פריך טומאה מהיכי מטהרי מסוטה והך דהכא לא דמי לסוטה. ואומר ר"י דמשום הכי פריך דהיה לנו לטהר מטעם דנוקים כל חד בחזקת טהרה דרשות הרבים לא תליא במילף דסוטה דכי נמי דמי ליה מטהרינן מטעם חזקה. ומשני דהך רשות היחיד דאי ליכא אלא חד היה מביא קרבן טומאה הלכך בין שניהם יש להביא קרבן טומאה. ואם תאמר כיון דרשות הרבים לא ילפי מסוטה מאי פריך בפרק קמא דנדה אי מה נדה ברשות הרבים טהור אף הכא נמי כרשות הרבים ספיקא טהור והא טעם רשות הרבים חזקת טהרה הוא והתם ליכא חזקת טהרה דאדם בחזקת טומאה. תוספות חיצוניות. יש לומר דודאי היכא דאיכא חזקת טהרה אין צריך ללמדו מסוטה דאפילו לא דמי לסוטה מטהרין מטעם חזקת טהרה. והכא דליכא חזקת טהרה אין לטהרו אלא מטעם (ניליף) דיליף מסוטה דלא מטהרין אלא היכא דדמי לסוטה ומדמינן ליה לסוטה ממש לטהר ברשות הרבים ולא ברשות היחיד. אבל היכא דדמי לסוטה אף על גב דליכא חזקת טהרה ילפינן מסוטה לטהרה ברשות הרבים ולטומאה ברשות היחיד שהרי גם בסוטה ליכא חזקת טהרה דכיון דקינא לה הוי כמו שאין לה חזקת טהרה ואפילו הכי אמר רחמנא במקום סתירה טמאה הא ברשות הרבים טהורה. ומיהו תימא דבפרק כשם משמע דאי לאו דילפינן מסוטה הוה מטהרינן כל ספק טומאה שיש בו דעת לישאל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים והואיל וכן מנין לנו לטהר ברשות הרבים היכא דלא דמי לסוטה. יש לומר דאחרי שגלה לנו הכתוב בסוטה שאין לטמא ברשות הרבים כמו ברשות היחיד אף על פי שאין לה חזקת טהרה מעתה היכא נמי דלא דמי לסוטה ניטהר ברשות הרבים כיון דאיכא חזקת טהרה. תוספי הרא"ש ז"ל ותוס' חיצוניות: ומסיק התם פרק כשם דאיצטריך רב גידל לומר בכל טהור יאכל בשר הא ספק טמא לא יאכל היכא דיש בו דעת לישאל דאי מסוטה עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. הא לעולם טהור דהא הוי אין בו דעת לישאל. צריכא דרב גידל דבספק לבד לא יאכל. והקשה רבינו יוסף בן רבינו ברוך כיון דאי מסוטה בעינן בן דעת נוגע ומגיע, למה לי קרא קמא דרב גידל והבשר אשר יגע בכל טמא ודאי טמא לא יאכל הא ספק טהור וטמא יאכל ומלקי לה לאין בו דעת לישאל. דמסוטה ידעינן ליה שפיר דהא לא איצטריך לו אלא לאשמעינן דיש דבר בנוגע דטמא וזה ידעינן מאידך בבא דסיפא. ותירץ דאיצטריך לטהר אין בו דעת לשאול אף היכא דאין בו חזקת טהרה מטהרינן באין בו דעת לשאל. וקשה דהא נמי מסוטה ידעינן דהא ילפינן מסוטה ברשות הרבים אף היכא דליכא חזקת טהרה כדפרישית. ויש לחלק בדבר דודאי טהרה דרשות הרבים דמפורשת בקרא ונסתרה דוקא במקום סתירה אבל ברשות הרבים יש לנו לומר שפיר דמקרא מלא דבר הכתוב בין דיש בדבר חזקת טהרה ובין כי ליכא חזקת טהרה אבל להנך דמטהרינן מסוטה אין בו דעת לישאל ליכא ייתור אי לאו לפי שאינו דומה לסוטה. אם כן אין לך בו אלא חדושו דוקא היכא דיש בו חזקת טהרה כמו בסוטה ולא נאמר דסוטה חשיבא כמו שאין לה חזקת טהרה. עוד יש לומר דהא דקאמר דאי מסוטה הוא אפילו בעינן יודעת נוגע ומגיע קאמר דרב גידל דמשמע דמסוטה גמרה הוא מטהרינן אין בו דעת לישאל. נראה דהכי פירושו דאי מסוטה ולא כתב כל טהור יאכל בשר דמפיק מינה רב גידל לטמא ספק הוה אמינא ספק נגע והוה אמינא בעי דעת נוגע ומגיע מרישיה דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דדייקינן מיניה לטהר אין בו דעת לשאל אבל מסברא לא הייתי מחלק בין יש בו דעת לישאל ובין אין בו דעת לישאל. עוד יש לומר דשמא בענין אחר קושיא דרבינו יוסף דמסוטה לא ילפינן אין בו דעת לשאל כי הך דשמעתא כגון ארבע חביות ואחד מהן נטמא ודאי על ידי חולדה דשרץ בפיה קא משמע לן דרב גידל. תוספות חיצוניות:

