שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כה עמוד א[עריכה]

גמרא: ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז:    פירוש ובודאי דהא קמשמע לן דחייב להכריז על הכל כדי שיחזור הכל בסימן אחד כיון דהוי בצדו ואיכא למימר דמיניה נפלה ומיניה הוא דרמינן אמתניתא ואדוקיא דמתניתין.

בא בעל סימן ונטל את שלו:    פירוש שהודה שהדבר שאין בו סימן אינו שלו ושלא אבד לו אלא הכלי לבדו זכה הלה בדבר שאין בו סימן ולא הוי יאוש שלא מדעת דמסתמא כבר ידעו בעלים של פירות ונתיאשו קודם שבאו לידו של זה כל היכא דהוי מילתא דיקירא וכיוצא בו.

אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא:    פירש רש"י דמתניתין וברייתא קמייתא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דלא שריק ואם איתא דהאי כיתנא מהאי כובא הוה משתייר מיניה בכובא והוא הדין בכיס ולפניו מעות מהאי טעמא ודקתני אידך חייב להכריז בצנא דפירי דעבידי דשרקי ונפלו מיניה כולהו.

והקשו בתוספות דהיכי אפשר לאוקמי מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דוקא ולא בפירות דהא בהדיא קתני בהו פירות וכיתנא לאו פירות הוא דאף על גב דאמרינן בבראשית רבה ויבא קין וגו' זרע פשתן הביא זרע פשתן הוא דמקרי פרי אבל פשתן גופיה לא מקרי פרי. לכך פירש בתוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי דסתם צנא יש לו אוגנים ואלו הוו פירות מהתם הוה משתייר מינייהו בצנא וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דסתם כובא אין לה אוגנים ולהכי לא משתייר בגוה ואף על גב דהוו מהתם. ויש מפרשים דכולה מילתא תליא בכובא או צנא דהוא הדין בכובא ופירי וצנא וכיתנא אלא דאורחא דמילתא נקט דאורחא דכיתנא בכובא ואורחא דפירי בצנא.

ואחרים פירשו דדוקא נקט כובא וכיתנא דאיירי דכובא אין לה אוגנים וגם הפשתן קשור חבילות אפשר דנפל מינה ולא משתייר מידי אבל צנא אית לה אוגנים והפירות גם כן אינם דבוקים ואלו הוו מהתם לא סגיא דלא משתיירי מינייהו התם. ולפירוש זה לא ידעינן כל היכא דהוו כובא ופירי וצנא וכיתנא בתר הי מינייהו אזלינן ותלמודא נמי לא קים ליה שפירן ומאי דפסיק ליה נקט. ומביאין עוד ראיה בתוספות לפירושא דהא באוקמתיה דרב פפא אמרינן הא דמהדרי אפיה לגבי פירי והא דלא מהדרי וכו' איבעית אימא הא והא דמהדרי אפיה והא דאשתיירו ביה והא דלא אשתיירו ביה דכל היכא דלא אשתיירו ביה אף על גב דמהדרי אפיה כלפי פירי מיהת הרי הן שלה והיינו צנא ופירי ואלו לפירוש רש"י אליבא דרב זביד בצנא ופירי קאמר שנוטל ומכריז ואין זו שיטת התלמוד שיבא רב פפא להפוך דברי רב זביד אלא שבא להרחיב בדבריו ולעשות בו חלוקים. אבל לפירוש התוספות לרב זביד נמי בצנא ופירי קאמר שהן שלו ורב פפא בא לבאר כיצד הן שלו. הריטב"א.

כתוב בגליון וזה לשונו: הא בכובא וכיתנא לפירוש התוספות קצת קשה דלימא איפכא דמתניתין ברישא ולרש"י ניחא אך לשניהם קצת קשה הא דקאמר זכה הלה במה שבידו הוי מילתא דפשיטא כיון שזה מודה שאינו שלו וגם קצת קשה דעל המשנה מיד קודם שהביא הברייתא יאמר ורמינהי ולפירוש ר"ח ניחא ולפירוש ר"ח הפירוש הא דקאמר זכה הלה אפילו אשתייר קצת איירי בכובא וכיתנא דאין דרך שיפול דבר ממנו שכולו נשאר בפנים וכן הא דאית ליה אוגנים אז כולו נשאר בפנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי. פירש רש"י מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפול הוה משתייר ביה קצת מן כיתנא אבל ברייתא בצנא ופירי דעבידי דשרקי כולהו ואפשר דמצנא נפול משום הכי חייב להכריז והקשו עליו דמתניתין וברייתא קמייתא קתני בהו פירות ולא משמע כיתנא. עוד קשה לי דלפי פירושו אמאי קאמר רב פפא בתר הכי הא והא בצנא ופירי הכי נמי הוה מצי למימר הא והא בכובא וכיתנא הא דאשתייר ביה מידי הא דלא אשתייר ביה מידי.

ועוד דכי מוקי להו רב פפא הא והא בצנא ופירי פליג בטעמא אתירוצא קמא דבתירוצא קמא סבירא ליה דבצנא ופירי חייב להכריז אף על גב דלא אשתייר ביה מידי דעבידי דשרקי ורב פפא פליג בהא והוה ליה לפרשי טעמיה אלא הנכון כפירוש התוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא משום דסתם צנא יש לה אוגנים לא עבידי דשרקי כולהו אבל כיתנא עשוי חבילות וכובא אין לה אוגנים ואפשר שנפל כולו כאחד. והשתא אתי שפיר הא דרב פפא דשייך בהאי טומא גופה. ולא תיקשי להאי פירושא דהוה ליה לתלמודא לאפוכי ולמימר ברישא הא בצנא ופירי דמוקמינן ביה מתניתין וברייתא קמייתא דדכוותה איכא טובא בתלמודא. עד כאן.

רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי וכו':    ברוב ספרים כתוב הא דמהדר אפיה כלפי פירי והא דלא מהדר. ואיבעית אימא הא והא דמהדר אפיה הא דאשתייר ביה וכו' ולפי גירסא זו קשה דלשינוייא קמא דמוקמינן ההיא דהרי אלו שלו בדלא מהדר ואפילו הכי קתני מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ולאיבעית אימא חוזר בו מסברא זו דמוקי תרווייהו במהדר הא דאשתייר והא דלא אשתייר מכלל דאי לא מהדר אף על גב דאשתייר אין חייב להכריז. ואי הוו גרסי הא והא דלא מהדר הוה ניחא. הרא"ש.

הא דאית ליה אוגנים:    ונראה לי דבכיס נמי ברייתא קמייתא שלא היה הכיס פתוח לגמרי ואם איתא דמיניה נפל הני מעות הוה משתייר ביה מידי. וברייתא בתרייתא כשהוא פתוח לגמרי. אי נמי אפשר דיש כיסים שיש להם רצועות של עור על פיהן כמין אוגנים לעכב המעות שלא יפלו. שיטה.

שמעת מינה מנין הוי סימן:    לאו קושיא היא דהא ודאי הכי קיימא לן. אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתניתין מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלומר דמהא ליכא למשמע מינה דדילמא צבור קתני ומשום סימן מקום והא דנקט צבורי צבורי דעלמא כדאמרינן התם בוגרות דעלמא. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: תני צבורי פירות ולא אצטרכינן למימר מאי צבורין צבורין דעלמא דהשתא הכי קאמרינן דלאו דוקא בשמצא מנין צבורין ומשום דמנין הוי סימן אלא אפילו בצבור אחד הכי דינא ופירוש צבורין בין בשמצא צבורי רבים יחד בין בשמצא צבור אחד דמקום הוי סימן ואמרינן דאם כן נשמע מינה דמקום הוי סימן מדקתני צבור. ופרקינן דמהא ליכא למשמע מינה ותני צבורי כלומר דזיל הכא ומדחי וזיל הכא ומדחי וליכא למשמע מינה לא הא ולא הא.

ואם תאמר ואפילו קתני צבור אמאי לא אמרינן דמנין הוי סימן לומר כמה מדות יש בהן. יש אומרים דאלו בחד צבור דילמא דרך נפילה וכל שבדרך נפילה אין מנין סימן. ועוד יש לומר דכל היכא דקתני צבור איכא למימר משום סימן מנין ואיכא למימר משום סימן מקום אבל כי קתני צבורי על כרחך היינו משום סימן מנין דאי לסימן מקום בצבור הוה סגי ואמאי תני צבורי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: שמעת מינה מנין סימן וכו'. ואין להקשות דנימא מנין ומקום הוי סימן. ויש לומר יקשה למאן דאמר מקום הוי סימן כי לדידיה צריך לומר מנין לחודיה הוי סימן אפילו לא יהיב סימן במקום והוא הדין למאן דאמר מקום לא הוי סימן דבהא לא פליגי. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ואם תאמר מאי דיוק הוא זה מדקתני צבורי הא כולה מתניתין דהרי אלו שלו קתני בלשון רבים. ויש לומר דדייק מדלא קתני פירות צבורין מעות צבורין כדקתני רישא פירות מפוזרין וכו'. ואם תאמר ולמה לי למתני צבורי מעות משום מנין הא בחד צבור נמי איכא מנין דהיינו שלשה מטבעות כמגדלין. יש לומר דאיידי דתני צבורי פירות תנא נמי צבורי מעות. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: תני צבור. תימה דאכתי להוי מנין סימן מנין פירות מנין מעות שבצבור. ויש לומר דמכל מקום אין להוכיח אי מקום הוי סימן אי צבור תנינן. אבל קשה דמאי פריך שמעת מינה מקום הוי סימן הא אי תנינן נמי צבור איכא למימר דמנין הוי סימן. ונראה דפירות איירי בחטין וכיוצא בהן דלא שייך בהו מנין אלא כי איכא צבורין הרבה דהוי מנין דצבורין סימן ואצבור פירות פריך שפיר שמעת מינה מקום הוי סימן. ע"כ.

