שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עב עמוד א[עריכה]

ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכו': ולא גרסינן אלא מאי שנא רישא וכו' דמעיקרא נמי מצי לאקשויי אלא מאי חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר אי הכי סיפא נמי אלא ודאי דהאי טעמא דמפרש ביה בסוף וטבחו כולו באיסור בעינן עליו היו סמוכין בתחילה ולא אתיא ליה סייעתא מסיפא והשתא הוא דמפרש טעמא דמתניתא. ואית דגרסי ליה ומפרשי ליה הכי בשלמא ללישנא קמא דאמרת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר סיפא ודאי ניחא ורישא נמי מוקמינא לה בשעמד בדין ואיידי דתנא רישא גנב משל אביו וכולה כדאוקימנא מעיקרא אלא להאי לישנא סיפא היכי מיתרצא. הראב"ד ז"ל.

וטבחו כולו באיסורא: ולפיכך אם טבח לאחר שמת אביו לא משלם דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא דהא יש לו שותפות קצת בגויה. וגונב שור שיש לו שותפות בו מיפטר מתשלומי ארבעה וחמשה מהאי טעמא אבל כפל אפשר דמשלם דלא חזינן ביה מיעוטא כדחזינן בטבחו או מכרו דכתיב וטבחו או מכרו והיה יכול לכתוב וטבח או מכר אלא ודאי לאשמועינן דדוקא כולו ולא חציו אבל בגנבה לא כתיב ואוי יתירה על שור על חמור והא אמרינן דבכלל שור אפילו חצי שור. ה"ר יהונתן ז"ל.

שמע מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף: פירוש דבר שאינו נאסר כי אם בשביל שם שחיטה כגון חולין שנשחטו בעזרה שאינם נאסרין אלא מפני שם זביחה דאמרינן כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אינו נאסר עד גמר שחיטה אבל שאינו נאסר בשביל שם שחיטה אלא מפני איסור אחר אפילו בכל דהו נמי מיתסר כגון שוחט לעבודה זרה דאמרינן לעיל כיון דשחט בה פורתא אסרה וכו' וכן הדין לשוחט בחוץ שאינו נאסר אלא בשביל שם שחיטה. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל דבר שאין חיובו או פיסולו בא אלא משום שחיטה כגון חולין בעזרה שלא נאסר אלא משום זביחה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וכן שוחט קדשים בחוץ וכן טובח אחר שגנב יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאה שלהם בא אלא בגמר שחיטה הא כל שאיסורו משום דבר אחר כגון שוחט לשם עבודה זרה מכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה. ויש פוסקים בכולם שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכן עיקר כמו שביארנו במסכת חולין פרק ב'. ולענין פיסול מחשבה בקדשים מיהא כולם מודים דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ואף מחשבה שבתחילת שחיטה פוסלת ואם תמצא לפסוק כן אף בחולין בעזרה אי אתה מוצא חיוב תשלומין בחולין בעזרה אלא כששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרם בפנים שמשנאסרו אינו טובח את שלו ואם התחיל בפנים וגמר בחוץ נאסרו. ע"כ.

דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכו': וא"ת אמאי לא מוכיח משוחט קדשים בחוץ דאי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אם כן לעולם לא מיחייב אשוחט קדשים בחוץ דכיון דכי שחיט בה פורתא אסרה ואידך מחתך בעפרא הוא ולא מחייב כיון דלא חזיא לביאת אהל מועד כדמוכח בשלהי פרק השוחט מקרא דאל פתח אהל מועד לא הביאו ודריש מי שראוי לפתח אהל מועד וכי תימא דמחייב אפורתא קמא אין זה דכיון דסוף שחיטה בפיסול לא מחייב אפורתא קמא כדמוכח בסוף פרק השוחט דפריך מההיא דהשוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות ואי סלקא דעתך כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אידך כי קא שחיט כמחתך עפר בעלמא ואשוחט חוץ לא ליחייב ומשמע דפריך אליבא דכולי עלמא אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והשתא לישני דמיחייב אפורתא קמא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אלא שמע מינה כיון דסוף שחיטה בפיסול אין תחילת שחיטתו נמי חשיבא שחיטה אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים דכיון דאין פיסול בסוף שחיטה אם כן מחייב אפורתא דהוה בחוץ אף על גב דגמר השחיטה הוה בפנים. וי"ל דודאי משחוטי חוץ לא מצי מוכח דכיון דאין שם פיסול אחר אלא שחוטי חוץ לבד אין לומר שלא יתחייב אשחוטי חוץ משום דסוף שחיטה הויא כמחתך בשר בעלמא מחמת פיסול דשוחט דהא בהכי חייב רחמנא שוחט חוץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחט חוץ אבל כשיש שם פיסול אחר כגון השוחט לעבודה זרה כי ההיא דפרק השוחט אז יש לפטור אפילו למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דהוי בסוף השחיטה כמחתך עפר דהיינו סוף השחיטה בפיסול. תלמידי הר"פ ז"ל.

כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דידיה קא טבח: איכא למידק דהא כל טובח דחייב רחמנא לאו דמריה קטבח אם איתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דמכי שחיט בה פורתא קני בשינוי אידך כי קא טבח דידיה קטבח. ויש לומר דפשיטא להו דבשחיטת פורתא לא קני להו.

