שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג/דף כט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד א[עריכה]

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דאלתר הויא חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה לרב למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהם בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה. אלא שיש אחרת כיוצא בזה בפרק קמא דקדושין אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאן נפשייהו בתרקבא דדינרי וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.
אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר כלומר שזה יודע דטפי לא מזדהר כי לא מיחה תוך שלש מחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו ובהכי סלקא שמעתין דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו היינו טעמא מיגד אגוד נמי באכילת פירות דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא וטעמא דמלתא משום דהאי טעמא דתלת שנים מזדהר טפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקיטין ליה אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידים באכילת פירות של שלש שנים ובאידך טעמא דרובא ובפחות מכאן לא קפדו אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש דמכל מקום אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כי שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו והלכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים באספסתא ואי נמי לא אכל פירות אלא בניר ואי נמי לא נשכר באכילתה כגון אפיק כורא ועייל כורא עדיין הלוקחים נזהרים דחוששים שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא אכלו שלשה פירות או שלא נשכרו באכילתם והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו בפחות משלש הויא חזקה דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותם בין שלש שנים בוטח דלא ימחה עוד ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות דאקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחתה שוב לא נזהר הבעל בשטרו ואף על גב דאפילו דבי בר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים כשאר אינשי דעלמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של בני אדם להקפיד אבל בחופר בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו כולי האי ושותק. הרשב"א ז"ל.

אם איתא דדידך הוא אבעי לך למזרעה למהר חזקתך: הר"י בעליות. ומסתברא לי דאפילו רובא זרעי ומיעוטא מוברי מצי למימר הכי וכן מסתברא לי שאם מנהג המקום שהמוברים אינם נרים הקרקע וגם הוא לא נרה דהויא חזקה כיון שלא שינה. ומדברי רשב"ם נראה דבעינן נרה לעולם ואינו נכון בעיני. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

תנן חזקת הבתים: ואם תאמר ואי לית לן דרב הונא מי ניחא והא הויין להו שלש שנים מקוטעות שאין שם עדות חזקה על הלילות. יש לומר אי לאו דרב הונא הוה אמינא דחזקת הבתים בימים של שלש שנים כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואף על גב דשלש שנים לא משמע לכאורה ימים של שלש ויותר היה ראוי לשנות חזקת הבתים שש שנים דמשמע בסתמא שש שנים דימים דבלילה לא ידעי. יש לומר אגב דתנא באידך כולהו שלש שנים בבורות ובית הבדים ובית השלחין ועבדים תנא נמי הכי בחזקת הבתים וכולהו הנך חוץ מבתים ידעי בהו אינשי בשעות שדרך להשתמש בהן. עליות הר"י ז"ל.

מאן מסהיד אבתי שיבבי: כלומר אפילו ביממא נמי שיבבי מסהדי דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא מסהדי ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ובנמוקי יוסף. ויש עדות כיוצא בזה וכדאמרי לקמן בשמעתתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דאמרי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד עד עכשיו אלא שהם שכניו ומכיריו ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם שאלו היה לו אנו היינו יודעים. רשב"א ז"ל.

ורבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנים ביממא ובליליא: יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי אלא לארווחא למילתיה. ויש מפרשים דהא דרבא אצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטעין המערער בברי לא דר בה בלילות דלאביי אפילו כן בעדות שיבבי שלש סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר ביה ולרבא לא סגי ליה בהכי עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא ושיבבי לא ידעי אלא שוכרים. והראשון נראה עיקר דרבא לא בלשון פלוגתא אמרה ואביי ודאי בכל ענין אמרה דאם לא כן עדיין תקשי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אי טעין אידך בברי שלא דר בה בליליא. הרשב"א ז"ל.

דאתו בי תרי כו': צריך לומר דאוגרוה מיניה נשטרא לתלת שנין דאי לא מנא ידע הך מאי האי דאוגר להו. ועוד כיון דאמרינן דנקיטי אגרא דאכתי לא שקל מינייהו אגרא אם כן באיזו חזקה יקנה אותה ועיקר חזקה הכנסת פירות או שכר בתים אלא ודאי ששכרוה ממנו לשלש שנים וכתבו לו שטר שנתחייבו לו שכר שלש שנים ושטר קלא אית ליה ואיבעיא ליה למחויי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א: פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בששכרו בשטר דאית ליה קלא ובלא שטר לא דלית ליה קלא וכדאמרינן לקמן שלשה לקוחות מצטרפים וכולן לקוחות בשטר ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתב עיטרא אבל כתב עיטרא קלא איה ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר וכן נראה עיקר ולא דמי לשלשה לקוחות דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני נפיק קלא דלקוחה היא בידו מימר אמר כדרך הגזלנים הן אוכלים ואין אחד מהם שאכלה שלש שנים ולפיכך לא חשש למחות והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך אבל שוכרין מימר אמרינן דמחמת הלוקח הן דרים שם ואינהו מפקי ליה לקלא ומערער מידע ידע דשוכרים מתמת הלוקח הן דרים שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן: ואם תאמר מאי נגיעה איכא אי יהבי אגרא למערער מן דינא מפקינן ליה מלוקח. יש לומר פעמים שאין ללוקח לאשתלומי מיניה ויראים הם שמא יפסידו ואי נמי לא בעי למיקם בהדי שוכר בדינא ודיינא. אי נמי חוששים שמא יטעון עליהם הלוקח פרעתי. הרשב"א ז"ל.
או שמא זה השכירה להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם אלא שאין הטעם הזה מספיק דאם כן לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשוויו. עליות הר"י ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות ואם תאמר והא איכא מגו כו': כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל דמגו בתרי לא אמרינן דאין יורע מה שבלב חברו עד כאן. אי נמי יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי מתנין בכהאי גוונא אלא דניחא ליה למימר דאפילו בתר דתקון רבנן שבועת היסת משכחת לה. הר"ן ז"ל.