והוא שעשויין כמגדלין:    וכדמפרשי רבי חנינא נמי כעין של שלשה מלכים בעינן שלשה ובתרי לא הוי סימן ולא הוראה שהיה בהנחה.

וקשה אם כן מאי מכריז דהא כיון דידעינן דלא מכרזי אלא בכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה יודע לומר שלשה הם וכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלים ואי אמרת מנין מכריז כלומר מנינם הוי סימן אם הם שלשה או יותר אם כן היינו דרבי יוחנן ומאי איריא תלתא ואמאי לא אקשי לרבי יצחק ולרבי חנינא כי היכי דאקשי לרבי יוחנן. ויש לומר דלרבי יצחק ולרבי חנינא מאי דבעי תלתא הוא כדי שנדע שהוא דרך הנחה דתלתא כמגדלין לא שכיחי דנפלי הכי ומכל מקום סימנא הוי מנינא דמכאן ולמעלה אבל בשנים אף על גב דמנינא הוי סימנא מכל מקום דילמא מתרמי ונפלי ונתיאשו הבעלים דמאן לימא להו דנפלי אהדדי הילכך אפילו מנין לא הוי סימן. אבל לרבי יוחנן דאפילו זו על גב זו כגון של מלך אחד מכריז ואמרינן דרך הנחה הוי אם כן כי היכי דמתרמי תרי זו על גב זו הכי נמי מתרמי תלתא אלא מתרמי לא אמרינן ואם כן מאי יכריז תלתא אפילו תרי נמי. ואהדר ליה טבעא מכריז ותרי לא הוי סימן בשביל הסכלים שסוברים דמאי דקאמר טבעי סתם הוא לפי שהיו שנים דמיעוט רבים שנים. אבל שלשה אפילו ליודעים הוי סימן כיון דאפשר משלשה ולמעלה ואם משלשה ולמטה אי אפשר דלא הוו מכרזי וכדפרשינן לרבי יצחק ורבי חנינא. שיטה.

והוא שעשויין כמגדלין:    כתוב בתוספות ויש לומר דשפיר משני טבעי מכריז פירוש לעולם בתרי לא הוי מקום סימן. ולקמן הוה מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר ומהכא ליכא למפשט דמנין סימן דזיל הכא מדחה לה דאיכא למימר מקום סימן. גליון.

כמגדלין רויחא מתתאי ומציאה עלויה לזוטרא עילוי מציעתא תניא נמי הכי מצא מעות מפוזרין וכו'. עשויין כמגדלין חייב להכריז כי בודאי דרך הנחה היא זו ויש סימן בזו ההנחה והני מילי ברשות היחיד או בסימטא אבל ברשות הרבים אם הניחן שם ושכחן אבידה מדעת היא מפני שהן מתפזרין ברגלי האדם והבהמה ההולכים שם כל היום ועוד לא יהיה לו בהן סימן אי נמי דאשכחינהו בגומא. ואלו הן כמגדלין שלשה מטבעות זה על גב זה כלומר וכמה הן שהן עשויין כמגדלין ויהא חייב להכריז שלשה מטבעות וכו' אבל שנים אף על פי שעשויין כמגדלין לא. הראב"ד.

ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז. פירוש כמגדלין מכוונות זו על גב זו אין אחת עודפת על חברתה מפוזרין שלו אי הוו שלחופי משלחפי שאינם מיושבים זו על גב זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינה עליה כגון כנפי הכרובים כדגרסינן בפרק המוכר את הבית ודילמא שלחופי הוו משלחפי מהדדי. ועיקרו כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינון ידוהי. ואסיקנא כל שאינן ושויין כמגדלין מפוזרים נינהו והרי הן שלו רויחא לתתא ומציעאה עילויה וזוטרא עילוי מציעאה זהו כמגדלין. עד כאן.

הא גופה קשיא:    כתוב בתוספות דמצינן למימר דשלשה מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות כלומר דנימא דשלחופי לא מיקרי צבור ונקט צבורי מעות איידי דנקט רישא צבורי פירות ולעולם הוא הדין שלחופי ואי לאו רבי יצחק מגדלא הוה מצינן למימר דצבורי מעות היינו נמי שלחופי. גליון.

ומורי הרב ז"ל כתב בתשובת שאלה סימן אלף וש"נ וזה לשונו: שאלת מה תירצו התוספות דאכתי הקושיא במקומה עומדת מעות מפוזרין הרי אלו שלו הא שלחופי משלחפי חייב להכריז אימא סיפא צבורי מעות דפירושו שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו.

תשובה. אי שלשה מטבעות זו על גב זו הוי בבא באנפי נפשה איכא למידק מינה הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אבל אי קאי לפרושי צבורי מעות ליכא למידק מינה מידי דהא טעמא דצבורי פירות אי משום מנין למר ואי משום מקום למר ולא מפני שהמעות צבורין דתידוק מינה הא שלחופי משלחפי. תדע דלא קתני פירות צבורין ומעות צבורין ואתי סיפא לפרושי מה נקרא צבורי מעות שלשה מטבעות זה על גב זה וליכא למידק מינה מידי דהא לא הוי טעמא משום דהן זה על גב זה דאם כן אמאי בעינן צבורי בצבור אחד סגי ולא מצי למידק מינה לא מנין הוי סימן ולא מקום הוי סימן ומדבעי למשמע הכי ברירא מילתיה דטעמא לא הוי משום דמונחים זה על גב זה ומשום הכי לא קשיא רישא לסיפא ודוק. ואם תאמר לדידן דלא הוי סיפא פירוש דרישא כיון דמנין הוי סימן אמאי תנא צבורי מעות. ויש לומר דלמאן דאמר מנין הוי סימן אף על גב דלא ידע מנין המעות כיון דידע שהן שני צבורין הוי סימן דאף על גב דמכריז טיבעי אמר שני צבורין היו ונולן אף על גב דלא ידע כמה נינהו. עד כאן.

תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו:    לאו דוקא עשויין כמגדלין בלחוד דאם כן מאי קמיבעיא ליה לרבי ירמיה לקמן ובכשיר וכשורה וחביריו. ועוד דהא אמרינן לקמן דכסולם וכאבני בית קוליס הוי סימן. ועוד דלמאי דהוה סלקא דעתין לקמן דהנחה בלא מנין הוי סימן מה סימן יש לה דהא כל חד וחד אמר עשויין כמגדלין היו דלא מכריזין אלא בשעשויין כמגדלין אלא ודאי הכי קאמר דכל היכא דמשלחפי שלחופי ודכוותייהו הוא דאמרינן הכי איתרמו והיינו דבעי רבי ירמיה בכשיר וכשורה וחביריו אם יש להם דין עשויין כמגדלין או לא. הריטב"א ז"ל.

מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי:    יש מי שפירש מאי מכריז המוצא מנין שאמר כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלי הן ומונחין זה על גב זה מצאתם אי הכי אפילו תרי נמי ופריק מטבעי מכריז וזה בא ואומר כך וכך הן וכיון שכן אי שנים הן לא הוי סימן מנין דמידע ידע דמיעוט מטבעי שנים ולפיכך אינו חייב להכריז ומונחין זה על גב זה דקתני לאו סימן קאמר אלא דאי עשויין כן איכא למימר דלאו דרך נפילה נינהו וכשאינן עשויין כן המוצא אומר דרך נפילה הן ולא ידעינן מניינן ונתיאשו מהן הבעלים. וכן פירש הראב"ד למעלה בשלהי פרק קמא גבי שטרות דאמרינן לעיל מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה אי הכי אפילו תרי נמי ופרקינן שטרי מכריז ונותן סימן במנין והילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלין לסימן.

ורש"י פירש רבינא אמר טיבעא מכריז כלומר זה מכריז מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם. והקשה הרמב"ן ז"ל אם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא בעלמא הוא דהא קיימא לן מנין הוי סימן ותו במטבעות למה לי מנין תיפוק ליה דעשויין כמגדלין הוי סימן ובהכי בלמוד סגי. ופירש הוא ז"ל דמאי מכריז מנין פירושו כפירוש מאי מכריז מקום וכו'. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: והא דאמרינן מאי מכריז מנין פירש רש"י שמכריז כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זה על גב זה מצאתם ודמינן טיבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה אומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם ואם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא היא לומר דמנין לא הוי סימן. ותמהתי על רבינו הגדול שפסק הלכה כן וכן כתב נמי הא דאמרינן בפרק קמא שטרי מכריז ותו מתניתין נמי קשיא דקתני תכריך ומפרש בברייתא שלשה כרוכין למה לי סימן כריכתן תיפוק לי משום מנין. וכן נמי למה לי עשויין כמגדלין לימא מנין ותו למה לי למימר שלשה היו ועשויין כמגדלין בעשויין כמגדלין בלחוד סגי דהא הוי סימן. ואפשר לומר שכשאינם עשויין כמגדלין הרי אלו שלו משום דאמרינן כיון דדרך נפילה הוא המוצא סבור שאינו יודע מנין שאחד אחד נפלו ממנו וכשהן עשויין כמגדלין יודע מניינם. ואינו נכון.

