שולחן ערוך יורה דעה ש א
שולחן ערוך יורה דעה · ש · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם ושע אותם ועשה מהם לבדים או שטרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטוי זה או שתפר בגד צמר בשל פשתן אפי' תפרן בחוטי משי וקנבוס או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי זה כלאים:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) ועשה מהן לבדים כו'. ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סי' ש"א וע"ש סעיף ב' בהג"ה:
(ב) אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס כו'. ונראה דאף ע"ג דהרמב"ם למד דין זה מסברתו דלקמן סעיף ה' וכמו שהביא הב"י סימן זה לשונו שבפירוש המשנה מ"מ אנן קי"ל דזה לכ"ע אסור כיון שהפשתן והצמר הם זה אצל זה רק שמחברן ע"י משי וקנבוס וכן מוכח להדיא בדרישה סעיף י' מה שכתב בשם מ"ו ע"ש וכן משמע לקמן סעיף ה' גבי ואע"פ שאפשר שיכנס חוט הקנבוס כו' ודו"ק:
ט"ז - טורי זהב
או שטרפן כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם אלא שתיבת או הוא הגהת המחבר הש"ע וברמב"ם כתוב בל' ועשה מהם לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה כו' ובכ"מ האריך בביאורו ואעתיק לשון הגמרא תחילה ואח"כ בביאור דברי רמב"ם בנדה (דף ס"א) אמרינן א"ר אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק ש"ד מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע (פי' חלוקים יחד במסרק) טווי ונוז פירש"י טווי יחד ונוז לשון אריגה דרבנן הוא דגזרו ביה באריגה בלא שוע וטווי וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא והקשו התוס' על רש"י שפי' טווי ביחד דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקים במסרק וטווי לבדם ועוד הקשו דאי נוז היינו ארוג מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החבור נראה פירוש דבריהם דאף שנעשה איסור ע"י שוע או טווי מ"מ אין שם חבור בגד עליו כל זמן שלא נארג יחדיו וכיון שבגד אסרה תורה למה הוצרך ארוג וכ"ה ברא"ש פרק האשה וז"ל דשוע בלא נוז לאו בגד הוא כיון דאינו ארוג עכ"ל וע"כ פר"ת דמדאורייתא שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נמי נוז לבדו דהיינו שזורים אח"כ יחדיו לחברם מ"ה צריך קרא להתיר כלאים בציצית שהחוטים שזורים כ"א לבדם והוקשה לב"י דברי הרמב"ם כיון דקי"ל הלכתא בגמרא שוע וטווי ונוז ביחד דוקא למה פסק דבלבדים שאין שם אלא שוע דהוי כלאים וכ' שמשום זה הגיה הטור כאן ברמב"ם ברישא אין זה כלאים וא"א לומר כן דהא שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים וא"ל דאין זה כלאים דאורייתא קאמר שאין זה במשמע אלא ודאי שעיקר הנוסחא הרי זה כלאים גם ברישא וכן היתה גם נוסחת הראב"ד ברמב"ם ובאמת קשה מאד דממ"ש רמב"ם הלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממ"ש בסיפא טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד כו' משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד ונ"ל שהרמב"ם סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים בטווי לא הוה כלאים אא"כ הוא ארוג כו' כיון דשוע הוא בראש התיבה כו' ע"כ דברי הכ"מ וב"י תמוהין הם דזה לא כמאן דלא מצינו