כגון דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה: ואם תאמר אם כן היאך עלתה לו חזקה בכך והא קיימא לן דעיקר חזקה הכנסת פירות לבית וזה עדיין לא אכל פירותיהם דעדיין ביד שוכרין הם. ותירץ הראב"ד ז"ל כגון שכתבו שטר חוב על השכר. ואין צורך לכל זה לפי שאין השכר פירות הבתים אלא תשמיש הבתים הוא פירותיון והרי שוכרים אלו אכלו פירותיו מחמתו ובשליחותו ואפילו השאילם לאחרים עלתה לו חזקה. ונראה לי דאפילו לא דרו בהן שני שוכרים ביחד אלא זה ראשונה שניה שלישית וזה רביעית חמישית שישית ולא עוד אלא אחד אחד בכל שנה לאחר שש עלתה לו חזקה דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר עדותן מצטרפת ואפילו בעדות קרקע וכדאיתא בסנהדרין. ואף על גב דבירושלמי אמרו אחד אומר אכלה ראשונה שניה שלישית ואחד אומר אכלה רביעית חמישית שישית כלום עדות הוא. איכא למימר דבני מערבא כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה סבירי להו דאמר אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ולא עדיפא הא דירושלמי מגמרא דילן דאפלוגי בה וכיון דאי פסקא בגמרין כרבי יהושע בן קרחה אפילו בעדות קרקע כהאי גוונא אפילו דרו בה ששה שוכרים איש שנתו עלתה לו חזקה בעדותו דמצטרפים עדותם מי לא עסקינן דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה. יש מרבותינו נראה שאמרו דאפילו פרעו כבר אם זה הלוקח מחזיר עכשיו אותו השכר בידם כדי לסלק נגיעתם שפיר דמי והביא ראיה מדתניא שכיב מרע שאמר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר ואקשינן עלה בגמרא לקמן השותפים מעידים זה לזה ולסתלקו תרי מינייהו ולדיינוה ואוקימנא בספר תורה דלשמיעה עבוד דאי אפשר להסתלק ממנו ותנן השותפים מעידים זה לזה ואוקימנא בגמרא באומר שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה דכל נגיעת עדות שמחמת ממון כשמסתלק מהממון נסתלקה הנגיעה וחזר העד לכשרותו והא נמי דכוותה היא. ולי נראה דאינו דומה דהתם הוא כיון שמסתלק ממנו ליכא למיחש במילתא מידי משום דמעתה אינו נהנה ולא מפסיד מידי לאחר סלוקו מכמות שהיה קודם סלוקו דאלו לא נסתלק היה מפסיד גם הוא חלקו עם הפסד כל בני עירו והשתא נמי כשהוא מסתלק ממנו הרי הוא מפסיד חלקו וגבי שותפים נמי כהאי גוונא אבל הכא קודם סלוקו יהיה השוכר מתיירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו כשזה מחזיק שכרו בידו ומצילו לגמרי מן ההפסד מתבייש הוא ממנו שעשה עמו לפנים מן השורה ומעיד לו. ותדע לך מדאמרינן בקדושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע מלוה דלא שקיל ומשתבעי שלוחים דיהבי ופרע ליה לוה למלוה ואם איתא בשופטני עסקינן כשרואה הלוה שמתחייב ומפסיד מה שנתן ליד השלוחים ומצריך עוד לפרוע עוד מנה אחר למלוה יפטור את השלוחין ויעידו לו שאי אפשר לו ללוה להפסיד יותר ואפשר שירויח אם יעידו עוד שנתנו לו למלוה אלא שעדיין כנוגעין בעדותם חשבינן להו שמא יעידו לו מפני שנתחסד עמהם וכשמקבלים שכר על עדותם. ודכוותה גבי מכיר בה שהיא בת חמורו לקמן שלא העמידוה בפוטרו על האחריות דהיא רווחא טפי ודחיק ואוקמה במכיר בה שהיא בת חמורו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: מי לא עסקינן כגון דנקטי אגר בית בידייהו כו': ואם תאמר אם כן האיך עלתה לו חזקה והלא לא אכל פירות כלל. יש לומר דפירות הבתים היה תשמישה וכיון דבשליחותיה דלוקח דרו ביה כמאן דדאיר ביה איהו דמי. וכיון שכן מסתברא דלא בעיא דלדור בה האי לוקח אפילו חד יומא דאף על גב דהיכא דמכרה לאחר בעיא דדר בה לוקח ראשון חד יומא כדאיתא לקמן התם הוא משום דשני לא משום שליחותו של ראשון דר שם אלא מחמת עצמו וכיון שכן בעינן שתהיה הקרקע בחזקתו של ראשון חד יומא אבל הכא כיון דמחמת שליחותו דויין בו הרי הוא כאלו הוא עצמו דר שם. עד כאן לשונו.
הא דאמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרוניה מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ולא גרסינן הכא ביממא ובליליא אלא כיון דידעי הני ביממא ובליליא מסתמא סומכים עלייהו דהכי מסהדי ומשום הכי אמר מר זוטרא דאי טעין האיך ואמר לסהדו לי דדרו ביה ביממא ובליליא טענתיה טענה. ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות דלא סמכינן עלייהו בסתמא אלא אף על גב דלא טעין האיך טענינן ליה דהנך דאוגרוה דרו ביה תלת שנין ביממא בליליא דאי לא דרו ביה הכי מקוטעות נינהו או מפוזרות ולא הויא חזקה. הראב"ד ז"ל.
גירסת הספרים וכן גירסת רש"י ז"ל אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלים המחזרים בעיירות דאף על גב דלא טעין טענינן ופירש הוא ז"ל דכלפי שאמרנו למעלה בתים ביממא ידעו בליליא לא ידעי ואוקמה אביי בשיבבי ורבא אוקמה בשוכרים דידעי ביממא ובליליא אתא מר זוטרא ואמר דלאו למימרא דאפילו בסתמא מצרכינן להו לסהדי לאסהודי בפירוש דדרו ביה בין ביממא בין בליליא אלא דוקא כי טעין מערער בלחוד הא לא טעין מקבלים עדותם סתם משום דסתמא כיון שהעידו דדרו שם תלת שנין בין ביממא בין בליליא אסהידו והוא הדין נמי לעדות שיבבי וטעמא משום שאין אדם עשוי לדור כאן ביום ולטלטל כליו בלילה וללין במקום אחר הילכך דוקא טעין הא לא טעין לא ופירש רש"י ז"ל דאפילו טעין דוקא בטוען ברי שידע הוא שלא דר שם בלילות הא לאו הכי לא משגתינן ביה וכן ראיתי דעת ר"י בר מרדכי ז"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל וטעמא דמילתא דאם איתא דכל מעיד סתם דר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא מעיד והכל בכלל עדותו אם כן אפילו בתובע רוצה אני שיעיד בפירוש על הלילות כבימים למה אנן משגחינן בו והלא כבר העידו ואם אתה אומר שמשגחינן בו אם כן אף אתה חושש שאין בסתם עדותם ימים ולילות ואם כן אפילו לא טעין ניקום ונטעון שהרי חזקת הבתים שלש שנים גמורים ימים ולילות היא. ואיכא מרבוותא דכתבו דאפילו בטוען סתם. והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ועל עיקר הפירוש שכתבנו תמיה לי טובא כיון דעיקר חידושיה דמר זוטרא לאשמועינן דאי לא טעין לא טענינן ליה הוה ליה למר זוטרא למימר הכי אי לא טעין ליתו ולסהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה. ואפשר לדחות דמר זוטרא לאו אסוגיא קאי אלא אמתניתין דחזקת הבתים אמרה וקאמר דאי טעין מערער ליתו כו' טענתיה טענה ונראה בעיבי דהכי פירושה אי טעין ואמר ליתו סהדי כו' לפי שהעמדנו משנתנו בשני ענינים בעדות שיבבי ובעדות שוכרים בא מר זוטרא ואמר דאי טעין מערער ואמר ברי לי שהיה יוצא משם בלילות הילכך אין לקבל עדות שיבבי ולסמוך על מה שלא הרגישו בטלטולו מן הבית אלא יביא עדים ויעלדו שהם עצמם דרו שם תלת שנין ביממא ובליליא שומעים לו ואף על גב דסתמו של דבר מרגישים שיבבי אם יטלטל כליו משם בלילות אין סומכים על הסתם הזה כיון דאיכא טענת ברי דמרעא ליה לסתמא. עד כאן לשונו.