והרב אב ב"ד פירש כך מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה. שטרי מכריז ונותן סימנין במנין הילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה. עד כאן. וזה הפירוש אינו עולה דתכריך ואגודה ומגדלין לסימן קתני.

ולי נראה שפירוש מאי מכריז מנין כפירוש מאי מכריז מקום שאמרו למעלה בגמרא ולרבי יוחנן אקשינן כלומר לרבי יוחנן דאמר דאפילו של מלך אחד חייב להכריז מאי מכריז מנין דודאי של מלך אחד אף על פי שעשויין כמגדלין לאו דרך הנחה הוא אלא דרך נפילה הוא דכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה הכי וכדאמרינן אימר איתרמו ונפלו אהדדי אלא משום הכי חייב להכריז שאפילו נפלו ממנו יש לו בהן סימן מנין שכשמשמש בכיסו מיד ידע שנפלו ממנו אי הכי אפילו שנים נמי ומפרקינן טיבעי הילכך בשנים ליכא סימן מנין ומשום הכי תנן שלשה. והא דבעי זו על גב זו משום שאם היו מפוזרים שמא יותר היו ומי שמצא האחרים לא מצא אלו או שמא פחות מכן היו ומאחר נפלו כאן מקצת אי נמי בשתי נפילות נפלו ממנו ממש ומשמש בינתים ואין לו מנין בהם.

וכן פירש מאי מכריז מנין דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין דאי משום שהקשר סימן ומפרקינן תני רבי חייא כרוכין וכו' ובודאי לאו משום סימן כריכה דהא כולהו נמי הכי כריכי ואקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. נמצא עכשיו שאין מכריז משום מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות או מטבעות זו על זו אבל כל מח שמפוזר אינו חייב להכריז עליו משום מנין שלו. גם לשון הרב אב ב"ד במאי מכריז מנין עולה הוא כזה אלא שאין עשויין כמגדלין דרבי חנינא בשל שלשה מלכים אלא לסימן גמור. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: מאי מכריז מנין פירש רש"י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן והכי פירושו האי מוצא מאי מכריז מנין כלומר כך וכך מטבעות מצאתי וסבירא ליה דהכי מכריז משום דכל מה שמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד ובלבד שישאר לאובד סימן עושה כן הילכך ודאי הכא מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלין היו או זה על גב זה היו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון שכן למה לי תלתא אפילו תרי נמי יכול ליתן בהם סימן זה ומשני טיבעי מכריז כלומר ודאי כל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב וכמו שאתה אומר ומשום הכי מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היה אבל מניינם אינו יכול לפרש שאם כן לא ישאר לאובד סימן גמור שנסמוך עליו בפני עצמו דעשויין כמגדלין וזה על גב זה אינו סימן גמור ולפיכך מכריז טיבעי סתם והאובד נותן סימן שלשה היו ועשויין כמגדלין אי נמי זה על גב זה היו וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא שלשה אבל שנים לא דאין טבעי פחות משנים. זהו תורף פירושו ז"ל.

ולא ידעתי מהיכן לו לרב דפירש רש"י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן דהא כתב רש"י ופרכינן מאי מכריז מנין כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתם עד כאן. הא קמן דלא נקיט אלא לישנא דרבי יוחנן. ואפשר דמשום דלא פירש רש"י כהרמב"ן כתב כן דלהרמב"ן זה על גב זה אתרמויי מיתרמי שפיר ולא הוי סימן כלל וכמו שהאריך ואלו רש"י כתב דמטבעות זו על גב זו הוי סימן דלא מיתרמי דנפיל הכי ומיהו כי דייקת שפיר בלשון רש"י תמצא דלפירושו נמי לא פריך אלא לרבי יוחנן והכי פירושא דשמעתין לדעת רש"י לרבי יצחק ולרבי חנינא דוקא כמגדלין הויא סימן וכי מנחי הכי לא הויא דרך נפילה ואין מגדלין (אלא) בפחות משלשה רויחא תתאה ומציעאה עילויה וזוטא עילויה מציעאה אבל תרי אפילו רויחא תתאה לא הויא סימן ולא דרך הינוח. תדע דהא אפילו תלתא או טפי זו על גבי זו דלא הויא סימן ולא זו מוציאנו מידי ספק נפילה דלא אפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה והילכך לדידי לא פרכינן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי.

ואם תאמר ומאי סימנא כיון דלא מכרזינן אלא בשלשה ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה בודאי יודע דשלשה הוו ועשויין כמגדלין. ויש לומר דהא איכא נמי כסולם וכאבני בית קוליס דמכריזין וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא ומכל מקום נמצא דלרבי יוחנן ולרבי חנינא בכל גוונא דמכריזין כשזה בא ונותן סימן דכמגדלין היו עשויין בהכי סגי ונוטל ודוקא שלשה הוו כמגדלין אבל שנים לא הוו כמגדלין.

ומיהו רבי יוחנן סבירא ליה דאפילו שוין ברחבן כעין של מלך אחד כיון דהוו זו על גב זו יש כאן סימן דלא איתרמי דנפיל הכי וכיון דסבירא ליה דאפילו בכהאי גוונא יש כאן סימן ואין לחוש לנפילה מעתה אפילו תרי נמי לא איתרמי דנפול הכי. ולהכי פריך עלה מאי מכריז מנין דאיהו מכריז כך וכך מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתה דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד יקרב וכמו שכתב הר"ן וכדכתיבנא אי הכי קשיא מאי איריא שלשה אפילו שנים נמי הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא הנחתן זו על גב זו. ומשני טבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו ומונחין זו על גב זו היו הילכך דוקא שלשה אבל שנים מידע ידיע דמיעוט מטבעות שתים. וקשה לפירושו אמאי צריך תרתי מנין והנחה בשלמא הנחה לבדו לא סגי כיון דלא הוו כמגדלין אלא הנחה זו על גב זו לא שמיה סימן אבל מנין לבדו הוי סימן.

ותירץ הריטב"א ז"ל דאיברא דהמנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כיון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל התוספות לא פירשו כן וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

עוד כתב הר"ן ואיכא למידק עליה וכו'. לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דהאי מאי מכריז מנין הכי קאמר משום מאי מכריז משום מנין דומיא דמאי דאמרינן וכו' ולרבי יוחנן פריך דבשלמא לרבי חנינא דבעי עשויין כמגדלין כשהן שלשה סימן גמור הוא זה ומשום הכי מכריז אבל בשנים אינו סימן שאין זה מגדל אלא לרבי יוחנן דלא בעי אלא זה על גב זה הא ודאי לאו סימן הוא דאי נמי דרך נפילה הוה איתרמויי מיתרמי ואם כן משום מאי מכריז כלומר אי זה סימן יתן האובד ויצטרך זה להכריז בעבורו ודאי מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי הוי מנין סימן. ואמרינן דטבעי מכריז ומשום הכי לא הוי מנין סימן בפחות משלשה.

ואם תאמר כיון דחיישת להו שמא בנפילה באו ומשום הכי סביר לך דזה על גב זה לא הוי סימן היכי הוי מנין סימן ומאי שנא ממעות מפוזרין דהרי אלו שלו וכי תימא שאני הכא דמכונסין וכי מי יודע דבבת אחת נפלו לו. ויש לומר דכיון דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ואנו רואין אותן כולן כאחד אנו תולין לומר שזה ממשמש בכיסו תדיר ולאלתר ראה שנפלו ממנו ויש לו בהן סימן מנין שיודע הוא שבבת אחת נפלו והמוצא אותן ימצא את כולן ולא מייאש אבל במפוזרין הדבר מוכיח שהרבה נפילות היו והוא גם כן מתיאש ואומר שמא לא ימצאם אדם אחד לכולן כדי שיאמר לו מניינן.

והא דאמרינן בפרק קמא מאי מכריז מנין גבי שטרות על דרך זה פירושה דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין ודאי מפני שהקשר סימן שמעת מינה וכו' ומפרקינן תאני רבי חייא כרוכין וכו' ומשום הכי מקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין דודאי לאו משום סימן כריכה מכריז דהא כולהו נמי הכי כריכי אי הכי אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן של מנין דשמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו שאין סימן מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו אבל כל מה שמפוזר אין חייב להכריז עליו משום מנין שלו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מאי מכריז מנין פירש רש"י דברים כפשוטן ומאי מכריז המוצא מנין אמר כך וכך מטבעות מצאתי והלה אומר מונחין כמגדלין וכיוצא בו היו ופרכינן אי הכי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ותיהוי הנחה סימן דבשלמא אי הוי מנין סימן תרי לא הוי סימן. אלא אמר רבינא טיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן כך וכך הוי וכך וכך היו מונחין. והקשו על פירושו אם כן אליבא דרבינא אין מנין לבדו סימן עד שיאמר גם כן הנחתן והא קיימא לן דמנין לבדו הוו סימן. ולפיכך פירשו דהכי קאמר טיבעי מכריז והלה אומר כך וכך היו ולא צריך עוד. והא דבעינן מונחין כמגדלין משום דכי משכח להו הכי יש לסמוך על המנין דאי לא דרך נפילה היו ואין המנין סימן. ויש לתרץ פירוש רש"י ז"ל דלעולם המנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כגון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. כן נראה לי.