אבל לדידי קשיא לי דאפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף משמע דלא קשה ליה משום דאיסורו וחיוב תשלומיו באין לו כאחד ותמיהא לי דהא מכי שחיט בה סימן אחד בפנים אסרה וכדאמרינן ואנן וטבחו כולו באיסורא בעינן וכדאמרינן בפרק השוחט דהיכא דשחט בה סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים דברי הכל חייב הואיל ונעשה בו מעשה חטאת העוף בחוץ ובבהמה קמיירי כפירוש הנכון שכתבתי שם אם כן כששחט בה סימן אחד בפנים אסרה אידך לאו דידיה קא שחיט. וי"ל דהכא כרבה דהתם נקיטה דאוקי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה בשוחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר ישנה מתחילה ועד סוף חייב ולמאן דאמר אינה אלא בסוף פטור והילכך הכא נמי אף סימן אחד בכלל פורתא הוא דקאמר והרי הוא בכלל שאלתו דישנה מתחילה ועד סוף או אינה אלא בסוף כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה וכו': וא"ת ומה ובכך אי סבר רבי יוחנן הכי. וי"ל דאם כן קשיא דידיה אדידיה דאיהו גופיה וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל.

ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל בפרטיו וזה לשונו קיימא לן כרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה להיאסר בהנאה מתחילה ועד סוף כלומר בין בתחילה בין בסוף. והא דתנן השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה אוקימנא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמר בפנים אבל אם התחיל בהם בפנים פטור מתשלומין. ושמעינן מדרב אשי דלא מחייב תשלומי ארבעה וחמשה אטביחה עד דגמר לה לכולה טביחה מאי טעמא וטבחו כולו בעינן הילכך אי איתא לכולה טביחה בדבר המותר בהנאה מחייב ואי לאו לא מחייב. ושחיטת חולין בעזרה לא שנא שחט מיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ ולא שנא שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ולא שנא שחט מיעוט בפנים ולא גמרן אסור בהנאה מדאורייתא. ע"כ.

דף עב עמוד ב[עריכה]

מתניתין. הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים שלשה וארבעה: ויש גורסין שנים ושלשה וכן עיקר שהראשונים ישלמו הקרן וחכפל ונשארו שנים בשה ושלשה בשור. הרב המאירי ז"ל.

גמרא. למפרע הוא נפסל: פירוש משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון בניסן והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר. וכן פירשו רבינו חננאל והרי"ף ז"ל והכי איתא בירושלמי וכו'. ודוקא בעדות על פה אבל בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלא אם כן כתוב שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה וכו'. הרשב"א ז"ל.

עד זומם חדוש הוא וכו': יש לדקדק מההוא עובדא דאמרינן בפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר כמו כן האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. ומסיק תלמודא לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא קמיפלגי דאיתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי דרבא אמר כרב חסדא ורב נחמן כרב הונא.

ותימה אי רבא אמר כרב חסדא מאי חידוש איכא בעד זומם אם המזימים פוסלים והלא אף על ידי הכחשה הם נפסלים לעדות אחרת. ויש לומר דסוגיא דהתם ללישנא בתרא דהכא דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. אבל עדיין קשה מאי פריך והלא עדות מוכחשת היא והא אינה מוכחשת אלא מאכילה דהאי דקאמר דאבהתיה מקמי דקאמר ואכלתיה שני חזקה ורבא אית ליה מכאן ולהבא הוא נפסל. ואין לפרש הואיל ובחד דיבורא אמר לה חד עדות היא דהא אמרינן בשמעתין שנים אומרים גנב וטבח והוזמו על הטביחה ולא על הגנבה דאטביחה דאתזום אתזום אגנבה דלא אתזום לא אתזום והתם נמי מרמי לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה אלמא תרי מילי נינהו.

וצריך לומר דכי אמר רבא דאינו נפסל למפרע היינו להחזיק ממון שאם היה חתום בשובר לא פסלינן ליה אלא מחזקינן ליה הממון בחזקת הלוה שבידו השובר אבל מודה רבא דלהוציא ממון הוא נפסל למפרע כגון אם היה חתום בשטר מלוה אין מוציאין מן הלוה בעדותו והיינו דקאמר רבא התם והלא עדות מוכחשת ואיך מוציאין מזה ונותנין לזה והרי הוא מפסל למפרע ומתרצינן קושיא קמא דמה שפוסלין אותו להחזיק חדוש הוא דהא בשתי כתי עדים לא פסלינן ליה להחזיק אלא למפרע להוציא. ולפי פירוש זה כי אמרינן לקמן מאי בינייהו הוי מצי לשנויי דללישנא דחדוש פסלינן להו למפרע להוציא וללישנא דפסידא דלקוחות אף להוציא לא פסלינן למפרע והא דלא שני הכי משום דכל חלוק זה שחלקנו בין להוציא ולהחזיק לא צריך לפי המסקנא דהתם דמשני רבא אית ליה דרב הונא ולא פסלי אלו את אלו על יד הכחשה ואם כן חדוש הוא הכא. וגם הא דפוסל רבא התם אף על אבהתא מפרש תלמודא התם משום דחד עדות היא ולפי המסקנא דהתם לא מצי למימר איכא בינייהו להוציא כדפרישית. הר"ר ישעיה ז"ל.