דף כט עמוד ב[עריכה]

ומודה מר זוטרא שאלו היו הבעלים רוכלין המחזרין בעיירות בימים ואינם באים ללון בבתים אלא בלילות אף על גב דלא טענו אנו טוענים כן בקירוב הדבר שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. ונראה לי דוקא בעדות שיבבי אבל בעדות שוכרים לא ניחוש להם דילמא עושים כן וכבר אמרנו דכל מעיד שדר שלש שנים בין בימים וביו בלילות הוא מעיד. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: ובספרי ספרד ובנוסחאות כל הגאונים ז"ל גרסינן ומודה רבא ברוכלים המחזרים בעיירות כו': ובכל ספר ישן תמצא ומודה רבא אלא שהגיהו ומודה מר זוטרא. ופירש רבינו האיי גאון ז"ל מודה רבא שהצריך עדות השוכרים על דירת ימים ולילות שאם השוכרים רוכלים שדרכם לחזור בעיירות ומקצת הימים לא דרו בבית לפי שהיו מחזרים בעיירות מהניא חזקה. והא דאמרינן מודה רבא משום דאביי ורבא הם שפירשו שמחמירים בחזקה להצריך עדות יום ולילה והא דקאמר אף על גב דלא טעין מחזיק יש לומר דהכי קאמר אף על גב דלא טעין שמחמת רוכלתם לא דרו שם מקצת הימים וגם העדים לא טענו כך אלא כך אמרו לשלש שנים שכרנו הבית הזה ואנחנו בו ברוב הימים ופעמים שהיינו דרים שם ביום ולנים חוץ לעיר בלילה כיון שאנו יודעים בהם שהם רוכלים ומחזרין בעיירות טענינן להו ופותחים לשאול את פי העדים אם היו עושין כן מחמת רכלתם ואם לא הניחו את ביתם אלא מחמת רכילתא הויא חזקה וכגון זה פתח פיך לאלם הוא. ואנו למדים מדברי הגאונים ז"ל שאם המחזיק יוצא מן העיר בקצת ימים לעסקיו שדירת קבע שלו באותו בית הויא חזקה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומודה רבא ברוכלים כו': המחזירין בעיירות ותו לא. והכי קאמר דקאמר רבא כו' ככתוב לעיל בעליות. ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רבא דהא כולי עלמא בין אביי בין רבא בין רב הונא כולהו בעי סהדותא ביממא וליליא ואמאי תלי ברבא עד כאן.