ומיהא לא ניחא האי פירושא לבעלי התוספות משום דבעיקר נוסחי גרסינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולא גרסינן אלא דאלמא דלא הדרינן ממאי דאמרינן מעיקרא דמכריז מנין. ותו מדלא אמרינן אי הכי תרי נמי. לכך פירשו משום מאי מכריז כלומר מהו הסימן שיש לבעל האבידה לומר ומהדרינן דמשום מנין ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז וכיון דהלה מכריז טיבעי מיעוט טיבעי שנים ותרי לא הוי סימן מנין. ואף בתוספות פירשו כי בעל האבידה צריך שיאמר מנין והנחה כפירוש רש"י.

ומיהו קשיא טובא אמאי לא הויא הנחה סימן כיון דהא ודאי סימן יפה כיון דעשויין כמגדלין וכיוצא בו. והרמב"ן פירש דהכא אליבא דרבי יוחנן הוא דשיילינן משום מאי מכריז דלדידיה אין הנחה דזו על גב זו ראיה גמורה כיון שאין עשויין כמגדלין ומשום הכי שיילינן משום מאי מכריז ואמרינן דטיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן ותו לא צריך לומר הנחה. והנכון יותר לפרש משום מאי מכריז ומהדרינן דמכריז משום מנין וחדא מינייהו נקט וכל שכן דהויא הנחה סימן דהויא הוכחה טפי ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולפיכך לא הויא מנין סימן בשנים והוא הדין דהנחה לא הויא סימן בשנים דהא קרוב הדבר דשנים בלחוד הכי מיתרמי ובשלשה הוא דהוי סימן ההנחה הילכך זה מכריז טיבעי מצאתי וזה אומר כך וכך היו אי נמי מונחין כך וכך היו. וכן פירשו בתוספות האחרונות. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: מאי מכריו מניה פירש הקונטרס לפי שיטתו מאי מכריז כלומר מצאתי שלשה מטבעות ובעל האבידה אומר עשויין כמגדלין ולפירוש התוספות הוי פירוש מאי מכריז כלומר משום מאי מכריז וכו'. מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דמכריז אבידה מצאתי ומשום הכי פריך ומשני טיבעא מכריז פירוש שיאמר מטבעות מצאתי ובעל אבידה אומר שלשה הן והשתא ניהא דדוקא שלשה אבל שנים לא הוו סימן דמיעוט מטבעות שנים.

ואם תאמר שמעת מינה מנין הוי סימן. יש לומר דמהכא ליכא למשמע מינה דמצינן למימר כשהוא אומר את המנין צריך לומר דהן עשויין כמגדלין אבל מנין לחודיה לא הוי סימן. ואם תאמר למאן דאמר מנין הוי סימן למה לי עשויין כמגדלין. יש לומר דמחמת שהן עשויין כמגדלין הוא דהויא דרך הינוח הוי המנין סימן דאי אינן עשויין כמגדלין דהוי דרך נפילה לא הוי סימן דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא. ואם תאמר למאן דאמר מקום הוי סימן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דהמקום הוי סימן. יש לומר דבתרי אין המקום סימן דאימר איתרמי ונפול אבל בשלשה המקום הוי סימן דאיכא למימר דודאי הינוח הוא. והא דמתרץ רבינא טיבעא מכריז הוה מצי לשנויי כדפירשתי דתרי איתרמי ונפול להיות כמגדלים אלא מתרץ לו האמת. עד כאן.

והתוספות שלנו כתבו וזה לשונם: והוא שעשויין כמגדלין. אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפילו עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאיתרמי הכי אם כן לקמן מאי פריך אדרבי יוחנן מאי איריא תלתא אפילו בתרי סגי. ויש לומר דשפיר משני טיבעא מכריז. עד כאן. פירוש לפירושו הא כתיבנא לעיל.

וזה לשון הרא"ש: אמר רבינא טבעי מכריז ומנין הוי סימן והא דבעינן כמגדלין לאו לסימנא אלא שמתוך כך ידעינן שהוא דרך הינוח ולא דרך נפילה דאי הוו דרך נפילה לא היה יכול ליתן סימן דשמא לא נפלו כאן. ואם תאמר כיון דדרך הינוח הוא אם כן לרבא דאמר מקום הוי סימן אפילו תרי נמי וכי תימא בתרי מיתרמי דנפלי כמגדלין אם כן אמאי דחקו לומר טבעי מכריז לימא דמנין מכריז ומגדלין הוי סימן ותרי מיתרמי דנפלי. ויש לומר דאין הכי נמי דמצי למימר הכי אלא האמת קא מתרץ דמנין הוי סימן ולא מגדלין ומכל מקום מהכא לא מצי למפשט דמנין הוי סימן דמצי למדחי דתרווייהו בעינן מנין ומגדלין.

ואם תאמר לרב יהודה דאמר לקמן אבידה מכריז ולא גלימא משום דחיישינן לרמאי אם כן הכא נמי לא היה לו להכריז טיבעא. ויש לומר דרבנן לטעמייהו דאמר לקמן בהאי שמעתא דגלימא מכריז אי נמי לאו דוקא נקט טיבעי אלא כלומר מכריז אבידות מצאתי או חפצים מכריז דכשאדם מוצא שני חפצים אם היה מכריז אבידה אם כן היה מטעה את בעל האבידה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ואי אמרת דילמא מכריז מקום ולא מצי לאקשויי דתרי דרך נפילה הם דאיתרמי ונפלי אהדדי אבל מנין לא הוי סימן אלא משום דרב ששת פשיט לה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן ואשכחן נמי בברייתא דלעיל במה דברים אמורים בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז משום דמנין הוי סימן והוא דלא אכריז בדי משום הכי אמר מנין. עד כאן.

ובספר אחר מספרי הראב"ד ז"ל כתוב הגהה על דברי הראב"ד ז"ל הנ"ל וזה לשונו: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי לרבי יוחנן מקשה דאמר אפילו כעין של מלך אחד והא ודאי לאו סימן הוא דאורחיה דאיניש דמנח להו הכי אלא אמאי מכריז משום סימן של מנין אי הכי אפילו תרי נמי טיבעי מכריז ואי אמרת לרבא יכריז מקום. אפשר מפני שהם דבר מועט אין מקומן מסויים ואין אדם זוכרו ומתיאש מהן. וטעם יפה הוא לכל דברים קטנים.

והפירוש שבפנים לא מחוור שהרי לרבי יוחנן אנו מקשינן דליכא סימן מגדלים ואם כן תלתא נמי דרך נפילה הן ובנפילה אין סימן לא של מנין ולא של מקום. דוק ותשכח. עד כאן.

כשיר שהוא כמו שלשלת שנים זה נכח זה ואחד משוך קימעא כלפי חוץ. כשורה כולם מכוונים זה נכח זה.

כחצובה עיגול:    כסולם כולם זה על גבי זה אלא שהן נמשכין לאחוריהן מעט מעט כל אחד מחברו כשליבות הסולם הסתום. והיינו דפשט רב נחמן כל שאלו מכניס קיסם תחתיהן וניטלין בבת אחת והיינו כסולם וכן כאבני בית קוליס הוי סימן והא דאמר רבי יצחק לעיל דבעינן עשויין כמגדלין כשהן זו על גבי זו דההוא אימר איתרמי דנפלי אהדדי ודרך נפילה הוא אבל אפשר שיש ענינים אחרים שהן נראין דרך הנחה ומכריז מנין. הראב"ד ז"ל.

הא דבעי רבי ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם. והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז לא כתבן הרי"ף ז"ל כלל ואיני יודע למה ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם.

ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס ושמא היה בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו. ועדיין קשה לי אי הא דרב נחמן דלא כברייתא דעשויין כמגדלין לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטוה לרבי ירמיה מינה כולהו דאינו חייב להכריז ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז ודיוקא דסיפא משמו אינו חייב להכריז אלא שרבי יצחק מגדלאה פריש ואמר תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן לא סבירא ליה הכי אם כן מה ראה הרב לסמוך על רבי יצחק מגדלאה ולדחות הא דרב נחמן ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: כל שאלו מכניס קיסם ביניהם:    פירוש והיינו כסולם ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשלחפי שלחופי מפוזרין קרי להו. ויש לומר דהתם שראשו של זה בצד עיקרו של זה או שרוכב עליו משהו אבל הכא בשחציו של זה רוכב על זה. כן פירש הרמב"ן וכן בתוספות. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: כסולם מהו. פירוש שכל אחד מונח על גבי חברו. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דמשלחפי שלחופי הרי אלו שלו ויש לומר דלעיל מיירי שכל אחד ואחד אינו מונח על גבי חברו והכא מיירי שכל אחד מונח על גבי חברו עד כאן לשונו.

כאבני בית קוליס:    וא"ת והא אמרינן בפרק ד' מיתות דאין נותנין סימן בעבודה זרה ואין מזכירין שמה אלא הנהו דכתיבי באורייתא ואף על גב דתנן בפרק קמא דעבודה זרה קלניא וסטרוניא דהוי שם עבודה זרה התם היינו כדי לידע דינם ומשום הכי צריך להזכירם אבל הכא לא היה צריך להזכירם דהוה מצי למימר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. ואומר ר"ת שאין שמה קוליס וקוליס הוא לשון גנאי כמו לעג וקלס והגוים קורין קילס לשון שבח וחכמים כנו אותן לגנאי ולכך קראוה מרקוליס מר הוא לשון חילוף וכו' מר קילוס חילוף קילוס בקוליס ותדע מדקתני בית קוליס ולא קתני כאבני מרקוליס. תוספות חיצוניות והרא"ש.