מגלחין ומביאין קרבן טומאה וטהרה. וכשחוזרין וסופרין שלושים יום ומביאין קרבן טהרה חוזרין ומגלחין שניה ולהכי פריך אמאי דילמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה. פירוש כשמגלחין כל ראשם בשלשים ראשונים וחוזרין ומגלחים באחרונים הא על כרחם אחד מהם לאו טמא הוא ואין עליו אלא תגלחת אחת וכשהן מגלחין שתי פעמים אם כן חד מינייהו עבר על לא תקיפו פאת ראשכם. הר' עזריאל ז"ל:

והא קעביד השחתה. כלומר דשמא נזיר טהור הוא בתגלחת ראשונה ועובר בלא תשחית את פאת זקנך. שיטה:

אמר ליה רב אדא חובה תקברינהו לבנה. בניחותה, דאיסורא קא עבדא. אי נמי יש לפרש בתמיה וכי רוצה לקבור בניה שהיא עושה איסור:

כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לרב הונא מחובה. כשגגה שיוצאה מלפני השליט. הרב עזריאל ז"ל. ובפירוש שני פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וזה לשונו חובה תקברינהו לבנה. וכי היא רוצה שתקבור את בניה שאינה יריאה מעונש על שהיא מקפת אותם. הוה כשגגה היוצאה מלפני השליט. וקברה בנים אף על פי שלא קלל אותה. עד כאן:

מכדי תרוויהו וכו'. לא שייך לפלוגתייהו כלל ולשון מכדי משונה. במאי פליגי. רב הונא דאמר דמקיף הקטן חייב ואשה המקפת גדול פטורה ורב אדא דאמר אשה המקפת גדול חייבת וגדול המקיף קטן פטור. תוס' חיצוניות:

מכדי תרוייהו סבירא להו הקפת כל הראש שמה הקפה. פירוש רב הונא דאמר חובה מגלחת להון אבל איש היה עובר אף על פי שמגלח כל ראשם. ורב אדא הא אמר חובה תקברינהו לבנה דמשמע דיש איסור במגלח כל הראש כשגדול מגלח לגדול. שיטה:

וקיימא לן כרב הונא דאשה מותרת להקיף קטן וגדול המקיף את הקטן חייב. דסוגיא דפרק קמא דבבא מציעא כוותיה דקאמר מאי בינייהו איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. וקאי השנויא דהיינו אשה לאו בת חיובא היא. אלמא אשה מותרת להקיף את הקטן מדנקט אשה ולא איש משמע דאיש המקיף הקטן חייב כרב הונא. וצריך עיון למאי דקיימא לן כרב הונא אם יהא אסור לספר ישראל להקיף נכרי. תוספי הרא"ש ז"ל:

דתניא ראשו מה תלמוד לומר. גבי מצורע כתיב וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח. והשתא דריש לראשו דמייתי דבכלל כל שערו הוא. ולקמן דריש זקנו. וגבות עיניו דריש בסוטה פרק היה מביא לכלל ופרט וכלל לרבות כל כינוס שיער ונראה. יכול אף מצורע כן. לא יגלח כל ראשו. והא דכתיב וגלח את כל שערו נוקי ליה בשאר שיער הגוף. תלמוד לומר ראשו לומר דגלוח מצורע דחי לאו דהקפה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף נח עמוד א[עריכה]

דכיון דאלו גלחיה בחד זימנא לא מיחייב. ואפילו אינו מצורע כי נמי הקיף ולבסוף גילח לא מיחייב דאתי קרא דמצורע למידחייה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן ברוב ספרים ומי כתב קרא הכי והא אמר ריש לקיש. פירוש וכיון דמצי לגלח בהיתר מי אתי קרא למישרי אף לגלח באיסור והאמר ריש לקיש כל מקום וכו'. ואית ספרים דגרסי ומי מצית אמרת הכי והאמר ריש לקיש וכו'. והלשון מיושב יותר הרב עזריאל ז"ל:

לאו גרידא מנא ליה. דאי לאו דשמיע ליה מקרא אחרינא דעשה דחי לאו גרידא לא הוה ליה לאוקמי למדחי לאו ועשה. שיטה:

הא גדילים תעשה לך מהם. מדסמיך גדילים תעשה לך גבי לא תלבש לומר דעושין גדילים מצמר בטלית פשתן דהיינו כלאים. אי נמי גדילים מצמר ופשתים יחד בחוטין מכל אחד דעביד בה קשר דהשתא איכא כלאים. תוספות חיצוניות:

ומאן דנפקא ליה מראשו. דעשה דגלוח דמצורע דחי לאו דהקפה מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים דהכי נמי איצטריך גדילים לאשמועינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה. דמראשו לא נילף דאיכא למפרך מה לראשו שכן לאו שאינו שוה בכל. ואם כן ראשו למה לי מגדילים נפקא דעשה דחי לאו. הרב עזריאל ז"ל:

הא כיצד צמר ופשתים בין במינם בין שלא במינם. פירוש ציצית צמר בטלית של פשתים או איפכא. אבל שאר מינים במינם פוטרין שלא במינן אין פוטרין להכי אתו מין כנף. והשתא אי לאו דאשמעינן מראשו דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה לא הוה מוקמי קרא דגדילים לכדרבא ממש אלא לכי דוקייה דרבא צמר לצמר ולמשי ופשתים לפשתים ולמשי אבל צמר ופשתים לא. אבל השתא דגלי קרא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה מעתה נאמר דקרא דגדילים אתא לידחייה לאו דכלאים ולומר דצמר ופשתים בשל פשתים ומינה ילפינן בעלמא דדחי לא תעשה. דמראשו דמצורע ליכא למילף בעלמא דאיכא למיפרך מה לראשו שכן לאו שאינו שוה בכל דנשי ליתנהו בהקפה. תוספי הרא"ש ז"ל.

דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה מנא ליה. ומנא ליה דמצורע נזיר מגלח ראשו. זקנו מה תלמוד לומר. דבכלל כל שערו הוא. לפי שנאמר בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו תלמוד לומר זקנו. ובכהנים איכא גם עשה דקדושים יהיו והוא הדין נמי דדחי לאו ועשה דנזיר. תימה היכי בעי למילף נזיר מכהן דאיכא לאקשויי מה ללאו ועשה דהשחתה דאינו שוה בנשים תאמר בגלוח נזיר ששוה בכל. והכי פריך בסמוך. וי"ל דלפי המסקנא ניחא. והשתא קסבר כיון דבכהן איכא חדא קולא שאינו שוה בכל ובנזיר חדא קולא שכן ישנו בשאלה אם כן שקולין הם ולמדים זה מזה. ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דקילי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ורבי יוסף הקשה מאי קאמר ומאן דמפיק לראשו כו'. דלמא אי שתיק מראשו הוה אמינא דתגלחת לא הותרה בנזיר מקל וחומר דיין שאינו סותר לא הותר תגלחת שסותרה אינו דין שלא הותר כדאיתא פרק שלושה מינין דף מ"ז ע"א. וי"ל דקל וחומר דלעיל אינו קל וחומר גמור דאיכא למימר טומאה תוכיח שסותרת והותרה מכללה אצל מת מצוה. תוספות חיצוניות:

ומאן דמוקי ראשו בנזיר זקנו למה לי. הוה מצי לשנויי דכהן מנזיר לא אתי שכן ישנו בשאלה כדקאמר בסמוך. אלא דעדיפא מינה קא משני. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף נח עמוד ב[עריכה]