ראיתי נוסחת הגאונים ז"ל אי טעין ואמר ליתו לסהדו לי סהדי דדרו ביה תלת שנין כו': ולשון לסהדו לי מוכיח שהמחזיק טוען כך שאלו המערער טוען הוה ליה למימר לסהדו לך או לסהדו לו. ופרשוה הגאונים ז"ל לענין עדות השוכרים דמהניא למחזיק אף על גב דלא נקיטי אגר ביתא וכגון שדרו שם כבר זה ימים רבים ועכשיו דרים שם אחרים ולא הוי קמאי נוגעים בעדותם דאי בעו אמרו לא שכרנו אי נמי פרענו. וזה הפירוש מאד דחוק שהרי כיון שהזכיר התלמוד נגיעת עדות השוכרים כל כמה דלא נקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה אם בא מר זוטרא עכשיו למצוא צד אחר להכשיר עדותם הוה ליה לפרשו. עד כאן לשון הר"י בעליות.

וכן הקשה הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפירוש רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דקאי אהא דרב יימר הוה ליה למר זוטרא למימר מי לא עסקינן דאמר ליתו תרי סהדי כו': בההוא לישנא דקאמר רב אשי מי לא עסקינן דנקט אגר ביתא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומורי הרב ז"ל פירש ליתו ליסהדו לי דאתי לאוסופי נמי אמאי דאוקימנא דנקטי אגרא בידייהו והכי קאמר מעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטי והיכי דמי כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתירא אני שמא יערער עליהם המוכר למחר ונימא אחרי ממני שנאבד שטריה והרי כאן שוכרים שדרו בהן תלת שנין ביממא ובליליא ליתו לסהדו לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותם בכי הא מקבלים ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו דכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעים בעדותם דלא חיישינן למאי דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפרקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אף על פי שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע והכי נמי לא שנא. ואם תאמר מכל מקום היכי מקבלים עדותם שלא בפני בעל דין. יש לומר דדמיא להיו עדיו רדופים ללכת למדינת הים דמקבלים שלא בפני בעל דין דהכי נמי חושש הוא שמא יבואו בעלים ויערערר עליו והרי אלו פסולים ונוגעים בעדותם. עד כאן לשונו.

ומודה רב הונא בחנואתא כו': יש מפרשים דבעינן בהו שש שנים לחזקה מפני שאין שם לילות כאתרא דמוברי באגי. ויש מפרשים דלא צריכי אלא שלש שנים ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דהתם הא דמוברי לאו משום דלהכי עבידא אלא משום דניחא להו בהכי כי היכי דתעביד טפי בשני הזריעה. ועוד דבירותא לאו בשנה ידיעה דוקא היא ולאו שויא אכילה לכולהו ולא בירותא לכולהו אלא שתא דמוביר האי אכיל האי ומשום הכי בעינן שש שנים כי היכי דלהוי אכילה שלש בסירוגין כי היכי דלפרסם חזקתיה אבל הני חנואתא דמילתא ידיעה דשויא לכולהו דליממא עבידן לליליא לא עבידן סגי בשלש שנים בין הכל ומסתברא כותיה הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא כו': דליממא עבידן לליליא לא עבידן. כלומר וכיון שכן אף על גב דלא דרו בהן בליליא כלל סלקא להו תזקה. יש מי שפירש אפילו בשלש שנים לבד דומיא דמרחצאות ושובכות ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רב הונא דהא הכא ליכא מפוזרות כלל דהא דר בהו כל ימי התלת שנין בצירוף דומיא דמרחצאות ושובכות והא לא מפוזרות ורצופות שייך אלא במקוטעות ומודה תנא דמתניתין הוה ליה למימר ואומר אני דאפשר דמשום דרב הונא מחמיר בחזקה טפי תלי לה להא בדרב הונא כלומר אפילו רב הונא דמחמיר מודה בהא. ואכתי אינו מחוור. ונראה דברי המפרשים דחנותא שית שני בעי דלהוי בהו תלת שנין דיממא והיינו דאצטריך לרב הונא דמפוזרות נינהו. ואם תאמר היינו אידך דאמרינן לעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ואי חדית בהאי השתא איכא למימר דחדית בהאי טובא דהתם כולהו אינשי מוברי לה לארעא וארעא גופא לא עבידא למירעה שתא בתר שתא כי היכי דתעביד פירי טפי הילכך הא אכלה האי להאי ארעא כדאכלי לה בעלים אבל חנואתא דמחוזא דעבידן למידר בהו בין ביממא בין בליליא מצד עצמן אי הוה דייר בהו איניש בעלמא ואפילו הכי כי דייר בהו חנוני סלקא ליה חזקה ביממי בלחוד הא ודאי צריכא רבא לחדותי וטובא קמשמע לן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י מיגש ז"ל: ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא מהדר נמי ופריש עיקר מימריה דרב הונא וקאמר ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידי לליליא לא עבידי וכיון דלליליא לאו בר דירה הוא כמאן דליתנהו דמי ולא הויא הפסקה בין יממא ליממא כי היכי דלהוו מפוזרים אלא לעולם רצופים נינהו הנהו לילותא כיון דלא בני דירה נינהו כמאן דליתנהו דמי. עד כאן לשונו.

אתון מאי טעמא עבידתון הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי: קשה לי והא אמרינן לקמן שותף אין לו חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה. ויש מפרשים דהני מילי בדבר שהוא ידוע מתחלתו במשותף אבל זו השפחה לא היתה ידועה כי עכשיו קנו אותה ושמא יאמר זה משלי קניתיה והאי תירוצא לא מחוור דאם כן משנה ראשונה נמי היה יכול להחזיק בה ולומר משלי קניתיה . הראב'ד ז"ל.

אי נמי יש לומר דדילמא סבירא להו כמאן דאמר לקמן דבנחית לכולה אית להו חזקה: הרשב"א ז"ל.