כך גירסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע ותו לא ופירש שאין סימן למטבע שהרבה טבעין במטבע אחד. אבל הרי"ף מוסיף בגירסא אימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל וכן היא במקצת הספרים ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה אלא שהוא כתב שמו עליו עכשיו על זה אפילו כן אינו סימן דאימר אפוקי אפקיה ומאיניש אחרינא נפל. ואם תאמר אם כן אף בכל אבידות דעלמא נחוש למכירה ולא נחזיר לעולם בסימנין. יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות והוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בזה והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן וכענין שכתבתי למעלה גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו האוצרות. הרשב"א.

ולאו למימרא דחיישינן שמא לא אבד הוא כלום אלא אחר דאם כן היאך ידע זה דההוא אחרינא אבד את שלו עד שהוא בא ונותן סימנין אלא דחיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם והוציא האחד ואבד האחרת ואותה שהוציא גם כן נאבדה מיד אותו וכו'. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לפי שאין סימן למטבע יש מפרשים לפי שהרבה טובעין במטבע אחד ואינו נכון ואחרים פירשו דחיישינן שמא הוציאה וכך היא במקצת הנוסחאות בגמרא דאמרינן אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל כלומר דחיישינן שמא הוציאה וכששמע המכריז אמר בלבו שנפלה מחברו ובא הוא ונותן סימניה.

ויש מקשים אם כן כל אבידה דעלמא ניחוש למכירה או למתנה ואפילו נתן סימניה או עדים שהיה שלו לא נחזיר שמא מכרה או נתנה. ויש לומר דמעות להוצאה קיימי ואיכא למיחש שמא הוציאם אבל למכירה לית לן למיחש שאין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו אלא אם כן בדבר העומד לימכר כחבית רשומה אחר שנתפתחו האוצרות וכדאיתא לעיל. ועוד דשאני הכא שהוא יודע שאין לאחרים מטבע כיוצא בזה שטבע על שמו.

והרמב"ן פירש דהכא לא חיישינן שזה לא אבד כלום ומיד חברו נפל שנתנה לו ואמר עכשיו סימנים בדדמי. דלהא ליכא למיחש כי מנין זה יודע שנפלה מיד חברו אלא הכא הכי אמרינן כי אף על פי שהמטבע הזה טבעו זה עתה על שמו שהוא סימן שלו כיון שהמעות להוצאה עומדים אין כאן סימן ואפילו תימא שנפלה לו סלע אני אומר שנפלה גם כן לאחרים ואין כאן סימן שזו היא שלו סוף סוף כיון שהמטבע הוא יוצא דבר שאין בו סימן הוא ואף על פי שהמטבע טבוע מחדש ועל שמה והיינו דקאמר שאין סימן למטבע. וזה הנכון. עד כאן.


דף כה עמוד ב[עריכה]

מתניתין: מצא אחר הגפה:    כתוב בתוספות. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא וכו' ולא הביאו ראיה מדקאמר מיד ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן דאיכא למימר אפילו יש בו סימן שמא שכחו או לא ידעו הבעלים הסימן לכן לא יגע בו כיון שישנו במקום המשתמר. ואין להקשות ומאי פריך בגמרא וליהוי קשר סימן ויתרץ דאיירי במשתמר לגמרי ולכך אפילו יש בו סימן לא יגע. ויש לומר דמשמע ליה מדנקט גוזלות דמדדין אם כן לא הוי משתמר לגמרי. והא דפריך וליהוי מקום סימן אף על גב דידע דאיירי במדדין כדפרישית. יש לומר דסלקא דעתיה דאיירי בכל גוזלות ואפילו אין מדדין נמי אבל הא פשיטא ליה נמי דאיירי במדדין דאם לא כן אמאי נקט גוזלות. גליון.

בשבילין שבשדות:    היינו שפתי השדות שהן גבוהים מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהן שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעין בו סימן ולא תשוב האבידה לבעליה לעולם. ה"ר יהונתן.

מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בה שזה לא בא בדרך נפילה וגם לא בדרך הנחת שכחה שאין אדם יושב באשפה אלא ודאי הינוח בהצנעה הוא ובאשפה שאינה עשויה להפנות הוא סבור שהוא מקום המשתמר ולפיכך לא יגע בו. ואם מגולה הא ודאי דרך נפילה בא שם הילכך נוטל ומכריז כשיש בו סימן דאלו מקום לא הוי סימן דאתי דרך נפילה וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

אם מגולה נוטל ומכריז:    דכיון דהוא מגולה נמצא שאבידה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה ואם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דרבי טרפון ולא ישלח בה יד להוציא ולכלות הדמים מן העולם. ה"ר יהונתן.

גמרא: מאי טעמא האי איניש אחרינא אצנעינהו ואי שקיל להו האי לית ליה סימנא בגוייהו למיתבי הילכך נשבקינהו וכו'. ופרכינן וליהוי קשר סימן כלומר כשהוא משונה. הריטב"א.

ואי שקיל להו לית להו סימנא בגוויהו משמע דדבר שיש בו סימן דשקיל להו אית להו למרייהו סימנא בגוייהו נוטל ומכריז. ואף על גב דתנן לקמן קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר אין זו אבידה ולא יטול לא דמי לגוזלות מקושרים אחר הגדר דגוזלות ספק הינוח נינהו כדקאמר בסמוך דכיון דמדדין איכא למימר מעלמא אתו הילכך אם היה דבר שיש בו סימן בספק אבידה נוטל ומכריז מספק אבל קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר ודאי הינוח הוא דהא לא מידדו והני דהכא נמי אי לאו דמידדו הוו חשיבי ודאי הינוח דהא פריך עלייהו ונהוי מקום סימן.

ומיהו משמע מהכא מתוך הסוגיא דאי לא מידדו היה לו ליטול ולהכריז מדפריך וליהוי מקום סימן ומשמע דאמתניתין פריך אהא דמשמע לא יגע בהן לעולם אפילו מצאן שלשה ימים זה אחר זה ולקמן גבי קרדום וטלית בצד גדר תניא שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה או בלילותא דאפילו חדא שעתא הויא אבידה. אי נמי יש לחלק דקרדום וטלית בצד גדר הוא דלא חשיבי אבידה שדרך עושי המלאכה בשדה להניח קרדום שעודר בו או טליתו בצד גדר לפי שעה אפילו כשמתרחק קצת אבל גוזלות אינם מעושי בשדה אלא מהולכי דרכים שהצניעו שם ליטלם לאלתר ושכחום ואפילו לא שכחום יש לחוש שמא יאבדו אם לא יטלם המוצא. אי נמי ההיא דלקמן מקום הצנוע יותר ודמיא למתניתין דמצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. תוספות שאנץ.

במקושרין בכנפיהן:    פירוש שאינם קשורין בחוט ובמשיחה אלא שקושר הכנפים אחד אל אחד בנוצתן כדרך הציידין. הריצב"ש.

מדדין מעלמא קא אתי:    פירוש אף על גב דכיון דמקושרין על כרחך של בעלים היו מכל מקום כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם אחר ברשות הרבים ומעצמן באו הנה וכיון דבדרך נפילה איכא יאוש דהא לית בהו סימן. ומשני דאפילו בספיקא אמרינן לא יטול. הריצב"ש.

וליהוי מקום סימן ואוקימנא במקושרין בכנפיהם וכו':    ובמדדין דלא הוי מקום סימן וכיון דאפשר דאצנעינהו ואפשר דאתו תמן בדרך נפילה הוה ליה ספק הנוח ואמר רב אדא בר זבדא ספק הנוח לא יטול. כך פירשו בגמרא ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפירוש התוספות והכי פירושו שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבידה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה. הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי. והיינו דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דאלמא כל היכא דאיכא סימן דין הוא שיהא נוטל ומכריז. ומיהו כשהוא ודאי הנוח כגון קרדום בצד גדר וכיוצא בו כיון שהוא במקום המשתמר וגם לא באו שם אלא דרך הצנעה בהא ודאי קתני תנא לא יגע בו והיינו מתניתין דמצא כלי באשפה וקרדום בצד גדר דהתם ודאי הנוח הוא במקום המשתמר.

והשתא היינו דאיכא בין ספק הנוח לודאי הנוח. ואף על גב דאמר ספק הנוח לא יטול לא כל ספק הנוח קאמר אלא כשהוא דבר שאין בו סימן ולא הוצרך לפרש דסברא מוכחת עליו ואיהו מפרש אנפשיה וזהו שיטת התוספות אבל יש מפרשים וזה דעת מורנו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא דניחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן.