מיבעיא ליה לכדתניא. דמוכחת דהשחתה דזקן הויא בתער לכך איצטריך זקנו דמצורע למימר דתגלחת דמצורע דוחה השחתת זקן. ומיניה ידעינן דגילוח מצורע הוו בתער. אבל לא מצי ידע תער במצורע מנזיר מצורע דסבר כמאן דאמר פרק שלושה מינין תער לא יעבור לרבות כל המעבירין ואפילו במלקט ורהיטני. לכך איצטריך זקנו. ואף על פי דמזקנו ילפינן תער מכל מקום דרשינן מיניה כן מצורע דיש לנו לומר מקרא מלא דבר הכתוב בין ישראל בין כהן. (ונעשה תירוץ ממה שעושין קושיא ולא נדחוק לשנות מקרא מלא דבר הכתוב. סימן שפ"ה). והר"ם מפרש דאם כן קשיא מה שמקשה התלמוד לעיל למאן דאמר ראשו ללאו גרידא לא תעשה ועשה מנא ליה ולא שני מקרא מלא דבר הכתוב. וגם נימא תלמודא כשמקשה לא ניכתוב כי אם זקנו לבד ולישתוק מראשו דחדא מינייהו אתיא משום תער. יש לומר דאף על גב דצריכי קראי לגופייהו אי משום תער אי משום הקפה מכל מקום נדע החידוש דחייה כדפירשנו כך דקדק מורי הרב מקינון. נראה דכולה שמעתין מיתוקמה. דאף על גב דקראי צריכי לגופייהו או משום לאתויי בתער דוקא או משום הקפה כל הראש שמה הקפה. מכל מקום נדע מינייהו דחייה אף למאן דאמר דקראי לא צריכי כי אם ללאו ועשה דמסתבר לן שהפסוקים באים משום חידוש דחייה. ולפירוש זה ניחא דהני תנאי דשמעתין היינו תנא דלעיל פרק שלושה מינין. ואף על גב דהקפת כל הראש שמה הקפה איצטרך למילף מראשו ובתער איצטריך למילף מזקנו אפילו הכי חדא מינייהו ללאו ועשה וחדא ללאו גרידא. דהיינו תנא דאצריך קרא ללאו גרידא ולא דריש גדילים. וא"ת מנא לן כהן מצורע ונזיר מצורע דילמא לא ידעינן אלא או הא או הא כיון דמצריך קרא גרידא. וי"ל דהיינו קושיא שמקשה תלמודא למה לי ראשו למה לי זקנו. כלומר פשיטא דקרא ללאו גרידא וחדא ללאו ועשה. ואם כן לא ידעינן אלא או הא או הא ולא ידעינן כהן מצורע דמצריך קרא ללאו גרידא. ומשני כו'. תוספות חיצוניות. כתוב בתוספות וא"ת והא שפיר איצטריך לאשמועינן דתגלחת מצורע בתער. ועוד דלעיל פריך למאן דיליף דמוקי ראשו ללאו גרידא לאו ועשה מנא ליה. וי"ל כו'. תוספי הרא"ש ז"ל:

ומפרש רבינו אחי למה לי למכתב זקנו צו'. דמשמע ליה כי היכי דמסיק ליה תנא ללאו ועשה מזקנו ומוקמינן ליה לכהן מצורע משום דקרא כתיב בין בישראל בין בכהן. דעל כרחין לאו מכח ייתורא מוקמינן ליה בכהן דהא לישראל נמי איצטריך לאורויי לן דתגלחת מצורע בתער כדאסיקנן. אלמא סברא הוא דקרא סתמא כתיב בכל אדם ואם כן קרא דראשו נמי אית ליה למימר דמסתמא כתיב ומיירי נמי בנזיר. ואם כן למה ליה להאי תנא למילף לאו ועשה מזקנו כדאמר לעיל הא מראשו גופיה שמעינן נזיר. ולא מצי לשנויי דזקנו איצטריך למילף דתגלחת מצורע בתער דאם כן למה ליה לתנא לאיתויי פאת זקנם בכהנים הוה ליה לאיתויי לא תשחית פאת זקנך. אלא ודאי משמע לתנא דחיית הכהן דלאו ועשה ואמאי הא מראשו שמעינן לאו ועשה דנימא קרא סתמא כתיב ואפילו בנזיר. וסלקא דעתין השתא דתנא דמוקי לראשו ללאו גרידא אית ליה דכהן ונזיר שקולין הם. והכי אמר לעיל:

ובעלמא לא ילפינן דאיכא למיפרך כדאמרינן. ובהצד השוה נמי לא ילפינן מינייהו דאיכא למיפרך.

דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער. דמצי לגלח ראשו וזקנו בכעין תער דקיל איסורו ודחי להו עשה דמצורע. תוספות חיצוניות.