ומסתברא לי דהא דקאמר להו דלא תחזקו אהדדי: במילתא בעלמא הוא דאוקמינהו מפני שהיה רוצה לומר דלעלמא לא הויא חזקה ולא שיוכלו להחזיק זה על זה כדתנן לקמן השותפים אין להם חזקה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

וזה לשון הר"י בעליות: קשה לי והלא אם היה משתמש אחד מהם שלש שנים רצופות לא היה לו חזקה על חברו כו': וכי תימא חוששים היו שלא ישתכח השיתוף ויחזיק אחד מהם אם כן גם עכשיו יוכל להחזיק בה מי שהיא בידו כיון שאין עדות לחברו ומי שיחזיק תחלה יום אחד יוכל לערער עליה לעולם כל זמן שאין לבא אחריו חזקה שלש שנים רצופות. ויש מפרש כי על ידי שהיה כל אחד משתמש שנה היה השיתוף נזכר ולפי זה אין לשון התלמוד מחוור דקאמרינן אתון מאי טעמא עבידתון הכי כי היכא דלא תחזקו אהדדי לעלמא נמי לא הויא חזקה דמשמע שהוא נותן טעם וראיה ממה שהיו חוששים שלא יחזיקו זה על זה ואדרבה אלו היה השיתוף ניכר ונודע לכל היתה חזקתן הוקה לעלמא נמי כאלו נשתמש כל אחד שלש שנים רצופות כדאמרינן אבל כתב עיטרא קלא אית ליה. ויש לומר אתון מאי טעמא עבדיתו כי היכי דלא תחזקו אהדדי דסבריתו שמשתמש אחד מהם שלש שנים רצופות כשישתכח השיתוף לסוף שלש יוכל לטעון המחזיק שלי היא ואם יבאו בעלים הראשונים תעמוד החזקה כנגדם אבל עכשיו שישתמש כל אחד שנה אם ישתכח השיתוף ויבא האחד להחזיק ולכפור בחברו ולומר שלי היא יתיירא פן יבאו בעלים הראשונים ויוציאו מידו גם לאחר שנשתמש בה שלש מפוזרות לפי שלא החזיק בה לבדו שלש שנים רצופות וחזקת חברו לא תצטרף לתזקתו כיון שכל אחד מהם טוען שלי הוא ומתוך כך יהיו זקוקים להודות זה אל זה על השיתוף כדי שתצטרף חזקתם להחזיק על הבעלים הראשונים אלמא סבירא להו דלא הויא חזקה אלא בשנים רצופות וכרב הונא הילכך לעלמא נמי לא הויא חזקה אף על פי שאתם מודים בשיתוף שהרי אין שותפותיכם נודע שאין עליו קול ואינכם יכולים. להחזיק על בעלים הראשונים לפי שיכול לטעון מתוך שכדרך הגזלנים הייתם משתמשים ולא היה מחזיק כל אחד שלש שנים רצופות לא חששתי למחות. ער כאן לשונו.
והראב"ד ז"ל פירש דאף על גב דקיימא לן דאין שותפים מחזיקים זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה אפשר דרמי ורב עוקבא לא סלקא דעתייהו לאפלוגי בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין חלוקה אלא בין נחת לפלגא ובין נחת לכולה הוא דמפלגי והכי קאמר להו רבא אתון מאי טעמא עבידתון הכי דסבריתו שהשותפים מחזיקים זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה ולפיכך החזקתם במפוזרות אלמא סבירי להו שאין חזקה אלא ברצופות הילכך לעלמא נמי לא הויא חזקה ואלו היתה חזקה במפוזרות היתה חזקת המשתמש בחמישית מועלת לו שכבר הקדים להשתמש שלש שנים וחברו לא נשתמש כי אם שתים ואפילו לאחר שנשתמש השני בששית נראה כיון שקדמה חזקת חברו צריך חזקת שלש אחר שנגמרה חזקת הראשון עד כאן.

אבל כתוב עיטרא: פירוש שטרא מלשון שמירה לפי שהשטר שומר הדבר שלא ישכח הר"י ן' מיגש ז"ל.