והא דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתניתין לית בהו סימן. ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול הכי קאמר דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח דההוא פשיטא. זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ונהוי קשר סימן. נראה לי דהכי פירושו כיון דהאי ספק הנוח הוא ולא ודאי דאיכא למימר דרך נפילה הוא יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז ואי דרך הנחה הוה אכתי לא מפסיד ולא מידי שהרי במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה גם כן רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי כיון דאית בה סימן קרוב הדבר דכשיכריז מוצא זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלום. ומשום הכי אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז. אבל בודאי הנוח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אף על פי שהניחן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו ואף על פי שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום דכיון דודאי הנוח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום משתמר ואינו משתמר דהניחוה הבעלים לדעתם ולהניחה במקום אחר משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא והיינו דתניא לקמן טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים וכו' כלומר ואינו רשאי ליטלם שאף על פי שטלית וקרדום יש בהן סימן כיון שמציאתן מוכחת עליהן דודאי הנוח נינהו דהא לא שייך למימר בהו דמעלמא אתו אף על פי שהן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כיון דודאי הנוח הוא הילכך כי מקשינן הכא ונהוי קשר סימן משום דאיכא למימר דרך נפילה הוא מקשינן הכי ואסיקנא דלית בהו סימן כלל הא אית בהו סימן יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה ואפילו אי דרך הנחה הוה אף על פי שאינו מועיל אותם מכל מקום אינו מפסידם כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם.

ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתן הוא משתמר ואינו משתמר אבל אם משתמר לגמרי אפילו בספק הנוח לא יטול שאף על פי שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתה אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוה ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאף על פי שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו ישמעו שמא לא יהיו בקיאין ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו של זה או הפסד לא יטול. ואפשר דהיינו טעמא דמצא כלי באשפה דאם מכוסה לא יגע בו שאף על פי שאינו דרך הנחה ודאי ואפשר דדרך נפילה הוא אפילו הכי לא יגע בה דאיכא למימר דרך הנחה הוא ונמצא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח למקום משתמר ואינו משתמר זהו דעתי בדברים הללו. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הוה ליה ספק הנוח וכו'. ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהן דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוי קשר סימן שאלו היו קשורים בקשר אחר שיש בו סימן ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן הרי זה לא יגע בהן כלל דכודאי הנוח משוינן ליה והיינו ברייתא דקתני לקמן מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר וכו' ופרישנא אין זו אבידה שהוא חייב ליזקק לה אלא יניח דכיון שהן בצד גדר בודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה הכא וליהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דהרי זו אבידה וקסבר דבאינן מדדין היא שנויה מטעא הוה טעי דקסבר דבשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא ומאן דמשני ליה במדדין הוא הדין דהוה ליה לאוקמא בשאין מדדין והיא הנותנת דלא יגע בהן דודאי הנוח חשבינן ליה אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן. כן נראה לי. עד כאן.

כתוב בתוספות. וכן הא דתניא לקמן מצא טלית או קרדום בצד גדר וכו' ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן לקמן מצא קרדום בצד גדר וכו' ואמאי והא קרדום דבר שיש בו סימן הוא ויש לומר דשאני התם דהוי משומר טפי דמצאן בצד גדר אבל הכא אחורי הגדר לא הוי משומר כל כך. עד כאן.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח וכו':    יש לדקדק דרב סבירא ליה מקום הוי סימן דאי לא הוי סימן דילמא הא דלא יטול משום דהוה ליה ודאי הנוח אבל ספק הנוח יטול אבל אי אמרת מקום הוי סימן על כרחך צריך לאוקמא במדדין כדאסיקנא. וכל שכן דניחא טפי לעיל גבי כופרא דמעצרתא דפריך תלמודא נימא קסבר רב מקום לא הוי סימן. הרא"ש ז"ל.

ואם נטל לא יחזיר פירש רש"י ז"ל לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור דפשיטא דלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבידה בלא סימנין ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל וכו' ואקשי ושקלי לה כולהו ואזלי והא אמר רבי אבא וכו' ספק הנוח וכו' ואלו לפירוש רש"י ז"ל מאי קושיא דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם אבל שלא להניח ביניהן לא אמר.

ויש מי שפירש לא יחזיר למקום שנטל דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן וחייב הוא לטפל בה ויהא מונח בידו עד שיבא אליהו או שיבאו בעלים ויביאו עדים דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה. וכענין שאמרו הכישה נתחייב בה. וגם זה אינו מחוור דלא אמרו הכישה נתחייב בה אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו. ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר למקום שמניחן שם בעלים הוא מחזיר. אלא מכי פירושו אם נטל והלך לו לא יחזיר וכו' הילכך ודאי הנוח לא יטול ואם נטל יחזיר למקום שנטל בין יש בו סימן בין אין בו סימן והוא שלא זז משם ואם זז משם בשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם ויבא מי שאינו הגון ויטלוה וכו'.

וקשיא לי כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא ואמאי למקום שנטל יחזיר ושמא מפני שזה צריך לאשפתו אינו מחזירו שם או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר עכשיו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר ואין זה כמחזיר למקום שנטל והילכך נוטל ומכריז. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו מקצת רבותי פירשו דסתמא אמור רבנן ואם נטל לא יחזיר דלא פלוג רבנן וכיון שנטלו נתחייב בשמירתו שלא להניחו אלא במקום דמשתמר לגמרי והכא שמא ראוהו הבעלים מרחוק כשהיה נוטלו ואמר זה שולח יד הוא בממון אחרים ונתיאשו וכיון דאפשר בשום צד דאיכא פסידא לא יחזיר שם בשיש לו סימן מיהת אלא יטול ויכריז. ואינו נכון. עד כאן.

אשפה העשויה להפנות אבידה מדעת היא:    פירוש דאף על גב דאשפה זו יש לה בעלים שמפנים אותה ליכא למימר דסמיך בצד המניחו שם דלמחר תבע ליה ויהיב סימנייהו ושקיל. וההוא דאמרינן לקמן גבי ראה סלע שנפל חדא דכיון שדרך אשפה לפנות על ידי שכירים ולקיטים ועבדים ליכא למימר הכי ועוד דלא ידע למאן תבע ועוד דהתם הוא במידי דנפל מיניה אבל אין אדם מניח חפציו במקום התורפה על דעת שיתבעם ויטלם בסימניו אלא ודאי כל שמניחם שם אבידה מדעת היא. ולאו למימר שאבדו בידים והפקירו שאם כן למה כסהו אלא לומר דאיאוש מייאש מיניה ולא מצא מקום להצניעו אמר אניחנו בכאן כל דהו כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

אלא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה שמתחלה לא היתה עשויה לפנות ועכשיו הוא שנמלך בעליו לפנותה ואם לא נטלו הכלים יפנום עם האשפה ויפסדו לפיכך נוטלו ומכריז מפני השבת אבידה לבעלים והיינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר מכיון דשמעיניה לבעליו שרוצה לפנותה לא אמרינן כמשחק הוא אלא נוטל ומכריז שכן דרך בני אדם שנמלכין לפנות אשפתן. שיטה.

אלא אשפה שאינה עשויה להפנות ונמלך עליה לפנותה:    פירוש ומאי כאן באשפה העשויה להפנות וכו' פירוש כאן באשפה שאין לה בעלים כאן באשפה שיש לה בעלים דכיון דעבידי דממלכי אף כי לא ממלכי מקריא אבידה ומכל מקום לא מקריא אבידה מדעת כיון שהוא בוטח שלא יפנה עד שיבא הוא ויטול את שלו ולא הוי כמפקיר ומתיאש. ומכל מקום נראה דאי לא שמעינן לבעלים דימלך לפנות דלא מחוייב ליטלה כיון שהוא הניחה שם ולא חש להמלכה ומי יחוש יותר ממנו. אבל מכל מקום אם לעשות לפנים משורת הדין ירצה ליטול ולהכריז כיון שהוא דבר שיש בו סימן נראה לי דיכול ליטול ומדת חסידות הוא כיון דברי היזקא והיינו לישנא דלפי שדרך אשפה להפנות דמשמע אף אי לא שמעיניה דנמלך ומאי דקאמר ונמלך לאו דוקא אלא פירוש שיש לחוש שמא ימלך. שיטה.

בשלמא לרב פפא היינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר וקמשמע לן דאף על גב דהאי ודאי הנוח הוא דאמרינן בעלמא שלא יגע בו הכא לא אמרינן הכי דכיון שדרך האשפה לפעמים שנמלכין לפנותה אין לנו לומר לבעלים שיניחוה ולא יפנוה עד זמנם כדי שלא יגע בממונו של זה. אלא לרב זביד מאי מפני שדרך אשפה להפנות דהא טעמא דידיה הוא היינו משום דסכיני והמנקי דרך נפילה באו שם בזבל שבחצר. ופרקינן דהכי קאמר שכן דרך אשפה לפנות לה וכו'. הריטב"א ז"ל.

נמצא כלל אבידה כל דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שיש לימר שהרגישו בו בעלים כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר דאיכא יאוש מדעת הרי אלו שלו ואי לא לא יטול וכדמוכה בריש פירקין. דבר שהוא דרך הנחה ברשות הרבים ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ואחר כך שכחום וכיון דלית בהו סימן מתיאשי ומקום נמי ברשות הרבים לא הוי סימן.

דבר שהוא ספק הנוח במקום משתמר ואינו משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דרבי אבא בר זבדא דאמר ספק הנוח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוה אין זו אבידה שמוזהר עליה ואי דרך הנחה הוא נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתן הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן. ומיהו ספק הנוח בדבר שאין בו סימן דלא יטול לא משכחת לה כיון דקיימא לן דמקום הוי סימן אלא בגוזלות דמדדין ודכוותייהו אין המקום סימן אבל במידי אחרינא לא דמקום הוי סימן דאי בנפילה באו שם ליכא סימן כלל ושלו הם ואם בהנחה הרי יש בהם מקום סימן ויטול ויכריז.