בגמרא אלא או כולן יחד או כל אחד לבדו אבל לא באחד שיהיה לבדו ושנים הנותרים יהיו דוקא ביחד ומה שהביא ראיה ממתניתין פרק בתרא דכלאים שאמרה אין שעטנז אלא בטויה ואריגה שנאמר שעטנז שוע טוי נוז פתח בטוי ונוז וסיים גם בשוע אלא ודאי דשוע הוא חלוק משנים אחרים איני מכיר בראיה זאת ואין כאן קושיא דהתנא אקרא קאי דכתיב שעטנז ומלת שע היא נכתבת בפירוש וכדי שלא תטעה לומר דכל התיבה נגררת אחר תיבת שע ואין דרשה לאותיות האחרים ולחלק הטי"ת מן נז להורות על טויה ואריגה וקמ"ל דדרשינן כל התיבה דהיינו גם טוי מן הטי"ת ונז הוא תיבה בפני עצמה ונראה דדברי הרמב"ם הם נכונים בפי' מרווח ולא כהני מילי דחיקי והם ע"פ דבריו בפי' המשנה כפי הנוסחא שהביא ב"י שכ' וכל שאינן נחברים כך הוא כלאים מד"ס כן אמרו מקצת גאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם הוא כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל הרי שתופס הרמב"ם כרב אשי דאו שוע כו' קאמר ומה שנאמר בגמרא והלכתא כמר זוטרא אינו מלשון התלמוד דהוקשה לרמב"ם קושיית התוספות דלעיל דא"כ למאי דקי"ל כמר זוטרא דבעינן כולהו יחד למה לי קרא בהיתר כלאים בציצית ובהדיא כ' הרמב"ם הוכחה זאת שם בפירוש בהלכות כלאים אלא ודאי דקי"ל להלכה דגם כאן בחד סגי ומר זוטרא ה"נ דלא דריש קרא להתיר כלאים בציצית אלא דלדידן קי"ל ג"כ כאן כרב אשי דבחד סגי וכן מכוון בדברי הרמב"ם ונעתיק סידור דבריו תחלה כ' כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חבור בעולם ה"ז כלאים מן התורה כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים תפר בגד צמר בשל פשתן אפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן ה"ז כלאים ואפילו קשר הגדיל של צמר בגדיל של פשתים אע"פ שהרצועה באמצע וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן ה"ז כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מ"מ כיון שנתאחד נאסר עכ"ל הרי לפניך ד' בבות בג' מהם לא הביא פסוק ובד' הביא פסוק יחדיו ואי קאי אכולם היה לו לעשות מכולם חד בבא ונראה דנקט תחילה ג' בבות מה שנלמד מתיבת שעטנז ע"כ זכר תחילת שע ביחד ועשה לבדים ואח"כ טווי והוסיף עליו מלת ואריג דטווי בלא אריג אין בו איסור אף על פי שנתחברו ע"י עירוב מ"מ בעינן שם בגד דוקא ואח"כ כתב בבא ג' לפרש תיבת נז דענינו כל שהוא נעשה מחובר ולא מפרש כרש"י דנוז היינו אריג אלא כר"ת דהיינו שנעשו חיבור ע"י שיזור וה"נ מפרש הרמב"ם לכל עניני החבור שישנם וכמו שהזכיר בבא ג' וא"ל למה לי שע וטוייה כיון שתיבת נז כולל הכל יש לומר דהייתי מוקים תיבת נז על מסתבר דהיינו שנתחבר ע"י שע או טוייה ותו לא ע"כ כ' אלו ב' תיבות בהדיא דמוכרח לנו דנפרש נוז על שאר עניני חבור נמצא הכל נכון ולא כמ"ש בית יוסף דאריג דנקט רמב"ם הוא לפרש תיבת נז אלא הוא שייך לתיבת טווי וע"כ עשה מזה בבא מיוחדת בדין הג' שגדל יחד חוטי פשתן וחוטי צמר ע"י אריגה וכל זה הוא ברור לפי ע"ד כביעתא בכותחא דהרמב"ם אוסר בכל אחד מהני תלת בפני עצמו כן נלע"ד לדעת הרמב"ם אבל פוסקים אחרים דהיינו הראב"ד והטור ס"ל כמר זוטרא דעד שיהיו כולהו בעינן:
באר היטב
(א) לבדים: כתב הש"ך ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סימן ש"א ס"ב בהג"ה.