עלה בידינו: שלש שנים שאמרו כשאכלן רצופות אבל מפוזרות אין חזקה עולה בהם שלא החזיק כדרך הבעלים ולפיכך לא הוזקק המערער למחות לפי שהמחזיק יורד לשדה זו דרך גזלן. ובמקום שנוהגים לזרוע השדה שנה ולהובירה שנה כדי שתעשה תבואה יותר אף על פי שאכלן מפוזרות הרי זו חזקה שהרי החזיק בה כדרך הבעלים ואפילו במקום שמקצתם זורעים השדה בכל שנה ומקצתם מובירים בין שתי התבואות והוא מחזיק בה כדרך המובירים עלתה לו חזקה אף על פי שבני אותה הבקעה זורעים בכל שנה יכול הוא שיאמר טוב לי להוביר בין שתי התבואות כדי שתוסיף תת כחה וכיון שיש מנהג ידוע בכך למקצת בני העיר עלתה לו חזקה ואין שנת הבור עולה לשני חזקה דקיימא לן דניר לא הוי חזקה לפיכך אף על פי שנהגו כל בני העיר להוביר בין שתי התבואות צריך שיאכל שתי תבואות אלא שעולה לו חזקה אפילו במפוזרות כיון שנהגו בכך כמו שביארנו. וחנויות העשויות לישב שם בימים ולא בלילות חזקה עולה בהם שלש שנים אף על פי שלא החזיק שם בלילות. ולענין חזקת הבתים צריך שיחזיק בהם שלש שנים ביום ובלילה. העידו העדים שראוהו דר שם בימים ולא העידו על הלילות אינה חזקה שמא בלילות היה יוצא משם ולן במקום אחר ואפילו אם דר שם שש שנים בימים הרי הם מפוזרות ואינה חזקה. והאיך אתה מוצא שיכילים עדים לידע שהוא לן שם בלילות שלש שנים על ידי שכניו כיון שהם שכניו של מחזיק שאלו היה יוצא משם בלילות ומטלטל כללו משם מרגישים השכנים בדבר וכיון שלא הרגישו בכך חזקה שהיה לן שם בלילות. ואם טען המערער ואמר יודע אני שהיה יוצא משם בלילות אין לו חזקה בעדות שיבבי שאף על פי שראוהו בתחלת הלילה שמא יצא משם בצינעה ולן במקום אחר ואין השכנים מרגישים לפיכך צריך המחזיק להביא עדים שהם עצמם שכרו בית זה מן המחזיק ודרו שם שלש שנים עלתה לו חזקה כאלו הוא עצמו דר שם. במה דברים אמורים שהשוכרים נאמנים בעדות זו כגון שעדיין לא פרעו שכר הבית והם באים לבית דין והשכר בידם ושואלים למי נתן השכר למערער או למחזיק אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אין נאמנים להעיד שדרו שם שלש שנים לפי שהן נוגעים בעדותם שאם לא יעידו כן יזכה המערער בבית זה ויתבע מהם שכר הבית כמו שאמרו בפרק כיצד הרגל השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואף על פי שהשוכרים יכולים להוציא בדין השכר שפרעו למשכיר אם יזכה המערער בבית דין אין אדם רוצה להוציא משלו ולחזור ולתבוע בבית דין. ועוד כי שמא יכפור המחזיק ויאמר לא פרעת לי כלום. היה המערער רוכל המחזר בעיירות בימים וחוזר לביתו בלילות אף על פי שלא טען המערער שהמחזיק היה יוצא משם בלילות בית דין טוענים לו לפי שיתכן שהיה יוצא משם בלילות וצריך המחזיק להביא עדים שהם עצמן דרו שם שלש שנים יום ולילה. העידו העדים שדרו שם ג' שנים סתם והלכו להם אף על פי שלא פירשו שדר שם שלש שנים יום ולילה עלתה לו היקה בעדותם שאלו היו יוצאים משם בלילות לא היו מעידים שדרו שם שלש שנים סתם אלא היו מעידים בפירוש שדרו שם שלוש שנים בימים. השכיר המחזיק את הבית לשנים לאחר שנה ראשונה ולאחרים בשניה ולאחרים בשלישית מצטרפים לחזקה אף על פי שלא השכיר להם בשטר לפי שהדבר ידוע שהשוכרים מחמת המשכיר ירדו לקרקע ולא מחמת עצמן ולעולם שם המשכיר על הקרקע. זו שאמרו שלשה לקוחות מצטרפים וכולן בשטר וטעמו של דבר שאם לא לקחו זה מזה בשטר אין הדבר ידוע שזה לקח מזה שאין שם המוכר נקרא על הקרקע אחר שמכרו לפיכך יכול המערער לטעון לא הייתי זקוק למחות לפי שהיו יורדים שם כדרך הגזלנים שכל אחד היה יורד שם שנה ומניחה והולך לו. החזיק בבית ארבע וחמש שנים והיה יוצא חדש או שבוע בשנה חוץ לעיר למלאכתו ולעסקיו עלתה לו חזקה באותן שנים ואין דנין שני חזקה הללו כשנים המפוזרות שהרי כדרך הבעלים הוא מחזיק שם שהם יוצאים לפעלם ולעבודתם אבל אין אותם חדשים שיוצא מביתו עולים לו למספר שני חזקה כיון שהבתים עשוין לדירת לילה ויום שלש שנים צריך שיהיו שלימות. וראיה לדבר זה ממה שאמרו אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי דאף על פי שהם מפוזרות הרי זו חזקה ואפילו הכי קיימא לן ניר לא הוי חזקה וצריך שיחזיק שלש שני תבואות אבל בורות שיחין ומערות שאינם עשוים לשאוב ביום ובלילה אלא לשאוב מהם לעת שיצטרך למים כיון שהחזיק בהן שלש שנים כדרך הבעלים לשאוב משם כשיצטרך למים הרי זו חזקה. ומקומות של בית הכנסת כיון שיושב שם כל שעה שהולך ואינו יושב במקום אחר אף על פי שאינו הולך בבית הכנסת בכל יום כגון שהוא טרוד בעסקיו במקצת הימים אם החזיק שם מספר של שלש שנים אין הימים שלא הלך לבית הכנסת הפסק לעשותם שני חזקה מפוזרות. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
ועל מקומות בית הכנסת מצאתי כתוב בתשובת שאלה להרב רבינו מאיר הלוי ז"ל וזה לשונו: וששאלתם אם יש במקומות בית הכנסת חזקה או לאו. כך ראינו שיש בהם דין חזקה מאחר שהם נמכרים וניתנים במתנה אלא שהחזקה במקומות בית הכנסת נפלאת היא ורחוקה מאד כי מי יוכל להעיד על אדם אחד שישב במקום אחד שלש שנים רצופות מיום ליום בכל עתות התפלה בין בחול בין בשבת שלא יקרה לו מקרה שמונעו מלבא לבית הכנסת כמה פעמים בשנה או שישנה מקומו מפני אבלו או מפני כבוד אבלים אחרים על כן אין הדיין יכול לצאת ידי שמים גם בדין זה כי אם על ידי פשרה. עד כאן לשונו.