אבל יש בו סימן יטול וכדמקשינן ונהוי קשר סימן דכיון דאפשר דדרך נפילה הוה והרי הוא מועיל לבעלים בנטילתו ואי דרך הנחה הוה אפילו הכי אינו מפסידם שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש בו סימן נוטל ומכריז. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתו משתמר ואינו משתמר הא אם הוא משתמר גמור כגון כלי באשפה כל היכא דאיכא לפסוקי בהנחה לא יטול דאף על גב דאיכא למימר דרך נפילה הוה ויטול איכא לספוקי נמי בדרך הנחה ואם הוא נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעלים לגמרי לרשותו של מוצא שהוא משתמר ואינו משתמר. וכמו שכתבנו למעלה. וטעמא דסכיני והימנק דאמרינן לקמן דנוטל ומכריז היינו טעמא דכיון שדרך אשפה להפנות לו כלים קטנים בודאי בדרך נפילה באו שם וליכא לספוקי בהנחה.

דבר שהוא ודאי הנוח בין שיש בו סימן בין שאין בו בין שהוא במקום משתמר לגמרי בין שהוא במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הנוח אין זו אבידה שמוזהרין עליה ואפילו הוא במקום משתמר ואינו משתמר ויש בו סימן לא יטול שאף רשותו של מוצא אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעתו של בעליה לשנותה ממקום למקום והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר דתניא לקמן דאין זו אבידה כלומר ולא יטול.

ולענין אם נטל דלא יחזיר כל שזז משם בין בספק הנוח בין בודאי בין בשאין בו סימן בין בשיש בו סימן לא יחזיר וכטעמא דמפורש בירושלמי דאפילו בודאי הנוח איכא למימר הכי דלא יחזיר דשמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם והוה ליה כי ההיא דאמרינן בבעלי חיים דכיון דנקטינהו נגרי ברייתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה.

אבל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הנוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה נמי בספק הנוח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי אלו שלה וכל שכן שיכול להחזירו שם ואי דרך הנחה לרשות הבעלים הוא מחזירה אבל בספק הנוח בדבר שיש בו סימן אפילו לא זז משם לא יחזיר שהרי לכתחילה הוא מחוייב ליטול ולהכריז דאיכא לספוקי דדרך נפילה הוה וכדמקשינן ונהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל אף על פי שלא זז משם לא יחזיר שהרי אפילו לכתחילה הוא מחוייב ליטול. הר"ן.

כתב הרמ"ך ספק הנוח אם נטל לא יחזיר. נראה לומר שאם החזיר הוא חייב בהן אם יבאו הבעלים וידעו בהן סימן קשר או מנין צריך עיון. וכן כתב הרמב"ם אם נטלן הרי אלו שלו נראה שפירושו אינו חייב להחזיר לא במקומן ולא לבעליהן ואם היו קשורין קשר שהוא סימן או שהיו קבועין במקומן חייב להכריז. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ספק הנוח לכתחילה לא יטול דאם בא לשאול מבית דין אומרים לו אינו רשאי ליטול אותו אלא אסרינן ליה שמא הניחוהו בעלים שם ודעתו לחזור וליטול ואם לא ימצאנו במקומו מתייאש שהרי אין לו סימן וכל שכן ודאי הנוח בדבר שאין בו סימן.

ואם הוא דבר שיש בו סימן יהא מונח עד שיביאו הבעלים עדים שהיא שלו אבל בסימנים שאינם מובהקין לא יחזיר דכגזילה דמיא דבעי השבה מעלייתא. עד כאן.

מתניתין: מצא בגל:    פירש רש"י גל של אבנים מחומה שנפלה. הזקיקו לפרש כן משום דטעמא דמתניתין מפני שיכול לומר של אמוריים היה כדאיתא בגמרא ובדשתיך טפי ואם כן אצטרכינן למימר דוקא בחומה שנפלה מפני ישנה דומיא דכותל ישן והניחו הדבר ההוא מאז בכותל ההוא. הריצב"ש.

או בכותל ישן:    פירוש האי ישן אתרווייהו קאי ואף על גב דהוה ליה ודאי הינוח ויש בו סימן קתני הרי אלו שלו מטעמא דמפרש בגמרא דשתיך טפי ושל אמוריין הוא או יש בו יאוש בעלים והוה ליה הפקר ואפילו בגל או כותל שיש להם בעלים לא זכו בו הבעלים התם מדין חצר דמיירי דהוי מקום שאין משתמר לדעת הבעלים כלל. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וליכא למימר דהכא בחצר שאינה משתמרת דהא הך רישא אפילו מחציו ולפנים הוא ומחציו ולפנים ודאי חצר המשתמרת היא. עד כאן. ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א. ולקמן אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא.

כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: מצא גל של אבנים מחומה ישנה שנפלה או שלא נפלה אלא עומדת על תלה וכשהיה סותר אותו כותל מצא בה מציאה הרי אלו שלו ואף על פי שיש בו סימן מפרש בברייתא מפני שיש לתלות אותה שהאמוריין הטמינוהו שם שלא ימצאוהו ישראל דכיון שהעלה חלודה רבה ניכר שזה הכותל מימות יהושע בן נון היה. והא ליכא לאפלוגי בין מחציו ולחוץ בין מחציו ולפנים שהרי לא נמצא אלא בין לבנה ללבנה ובין אבן לאבן בתוך הסיד והחרסית. עד כאן.

מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית:    פירוש שמצאו בחור הכותל הסמוך וכדפירש רש"י ועל והא ודאי אפילו בדבר שיש בו סימן מיירי דומיא דרישא וסיפא דמתניתין דקתני נוטל ומכריז דאפילו תימא דמקום לא הוי סימן דהוה ליה כרקתא ונהרא דכולהו מנחי בחורי רשות הרבים מכל מקום יש בו סימן אחר.

ורש"י וגם במקצת התוספות פירשו טעם משנתנו דאף על גב דאמרינן ספק הנוח לא יגע בו כל שכן ודאי הנוח וזה ודאי הנוח הוא הא אוקימנא רישא בגמרא בדשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים וכותל חדש דקתני לאו חדש ממש אלא שאינו מזמן האמוריין ואין חורו זוכה לו לבעל הבית כיון וסמוך לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו. ומחציו ולפנים של בעל הבית ממה נפשך דאם תמצא לומר אחרים נתנוה שם ונתיאשו הרי זכה בו חורו דהא מחציו ולפנים שהוא לבדו משתמר בו חצרו המשתמר לדעתו הוא ואם תמצא לומר שהוא הצניעו שם כיון שבחצרו המשתמר לדעתו עומד לא מייאש ואף על גב דשתיך טפי שכן בעל הבית מניח בחורי ביתו זמן מרובה ולא עוד אלא דליכא יאוש בדבר שהוא בחצרו המשתמרת ואין שיטה זו מחוורת דאף על גב דרישא אוקימנא בדשתיך טפי התם מדקתני גל וכותל ישן אבל סיפא דקתני כותל חדש כל חדש במשמע דליכא למימר דשתיך מחמת שהיו שם זמן מרובה. ויש שפירש משנה זו דבדבר שאין בו סימן מיירי ודרך שכחה היא שהניחן שם שאין אדם מצניע חפץ בחורי רשות הרבים וכיון שאין בו סימן נתיאשו הבעלים וכל הקודם זכה בו ואין החור זוכה לבעלים ואפילו מחציו ולפנים דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו כלל.

והא דקתני מחציו ולפנים של בעל הבית מפני שיש הוכחה כי הוא הניחו שם כי בני רשות הרבים לא היו מניחין אותו שם. ואפילו היתה ידם מגעת שם וכל שהניחו שם בעל הבית אינו מתיאש ממנו ואפילו היתה מחציו ולחוץ דאלו כל מחציו ולחוץ מסתמא לא הניחו שם בעל הבית. והיינו דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתיה דאי קתיה לבר בני רשות הרבים הניחוהו שם ולעולם הוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואי קתיה לגאו לעולם הוא של בעל הבית ואפילו מחציו ולחוץ כיון דודאי הונח שם מבפנים.

ואין שיטה זו מחוורת. חדא דמתניתין בדבר שיש בו סימן היא וכדכתבינא וכדפירש רש"י ובתוספות ועוד דכל שמחציו ולחוץ אם הניחו שם בעל הבית אבידה מדעת היא שהוא סמוך לרשות הרבים.

והנכון דטעמא דמתניתין משום דכל שהוא בחורין הסמוכין לרשות הרבים שיד הרבים ממשמשת שם להדיא אם הוא ודאי הינוח אבידה מדעת היא וגריעא מנותן באשפה העשויה להפנות והא ודאי הינוח הוא דהא לא אתו תמן דרך נפילה ודאי לא אתו דרך הנחת שכחה שאין זה אלא במקום שאדם יושב ומניח חפציו סמוך לו לפניו הילכך כל מחציו ולחוץ הרי הוא שלה דמסתמא בני רשות הרבים הניחוהו שם ואבידה מדעת היא ואפילו תימא שהניחו שם בעל הבית אין דרך לעשות כן ואלו עשה אבידה מדעת היא כיון שלא הניחו כלפי פנים ולא אמרינן דהניחו בפנים ואיגנדר איגנדורי כיון דהשתא בחוץ קאי ואין בו שום הוכחה שהניחו שם דחורו אינו זוכה לו כיון שהרבים משתמשים שם וכדכתיבנא לעיל. ומחציו ולפנים של בעל הבית דתלינן כי הוא הניחו שם דהכין אורחא דמילתא ואפילו יד הרבים מגעת שם כיון שאין דרכם להשתמש כלפי פנים אין זו אבידה מדעת. ומיהו כל שנודע בודאי או שיש שם הוכחה שהונח שם מבחוץ כיון דקתיה לבר אין חורו זוכה לו ואפילו מחציו ולפנים הוא של מוצאו דודאי הונח שם מבחוץ. ומיהו היכא דקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ לא אזלינן בתר קתיה שיהא של בעל הבית שהרי אבידה מדעת היא לו וכי אמרינן סכינא בתר קתיה היינו היכא דקתיה לבר.