הכי גרסינן ברוב ספרים. ובעלמא לא ילפינן מינייהו דאיכא למיפרך כדאמר. פירוש בעלמא לא ילפינן מכהן לחודיה או מנזיר לחודיה דעשה דוחה לאו ועשה דאיכא למיפרך כדאמר. וא"ת לכל הפחות ניגמר מזקנו דכהן בעלמא כל היכא דהוי לאו שאינו שוה בכל דדחי. ואם כן גבי והתעלמת כגון כהן והוא בבית הקברות היכי פריך פשיטא עשה ולא תעשה הוא הא אינו שוה בכל דבכהן קאמר ושמעינן מהכא דדחי. וכן גבי אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת דקאמר בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה הוא. ומה בכך הלא אינו שוה בכל אלא בכהן גדול וכן הרבה. ויש לפרש דמזקנו לא גמרינן בעלמא אפילו לאו שאינו שוה. דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דין הוא דדחי לא תעשה ועשה דנזיר וכהן דחמיר משום שלום בית דאמר מר גדול השלום כו' שעל ידי כן אוכל בקדשים למחרת תגלחתו לאחר שהביא כפרתו ואוכל עם אשתו בקדשים ומותר בתשמיש המטה. וכהאי גוונא איתא בפרק שילוח הקן דאי לאו שלח תשלח הוה אמינא דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום. ואף למאן דאמר במועד קטן דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה איכא קצת שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לשתי מחנות אף על פי שהוא מותר בתשמיש שמא לא מתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה וכדקאמר הכא. בעלמא לא גמרינן מינייהו דאיכא למיפרך כדאמרן ולא נקט הך פירכא. הוא הדין דמצי למינקטיה אלא משום דהוה צריך למימר נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה וכהן מנזיר שכן ישנו בשאלה ולא הוה מצי למימר משום שלום בית בעלמא נמי נקט פירכי דלעיל. הר' עזריאל ז"ל:

מיקל אדם כל גופו בתער. אפילו בית השחי ובית הערוה. ולא מיירי באיש זקן למאי דסלקא דעתין השתא דבתער ממש קאמר. תוספות חיצוניות:

ומשני כעין תער. במספרים סמוך לבשר אף כעין תער שרי רב אבל לא תער ממש. ונראה דאף במלקט ורהיטני אסיר דבמספרים דוקא נקט תלמודא. הר' עזריאל:

דף נט עמוד א[עריכה]

בנזיר מותר כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים בנזיר מותר להעביר בית השחי ובית הערוה במספרים דקסבר תער לא יעבור על ראשו כתיב בין בתער בין בשאר מעבירין אבל בשאר גופו הרי הוא ככל אדם. שיטה:

בעא מיניה רב מר' חייא מהו לגלח. אין לפרש דבמספרים בעא מיניה דכיון דאמר ליה ר' חייא אסור היכי אמר רב לעיל דמותר להקל במספרים כעין תער ולא מסתבר למימר דפליג אר' חייא רביה. אלא מהו לגלח בתער אמר ליה ר' חייא אסור. והא גדיל. ותימה מאי פריך ליגלחיה במספרים דר' חייא לא אסר אלא בתער. ופירש ר"ת והא קא גדיל ומצערי ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בתוספות חיצוניות וזה לשונן. מהו לגלח. פירש ר"ת דלגלח בתער קמבעיא לרב דאלו במספרים קא שרי רב לעיל והכא אהדר ליה ר' חייא לרב דאסור ולכאורה משמע דרב קיבלה מיניה. ומיהו רב שאל מרבי חייא מהו לגלח בתער רק לידע טעמו של דבר דבעי למפרך עלה והא גדיל. תוס' חיצוניות:

גבול יש לו כל זמן שמגדל נושר. ואם כן אין דרך בני אדם לגלחם שהרי כל היתרון הגדל נושר. ולכך המגלחם עובר משום דהוי תיקוני אשה. הר' עזריאל ז"ל:

השתא לפי סוגית הלכה זו כמו שהגרסה כתובה בתלמוד מותר לגלח בית השחי ובית הערוה במספרים אפילו כעין תער. ובשאר אברים כגון שער שבזרועותיו ובשוקיו ושתחת זקנו מותר לגלח אף בתער דלא חזינא בהו איסור כלל. הר' עזריאל ז"ל. ולפי זה ניחא שפיר לא עשה רגליו במפיבושת דבעי למימר שלא גילח בית השחי ובית הערוה כדמוכח פרק מצות חליצה דף ק"ג הרי שהיה יכול לגלחם בהיתר גמור במספרים אף בכעין תער כדקאמר רב לעיל. והשתא לפירוש הלכות גדולות משמע דבית השחי ובית הערוה ובין שאר איברים בתער הוי מדרבנן אך בית השחי ובית הערוה לוקה מדרבנן ושאר איברים לא לקי מידי. ובמספרים כעין תער אף בבית השחי ובבית הערוה מותר כדקאמר רב:

ועוד מצא רבי בהלכות פסוקות כו'. השתא לפי ההוא גרסא בין שאר איברים בין בית הערוה בתער אסור. ובמספרים ערוה אסור שאר איברים מותר. תוספות חיצוניות ותוספי הרא"ש ז"ל וכן בשטה וככתוב בתוספות. והא דאמר בהחולץ (דף מ"ח) ועשתה צפרניה ר' אלעזר אומר להעביר ור' עקיבא אומר לגדל וראיה לדברי ר' אלעזר ומפיבושת ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו הא עשייה העברה. ופירש רש"י התם לא עשה רגליו ולא גילח ציפורניו. ואינו כדאמר לר' מאיר פרק מצות חליצה חלץ למעלה מן הארכובה חליצתו פסולה משום דלא איקרי רגל. ופריך מהכא ולא עשה רגליו ומשני לישנא מעליא והשתא פריך שפיר דלמעלה מן הארכובה איקרי רגל. ונראה דדרשינן משום שנראה לו דאסור לגלח בית השחי ובית הערוה אף במספרים ואפילו הוא אסור שמא אחריו הוא דגזרו ובימי דוד ושלמה לא היתה הגזרה לכך מגיה הוא הכתוב. תוספות חיצוניות:

מהו לחוף. פירוש מהו שיהא מותר להתחכך בצפורניו כדי להשיר שער הערוה. אמר ליה אסור. בבגדו מאי אמר ליה בבגדו מותר. דכהאי גוונא ליכא תיקון אשה הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו:

דף נט עמוד ב[עריכה]

מתני' מת אחד מהם. פירוש וכיון דמת אחד מהם אי אפשר שיביא האחד הנשאר קרבן טומאה וקרבן טהרה מספק משום דשמא יביא חולין לעזרה. ועוד דאין מביאין אשם או חטאת נדבה. כיצד יעשה אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק ויפייס ממנו שידור כנגדו בנזיר. פירוש עמו. שיטה:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר' יהושע. למילתיה שיבקש אחד שידור כנגדו אלא לחדד בה התלמידים. אם יש בהן שישיב כבן זומא. אבל ודאי ר' יהושע גמרה לבן זומא ולא משום קושיא דאמר נמצא מביא קרבנותיו לחצאים. אלא הכי קאמר הואיל ואין אחר כנגדו מביא מחציים. תוספות חיצוניות והרא"ש ז"ל בפירושיו. ולא נהירא גירסא זו דהא אמרינן כבר דלא אמרה ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבוד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרי. מה יעשה ר' יהושע שמצריך ליחד אחד כנגדו על הדקין ועל בני מעים שלא יסריחו. שהרי בסוף שלשים מביא קרבן טומאה וקרבן טהרה ולאחר זריקת הדם הוא מגלח ואין האימורים ואיברי העולה נקטרים עד לאחר תגלחתו ותגלחת חבירו אם כן יסריחו. ולבן זומא אתי שפיר טפי שאין כאן אלא נזיר אחד ולא מסריחי קרביים בין זריקת הדם להקטרה בשביל תגלחת אחת. אבל לר' יהושע דבעי שני נזירים וצריך שיגלחו בין זריקה להקטרה איכא למיחש טפי שמא יסריחו האימורים. ותימה הוא למה יסריחו בשביל המתנה שתי תגלחיות. ועוד למה ימתין הכהן מלהקטיר עד לאחר תגלחתם. וצריך עיון כי בערוך בערך דק פירש להא מילתא כמו שפירשנו ולא ביארה בכל הצורך. (ויש פירושים אחרים ואינן מיושבין). ויש גורסין מה ליעביד ר' יהושע לרוקיה דלא ליסרי. ומפרש מה יעשה ר' יהושע מרוק פיו שלא יסריח אם לא היה מדבר. כלומר רוצה היה לדבר כשאמר זה שאין בדבריו ממש דודאי הלכה כבן זומא ולא איכפת לן אם מביא קרבן לחצאין. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' ושותה יין ומטמא למתים. לאחר מאה ועשרים דמונה שלושים יום מיום ששים ואחד שמא לא היה טמא וביום תשעים מגלח ובתשעים ואחד מביא קרבנות נזיר חטאת ועולת העוף דשמא טמא. ואף על גב דכל נזיר טהור אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד וזה מגלח כל שני תגלחיות ראשונות ביום שלשים. הואיל ואינו מותר לשתות אחריהם ביין לא חששו אם מגלח יום שלשים. אבל תגלחת אחרונה היא ביום מאה ועשרים ואחד יום ומביא קרבנות נזיר טהור ומותר בו ביום ביין. והיינו הא דקאמר לאחר מאה ועשרים יום כן פירש הרב. ולעיל פירש הרב דאם כן היינו דלא כר' עקיבה דאמר גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני. דאם כן ביום שלשים עצמו דמגלח מצי לאתויי קרבנות נזיר טמא בתגלחת ראשונה. ואין לפרש דהכי הוא דמגלח ומביא ביום שלשים ראשונים חטאת. דאם כן תגלחת שנייה תהיה ביום חמשים ותשע יום דיום שלשים שגילח בו עולה לו להתחיל בו מנין השני וביום הששים עצמו יהיה מותר לאכול בקדשים. ומתניתין קתני לאחר ששים יום. וגם ליכא למימר דתגלחת ראשונה ביום שלשים ואחד ובו ביום מביא קרבנותיו דאם כן תגלחת שנייה גם כן בו ביום ששים ואחד ועד לאחר ששים ושתים אינו מביא קרבנות מצורע. ומיתניתין משתמעא דאחר ששים יום דבששים ואחד הוא מותר לאכול בקדשים. תוספות חיצוניות:

דף ס עמוד א[עריכה]

גמרא אמרת תגלחת ראשונה וכו'. וחטאת העוף ספק ואזלא לקבורה. ותפס דברי ר' יהודה והניח דברי רבנן דאמרי בשריפה בפרק בתרא דתמורה. ובפרק כל שעה אמרו לו לר' יהודה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה:

רביעית מביא קרבן טהרה וכו'. ושאר קרבני חטאת ושלמים יהיו חובה בכל ענין או מעולה זו או מעולה ראשונה שעדיין לא הביא חטאת ושלמים עד עתה. ולדברי ר' יהושע יבקש אחר שידור כנגדו לאחר שספר שלשים דהשתא לא יביא קרבנו לחצאין. הרב עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות ולכך ימנה שלשים ויום שמיני וכו'. ויום אחד ושלשים יגלח דכיון דנטהר מצרעתו אינו מגלח אלא עד יום אחד ושלשים כשאר נזירים אף על פי שעדיין אינו שותה יין ומיטמא למתים דשמא נזיר טמא היה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוספות ואי אפשר לגלח שנית עד שלשים וכו'. וביום שלושים דהיינו שבעה ושלשים לנזירותו מגלח דכיון שיש עליו ספק צרעת מגלח ביום שלשים כדפרישית לעיל. וביום שמנה ושלשים יביא עולת בהמה לספק נזיר טהור וחטאת העוף לספק צרעתו ואוכל בקדשים בו ביום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף ס עמוד ב[עריכה]

טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים. לאו דוקא לאחר שמונה דביום שמיני מגלח תגלחת שנייה ולמחרת בשמיני מביא קרבנותיו. ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה דאחר שהביא בשמיני קרבנות צרעתו מונה אותו יום ועוד ששה ימים ומגלח לטומאתו ולמחרת ביום שמיני מביא קרבן טומאתו הרי חמשה עשר יום. ואותו יום משלים לאחד ושלשים יום ומגלח בו ביום ושותה ביין. הרי שמותר אחר ארבעים וארבעה ימים דהיינו ביום חמשה וארבעים. ולא הוי לאחר ארבעים וארבע דומיא דאחר שמונה דהיינו ביום שמיני עצמו והכא יום ארבעה וארבעים ולא יותר. צריך עיון הטעם למה אין יום תגלחת של מוחלט דהיינו יום שביעי עולה למנין שבעה של נזיר טמא. דנהי דתניא פרק כהן גדול דימי חלוטו אין עולין לימי נזירותו והוא הדין ימי ספרו אין עולין למנין נזירותו. וגם תגלחת דהחלט אינה עולה לתגלחת דנזיר טמא כדאיתא בסמוך דנזיר טמא לאחר ביאת מים ומצורע לפני מים ולכך אינו עולה. וצריך אחר שגילח לצרעתו גילוח אחר שבעה ימים כדי לכוף ראשו לעיקרו. אבל יום דתגלחת החלט למה אינו עולה למנין ז' ויגלח יום י"ג ויביא קרבנותיו ביום י"ד. ושמא נפרש מתחיל נזירות טהרה ביום י"ג ומונה שלשים דהיינו שלשה וארבעים וביום ארבעה וארבעים יביא קרבנותיו. והא דקאמר תלמודא ושותה יין לאחר ארבעה וארבעים היינו ביום ארבעים וארבעה כמו אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דהיינו יום שמיני עצמו. הגה"ה: צריך עיון לפרש דהא ביום שביעי דמגלח מייתי קרבנות טומאה כר' עקיבא ומאותו יום מתחיל מנינו מביום ז' עצמו ויגלחנה טהרה. וי"ל דכיון שאין נותנין לו אלא שבעה כדין נזיר שמא לא דיינינן בנזיר ששהא תגלחתו אלא כשאר נזיר טמא שמגלח בשביעי ומסיים קרבנותיו בשמיני. וכן יש לפרש בסמוך גבי שתה יין לאחר מ"ד. תוס' חיצוניות:

מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע ותעלה תגלחת צרעתו לנזירותו. כגון אם נחלה וביום השלמת נזירותו נתרפא וגילח לצרעתו תעלה לו גם לנזירותו. ובמתניתין אמרינן דצריך ארבע תגלחות משום דתגלחת צרעתו לא עלתה לו לנזירותו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

דף סא עמוד א[עריכה]

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דהוו בנזיר ספק טמא ספק מוחלט משום מצוה נינהו וצריכי כלהו תער או משום עבורי טומאה נינהו ולעבורי בנשא סגי. איבעיא לן בספק דכיון דבתגלחת ראשונה עביד טבילה קודם תגלחת משום ספק טומאה דאי לא טביל לא מצי מגלח דדילמא לאו מוחלט הוא ואינו יכול לגלח עד שיטבול וישחוט זבח אחר דדילמא טהור הוא. וכן לאחר תגלחת עביד טבילה משום ספק החלט וקרבן טומאה נמי מייתי אם כן שייכא ההיא תגלחת קצת לתגלחת טומאה ואותה תגלחת מגלח בתער הרי קיים מצות תער לטומאתו ולחלוטו דהא טביל ליה תרי זימני. ובתגלחת שניה נמי טביל אחר תגלחת דספק טהרתו וספק ספרו הוא ומגלח נמי בתער. אבל בתגלחת שלישית לא יצטרך תער דכיון דטבל שתי טבילות בקמייתא הרי קיים מצות תער לספק טומאה. ואף על גב דמכל מקום מצרכינן תגלחת שלישית משום ספק טומאה בעבורי נשא סגי דלעבורי שער טומאה היינו משום דבעי למימני שלשים יום דנזיר טהרה ולא איפשר למנות נזיר (טומאה) טהרה אם עליו שער טומאה. או דילמא משום מצוה הוו כולהו ארבע תגלחיות ואפילו השלישית. ואם כן יצטרך תער דאינו יוצא ידי חובת תגלחת טומאה בתער ראשונה אף על גב דטביל מקמי תגלחת דכיון דלמצוה איתקון כולן צריכין תער. תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שער טומאה הוא בשלש סגי. שהרי בתגלחת ראשונה ושלישית אזיל ליה שער טומאה ובראשון ובאמצעי עבד ליה תגלחת טהרה. ואי ליכא מצוה דתגלחת אחרונה לא ליעביד כלל דהא ליכא בתרה מידי. אלא ודאי מצוה בארבעתן שמע מינה. ואם כן תער בעינן. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש סגי. פירוש תגלחת שלישית לא אצטריך כלל לעשות ואפילו הכי מיד שמנה שתי ימים ושתי תגלחיות לצרעתו מיד הוא מותר למנות מנין דנזירות טהרה ומותר לשתות ביין אחר תשעים יום אף על גב שלא גילח לטומאתו הואיל ותגלחת טומאה להעביר שיער תעלה לו לתגלחת דמצורע מידי דהוה לנזיר. ומדתנן דאינו עולה תגלחת דמצורע לנזיר טמא שמע מינה דלאו משום עבורי שיער הוא אלא משום מצוה ולכך אינו עולה. והוא הדין דמצי למפשט מדאמרינן לעיל דתגלחת צרעתו אינה עולה לו לטומאתו. תוספות חיצוניות: וקשה לי דמסתבר דאפילו נזיר טהור מצי לאעבורי שערו בנשא רק שישייר שתי שערות לקיים מצות גילוח כדמוכח לעיל דמצות גילוח הן שתי שערות. וצריך לומר דתרי גווני נשא נינהו ויש נשא שהשיער צומח אחר כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

סליק פרק שני נזירים