אלא באוקמי חיותא ומשטח בה פירי: וכן הלכתא. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הוא דלא קני ליה לההוא בית רובע דלא אכליה ואף על גב דבתוך המצר נינהו משום דבההיא חזקה דאכילה הוא דקיימה וההיא בית רובע הא לא אכליה אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון הנותן מתנה והאחין שמלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא היא דבנעל גדר ופרץ סגיא ואף על גב דלא אכל מידי כיון דשדה מסויימת במצריה היא קני לה אף על גב דלא אחזיק בה אלא בחד מכוש דהא תנן בהדיא בהך פרקין נעל גדי ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה דשמע מינה דבההיא כל שהוא קני לה לכולה ארעא ולא תימא דנעל גדר ופרץ שאני משום דמעשה דמהני בכולה שדה נינהו אלא אפילו מעשה דלא מהני בכולה נמי הא קיימא לן דקני בה לכולה שדה דאמרינן לקמן בהאי פרקא אתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא כנגד מכושו בלבד וקיימא לן בהא כרב דהא רב נחמן סבירא ליה כותיה ועבד בה עובדא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

איכא מאן דאמר דוקא בית רובע אבל פחות מכאן לא חשיב וקני ליה אגב ארעא: ולדידי לא מסתברא אלא אפילו כל דהו לא קני אם לא אכלו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי. פירשה הרב ז"ל בהלכותיו ההוא יומא דאמרת דזבנתה מינאי בשכוני גואי הואי ולא הוית בהדאי בחד דוכתא.
אמר אברהם כמה דחוק זה הטעם וכמה חלושה זו הטענה כדי לדחות בה החזקה משני פנים האחד כי לא ראינו שזה אומר יום פלוני מכרת לי. ועוד אם אמר למה תופסים אותו בכך ואפילו עדים מכחישים אותו וכי חקירות היא זו שאם יאמר טעיתי ביום המכירה נדחה אותו מחזקתו וכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה ואנו לא הוצרכנו אותו לומר באיזה יום לקחה ואם יאמר המוכר כל אותו היום חליתי ולא דברתי עם שום אדם נקבל טענתו ונאמר לזה הבא ראיה שהיה עמך במעמד אחד וזהו תימה גדול ומה בין זה לזה. אלא אי איכא להא מילתא כלל הכי איתא זה אומר בחדש פלוני מכרת לי וזה אומר יש לי עדים שכל אותו החדש הייתי רחוק ממך כמה פרסאות אמר זה איני חושש על איזה מקום שתהיה בו כבר היה המכר מדובר ביני ובינך שתכתוב לי שטר מכר ותקח מעותיך ובאיזה מקום שהיית כתבת לי השטר בזמן פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני והגיע השטר לידי ואבד ממני ועל זה אמר רב נחמן זו תחבולה היא כיון שיש עדים לזה שלא היה עמך אותו החדש כולו והיה בכמה פרסאות עליך להביא ראיה שהוא כדבריך. ועם כל זה אני תמה מי דחקו לומר כך ולמה לא נאמר הדבר כפשוטו אנא בשכוני גואי הואי דרך השכוני באהלים ולא ידעתי חזקתך והלא רבי יהודה שהוא מיקל בחזקה דאמר כל בפניו לאלתר הויא חזקה לשהוא במקום רחוק מצריך אותו שלש שנים ואם הוא במקום רחוק שאפילו בשלש לא יוכל לדעת הלא יאמר שאין לו חזקה שהלך רבי יהודה למרחק הבינוני והמצוי אצלם ואמר שלש שנים כדי שיהא באספמיא זהו מסתמא אבל אם טען ואמר יותר רחוק הייתי מאספמיא טענתו טענה וזה צריך לברר אכילתו שהיה זה בתוך שלש במקום שהיה יכול לשמוע ויכול למחות וזה היה יכול לשמוע המחאה כן נראה לי. הראב"ד ז"ל.
ובסוף חדושיו למציעא כתב וזה לשונו: אמר אברהם כמה תמיהות יש בזה אטו עדות נפשות הוא שיחקור אותו באיזה יום באיזו שעה אם אמר לא ידעתי באיזה יום תופסים אותו על כך אי חזר ואמר טעיתי באותו יום כלום בטלה טענתו. ושמא נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עוד אפשר לומר דמילי מסר קודם לכן כדהוו תרווייהו בחד דוכתא ואף על גב דלא הוו במתא בהדדי בעידנא דנחית לארעא מקיימת זביניה. ולפי דעתו של מפרש זה אם טען ואמר במקום רחוק מאד הייתי שלא יגיע אדם מכאן לשם אפילו בשלש שנים או שיאמר חירום היה באותו מקום שהייתי בו ולא הלך אדם שם ולא יצא ממנו גם זה יהא נאמן וצריך זה המחזיק לברר אכילתו שהיה קרוב לו ושלא היה שם חירום מעתה למה הוצרך להוציא דבר מפשוטו ונאמר בשכוני גואי והוא מקום רחוק מאד מאד או שהוא מקום חירום ואין יוצא ואין בא. וההיא מעשה דשכוני בראי דאוקמה גאון ז"ל בשעת חירום אפשר דלדעת רבא היא דאוקמה הכי דאי לאו דידיע חירום בההוא דוכתא ואמר מוכר חירום הוה לא מהימן אבל לדעת רב נחמן אף על גב דלא אחזיק לן בחירום מוכר מהימן לומר חירום הוה התם. עם כל זה קשה לי אף על גב דחירום הוה התם כיון דהוה אתא כל שתא תלתין יומין לשוקא אף על גב דהוא טריד לשוקיה מכל מקום בני מתא לא הוו טרידי ואמאי לא מודעי ליה פלניא דר בגו ביתך וההיא שעתא ימחה באפייהו. ואפשר כיון שאדם טרוד בסחורתו שוכח מה שאומרים לו ואינו נזכר עד שהוא שוכן בביתו ובשעת נסיעתו מן השוק כמו כן כיון שהיא שעת חירום ואינו יכול לבא ולשוב כי אם עם שיירא ובזרוע בני אדם מרובים הנה הם טרודים ביציאתם מן העיר ובנסיעתם משם ועל כן הוצרך לומר בשעת חירום ידוע היה המעשה דאי לא דידיע היה לאו כל כמיניה לאחזוקי הכא חירום בהאי דוכתא. עד כאן לשונו שם.