ואפשר דאתיא נמי אפילו קתיה לגאו ושיהא של בעל הבית אף מחציו ולחוץ במילתא דאפשר לומר דאיגנדרא לחוץ דליכא אבידה מדעת ותלינן דאיגנדר כל היכא דאפשר למיתלי ביה כיון דקתיה לגאו וגם אין דרך בני אדם לאבד ממונן לדעת. והיינו דאמר מילתא פסיקתא סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה אבל היכא דליכא למיתלי באיגנדורי הא ודאי כל שמחציו ולחוץ הרי הוא של מוצאו דאבידה מדעת היא ואין בזה בית מיחוש. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר אם הוא דבר שיש בו סימן אמאי שלו יטול ויכריז ואפילו דבר שאין בו סימן נמי ליהוי מקום סימן ועוד כיון דודאי הינוח הוא הוה לן למימר לא יגע בהן. ויש לומר דהוי כמו רקתא דנהרא דאמרינן לעיל כי היכי דאת הנחת חברך נמי אנח הילכך לא הוי מקום סימן וגם יש לו ליטול כדפרישנא בריש פירקין גבי כריכות ברשות הרבים דלא אמרינן ספק הינוח לא יטול אלא במקום מוצנע ולא במקום הפקר.

ומיהו אי מיירי בדבר שיש בו סימן קשה וכן משמע בגמרא דהוה מוקי מתניתין בסכינא ובכיס אי לאו משום דאזלינן בתר קתא ושנצא וצריך לומר דאיירי בשתיך טפי דודאי נתיאשו מידי דהוה אכופרא בי מעצרתא דקדח בה חילפי דאית לן למימר מסתמא איאש ליה מאריה ואינו יודע היכן הצניע מדלא בא לבקש מאז ועד עתה אבל מחציו ולפנים של בעל הבית אף על גב דשתיך טפי דרך בעל הבית להניח חפציו בחור ביתו ימים רבים ואינו מתיאש. עד כאן.

הא דתנן מחציו ולתוץ שלו וכולה מתניתין תימה הוא למה שלו הא מתניתין רישא בדבר שאין בו סימן הוא יטול ויכריז ויש מפרשים דכיון שהחור פתוח לרשות הרבים אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואבידה מדעת היא מפני שיד הרבים שולטת בהן ואף על גב דדרך הנחה אפילו ברשות הרבים נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירות דלעיל התם שאני דאמרינן ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בעל הבית הניחו שם שאין יד הרבים שולטת שם.

ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלינן בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם ואם תאמר משום דבעל הבית גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח ליה בעל הבית אכרוזי מכריז והא לא קשיא דכיון דיד בעל הבית ודאי שולטת שם אבידה מדעת היא אי נמי דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו ועל כרחך איגנדורי איגנדר. וכן הטעם להיכא ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בעל הבית דאמרינן מחציו ולפנים הניחו בעל הבית ואיגנדר לבר. ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבידה לדעת אלא שמא שכח.

ורש"י פירש דמתניתין בדשתיך ומשום יאוש בעלים פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אף על פי שנראה שנתיאשו מפני שהוא מקום משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקה והרמב"ם הספרדי פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלים ואין חנותו קונה לבעלים מפני שאינו מקום המשתמר ולאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלומר מקמי יאוש ולא עדיפא חצרו מידה ואוקמי רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמרא אפילו צבורין ומונחין על גבי שלחן וכן הגירסא בכל הספרים ובפירוש ר"ח ובהלכות רבינו.

ויש לי לומר דרבי אלעזר אדין שלחן קאי וקאמר אפילו צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקום שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סימן שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם. וכן כתב הרב ר' משה ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.

ונראה לי דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבעל הבית הוי ובדבר שאין בו סימן נקט לה וממילא דדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בעל הבית אתא תנא לאשמועינן קתני הכי. והא דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתניתין אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בעל הבית הוא וכן הא דאמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית.

והא דאמרינן כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם והוינן בה שמעת מינה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל לאו דמתניתין היינו דרבי שמעון בן אלעזר דמתניתין בדבר שאין בו סימן ופלוגתייהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מייאש מימר אמר חבראי משכח ומהדר דהא ידע דחד מינן היא שמע מינה דאדם מתייאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרבי שמעון בן אלעזר ולאו דשלשה הוו רבים דהא סרטיא ופלטיא גדולה קאמר רבי שמעון בן אלעזר אלא הכא נמי איכא למימר מייאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשיה לומר מתייאש הוא כי התם דמייאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. פירש בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי ודמיא לההיא כופרא דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחו בה חילפי ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם חפציהם אלא של אדם אחר היה והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תיקני ליה חצרו לבעל הבית כבר כתבנו למעלה דחצרו כידו והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו הבעלים ונתייאשו דלא קנה אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר וחצרו שאינה משתמרת אינו קונה לו שלא מדעתו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו פירוש בחורים שבכותל והכותל סמוך לרשות הרבים מחציו ולחוץ שלו דאם איתא דבעל הבית אנחיה התם לא הוה מפיק ליה כולי האי אלא איניש מעלמא אנחיה התם לפי שעה ואנשייה וכי אדכר ליה מייאש מיניה או משום דיד הרבים מצויה שם או משום בעל הכותל מימר אמר איהו אשכחיה ושקליה בחזקת שלו דילמא איגנדר כלפי פנים על ידי משמוש הרבים ושקליה בחזקת שהוא שלו ואף על פי שיש בו סימן. עד כאן.

מחציו ולפנים של בעל הבית לר"ם והוא דקא טעין בעל הבית דודאי דיליה נינהו ואי אשכחה בכותל היורש טוענין לו דילמא אי הוה אבוה קיים הוה קטעין ודאי. עד כאן היה חלל הכותל מלא מהמציאה חולקים המוצא ובעל הבית בשוה והכא נמי אית לן לפרושי בדקטעין בעל הבית דאיהו אנחינהו בגוה הילכך אף על גב דהוי מידי דלית ביה סימנא פלגי בלא שבועה. ומיחזי למימר דכיון דפלגא דמציאה מחצי הכותל ולפנים קנה לו חצרו לבעל הבית לפי שהוא כחצר המשתמרת לדעתה שאין אותו המקום הפנימי רגיל למשמוש בני רשות הרבים ומה שבתוכו הוא משתמר בכלל הבית הילכך אף על גב דלא קטעין בעל הבית דדיליה הוה אפשר למימר דשקיל ליה בעל הבית והכי נמי אמרינן היכא דכל המציאה מחצי הכותל ולפנים. הרמ"ך.

גמרא: תנא מפני שיכול לומר של אמוריין הוא וכגון דשתיך טפי:    והקשה ר"י והלא ישראל זה בא ונותן סימניה והיאך אתה אומר של אמוריין הוא. ותירץ דהכי קאמר דכיון דשתיך טפי הבעלים מתייאשים מפני שיודעים דמאן דמשכח להו תלי באמוריין ונכון הוא. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל: יש לומר דאפילו יהיב סימנא בעל הבית לא יהבינן ליה משום דאיאש מינה שהוא יודע שיש לו לתלות באמוריין. עד כאן.

לא נצרכה דשתיך טפי:    ואם תאמר מקודם לכן הוה ידענא האי תירוצא דאם לא כן לא אמר מחציו ולחוץ הרי אלו שלו כדפירש במתניתין. ויש לומר דמקודם לכן הוה ידעינן דמיירי דשתיך אבל דשתיך טפי לא אסיק אדעתיה עד השתא ומשום הכי קשיא ליה אטו אמוריין מצנעי וישראל לא מצנעי ומשני דשתיך טפי דודאי יש לתלותו באמוריין. תוספות חיצוניות.

ואם תאמר ולקני ליה חצרו לבעל הגל. ותירץ הראב"ד דמיירי בכותל וגל שבחורשים שאין לו בעלים אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם שאין ייאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת בעלים. ואינו מחוור בעיני דאם כן כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בכותל שבחורשים ואם יש לו בעלים מחציו ולפנים של בעל הבית וכו'. הרשב"א.

עוד קשה דאי בכותל שאין לו בעלים למאי איצטרכינן בגמרא לטעמא דיכול לומר של אמוריים הם כיון דאוקימנא לה למתניתין בדשתיך טפי אפילו יהיה של ישראל הרי נתייאשו הבעלים וכיון שאין לכותל בעלים כל הקודם זכה. הריצב"ש.

ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו. ומהאי טעמא ניחא הא דבעי במסכת קידושין אי בעינן צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני ליה חצרו אלא שמע מינה דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלים באין לחצר. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ב/דף_כה&oldid=1055332"