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מפרש ההלכות: מאי בעית בהאי ארעא הלא שלי היא ויש לי עדים דשל אבותי היא אמר ליה מינך זבינתה כלומר בראש חודש ניסן ואכלתיה שלש שנים ואבד השטר ממני שהרי לא מחית בי ועל כן לא נזהרתי בשטרי אמר ליה המערער אנא בשכוני גואי הואי כלומר באותו ראש חודש ניסן שאתה אומר שקנית אותה ממני לא הייתי בכל זה המלכות ונתעכבתי ששה חדשים ואפילו תאמר שקנית ממני בשובי משם אפילו הכי אינה מוחזקת בידך אלא שתי שנים וחצי והיה לך להראותינו את שטר המכירה והיה מנהג זה המערער לילך לשם לסחור ומשום הכי אמר ליה רב נחמן לזה המחזיק זיל ברור לך אכילתך כלומר דבדין החזקת בהאי ארעא כלומר צריך אתה להביא עדים שבאותו ראש חודש ניסן שאתה אומר היה זה המערער כאן שהיית יכול לקנות ממנו ואם לא תוכל להביא ראיה יהיה נאמן המערער כיון דאינש סוחר הוא ורגיל לילך לסחור שם שמא כדבריו כן הוא שהיה שם בסחורתו ולא קנית ממנו כלל באותו הזמן ואם אחר כך קנית ממנו עדיין אין לך שלש שנים. אמר ליה רבא וכי דינא הכי הלא זה מחזיק ועומד בזו הקרקע ולמה תצריך אותו להביא עדים שזה המערער היה באותו ראש חודש ניסן בזו העיר עמו ואם לא ימצאם יצא מזו הקרקע יותר היה ראוי להצריך לזה המערער עד שיביא עדים שבאותו הזמן לא היה בזו המדינה עמו ואם לא יביא אותם לא יהיה נאמן בדבורו כלל ותעמוד זו הקרקע ביד זה המחזיק כו'. עכ"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אנא בשכוני גואי כו': האי מעשה בשיש עדים למערער דאי לא בכי הא לא הוה אמר רב נחמן ללוקח זיל ברור אכילתך ככתוב בהריא"ף ז"ל. ופירש רש"י ז"ל בית פנימי היה לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי ולפיכך לא עלתה לך חזקה שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש עמך. ואינו מחוור כלל שאם אתה אומר כן לעולם לא תעלה חזקה לבית החיצון ומי שמכר שדה לחברו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה מפני שיש לו שם דריסת הרגל ואם תאמר דשאני התם דשדה העשויה לפירות והרי לוקח אוכל פירות בית נמי לדירה עשויה והרי לוקח דר ומשתמש לעצמו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות: ושמעינן מינה דהא דתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה שעל המחזיק עליו להביא ראיה שהיה המערער עמו במדינה בשני חזקה כל זמן שיטעון המערער שלא היה עמו במדינה ודינא דמסתבר הוא דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל זמן שאין שם עדים שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה ולא דמיא למחאה שלא בפניו שאם המערער אומר מחיתי בתוך שלש שנים צריך להביא עדים שקיימא לן מחאה בפני עדים ואין צריך לומר בפניו שהמחזיק אינו יכול להביא עדים שלא מיחה המערער דלא ראינו אינה ראיה. ועוד דכיון שהתזיק חזקה גמורה עד שזה זקוק למחאה ודאי עליו למחות בפני עדים אבל כל זמן שטוען המערער לא הייתי עמו במדינה הרי הוא עוקר את החזקה וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה הילכך על המחזיק להביא ראיה שהחזיק חזקה דמועלת. מיהו כיון שהביא עדים שהיה עמו במדינה שנה שלישית או חדש אחד בסוף שלש במקום שהיה יכול לשמוע על החזקה ולמחות אף על פי שהיה שתי שנים ראשונות במקום חירום הרי זה חזקה שהרי כיון שהגיע במקום שהחזקה נשמעת שם חקר וידע שזה החזיק בקרקע שלו שלש שנים והיה לו למחות וכדאמרינן לקמן והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין אמר ליה כו' ואמר רבא עביד אינש דכל תלתין טריד אינש בשוקא אלמא אי לאו דטריד בשוקיה היתה עולה כל השנה למנין שני חזקה אף על פי שהיה כל השנה מקום חירום כיון דהוה אתי לשוקיה אבל אם היה עמו במדינה בשתי שנים ראשונות ולא היה עמו במדינה בשנה שלישית אינה חזקה שלא היה זקוק למחות עד סוף שלש והרי הוא מקום חירום בסוף שלש. עליות הר"י ז"ל
ולדידי מסתברא לי דדוקא תלתין יומין אמרינן דטריד אינש בשוקיה אבל טפי מתלתין לא וכן מסתברא לי דבין בראש בין באמצע בין בסוף הוה ליה למחות כיון שהיה רוצה להפליג. משיטה לא נודע למי.
ואל יקשה בעיניך לפי הפירוש שפירשנו דבשכוני גואי היינו במקום חירום מאי שנא דהכא קאמר רבא הכי ובאידך עובדא אמר עביד אינש דכל תלתין יומין טריד אינש בשוקיה ולא הצריך את המערער להביא עדים שהיה במקום חירום דאיכא למימר שכבר הביא עדים מן השיירות הבאות עמו לשנה שהיה דר במקום חירום. אי נמי המחזיק היה מודה לו על כך ולא היה נאמן המחזיק במגו דאי בעי אמר עמנו במדינה היית דאיכא למימר לא היה יכול לטעון כן ומילתא דעבידא לאיגלויי היא שהרי מפורסם הדבר לבני העיר שלא היה דר שם כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל.
ואי נמי יש לומר דרבא לא פליג אדרב נחמן דאותו שעה תלמיד היושב לפני רבו הוה וכמו שכתבנו וכיון דשמעה מרב נחמן רביה סברה. הרשב"א ז"ל.