שולחן ערוך יורה דעה לג ט
<< · שולחן ערוך יורה דעה · לג · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
נמצא קוץ בושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו -- כשרה (אם אין עליו קורט דם מבחוץ) (טור והגה"מיי). אבל אם הוא תחוב בו -- אסורה אפילו אין שם קורט דם, דחיישינן שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא ואינו ניכר.
- הגה: ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא (הראב"ן והרא"ש והג"א בשם סה"ת).
- וכן נהגו להקל בעירנו באותן אווזות שמלעיטין לעשות מהן שומן שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקיבת הוושט משום דשכיח יותר מסרכות הריאה. ונהגו להקל בישב לו קוץ בושט אם אינו נקוב משני צדדים או שאין קורט דם מבחוץ. ויש לדקדק בזה הרבה כי הוא איסור דאורייתא ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(טז) לארכו או רחבו ואינו תחוב בו כשירה. כ"כ הטור וכן הוא בהג"א מא"ז וכ"כ האו"ה כלל כ"א דין כ"ד והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא ובכ"מ פ"ג מה"ש דין כ"א כתב דדוקא כשנמצא הקוץ לארכו והיינו דרך אכילה אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דמיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי היה תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא היה תחוב וכן משמע מדברי ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ג ובאו"ה שם:
(יז) אם אין עליו קורט דם) מבחוץ. מה שנרשם כאן בש"ע טור הוא טעות אלא בד"מ כתוב כן ע"ש הגהמי"י פ"ג מה"ש ומ"מ צ"ע דגם בהגהמי"י לא מכרע מילתא דז"ל הגהמי"י שם כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מסה"ת עכ"ל ודעת הרב שם (בד"מ) דקאי אנמצא וכמו שנרשם לשם בדפוס אבל קשה לפ"ז דלא נמצא כן בסה"ת לכן נראה דקאי אתחוב וכן משמע לשון של ודאי ניקב החיצון דאל"כ הל"ל ודאי ניקב הושט ודוק וקמ"ל דביש קורט דם מבחוץ ודאי חיישינן וליכא ספיקא כלל אפילו למאן דפסק דלא חיישינן בתחוב והכי איתא בסה"ת ס"ס י"ד ובתוספות (דף מ"ג ע"ב) דבור המתחיל ישב עיין שם וצריך עיון:
(יח) אבל אם הוא תחוב בו כו'. כתב הסמ"ק סי' ר"א וז"ל פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הושט אע"פ שהוא שלם מבחוץ עכ"ל ומשמע מלשונו דאפי' נתחב ולא ניקב עור הפנימי משני צדדין מקרי תחוב בו וכ"כ הב"ח:
(יט) אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ וכן מוכח ממה שפסק בית יוסף כהרשב"א וסייעתו ול"ד לבית הכוסות דהיכא דאין שם ק"ד לא חיישי' כדלקמן סי' מ"ח דושט שאני דמתוך שאוכלין ומשקין תדיר שם עוברים ושוטפים הם אבל בבית הכוסות דאוכלים ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא עכ"ל הר"ן וכך כתב הרשב"א בתה"א דף ל' ע"א ורבינו ירוחם ושאר פוסקים:
(כ) דחיישי' שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. ל' הטור י"מ הבריא ניקב וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה וי"מ הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא ולא מהני בדיקה לכ"ע עד כאן ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם דונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ אם כן שפיר המ"ל דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא דאין לושט בדיקה מבחוץ ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דונתרפא דאל"כ תיהני ליה בדיקה כשמפרידים ב' העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דאז פשיטא שהחיצון לא ניקב כלל אבל אי חיישינן שמא נתרפא טרפה וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש ודוק:
(כא) ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ. פי' אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם בפנים לא מעלה ולא מוריד ועיין בב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואפי' לדבריו כו' אבל קשה דהרי כתב הר"ב סס"ד דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וי"ל דהתם כתב לדעת המחבר דחוששין שמא הבריא וכ"ד הר"ב עצמו וכמ"ש בס"ק כ"ג ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפילו אי הוה ליה בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא וכמ"ש המחבר כאן וי"ל דס"ל להר"ב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה אלא בניקב פנימי דכיון דאיכא למימר שניקב גם החיצון דאין לושט בדיקה מבחוץ הלכך אפילו ליכא קורט דם מבפנים מהני לן טעמא דשמא נתרפא דטרפה לדעת המחבר וכמ"ש בס"ק הקודם אבל אי הוה בדיקה לושט מבחוץ לא הוי חיישינן לשמא נתרפא כיון שהוא אינו נקוב לפנינו והלכך כתב לעיל טעמא דאין לושט בדיקה מבחוץ דנ"מ דאם ניקב החיצון לבד ע"י קוץ או מחט במקום ידוע דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכמ"ש בס"ק ז' דלא חיישינן שמא נתרפא כיון דיש בדיקה לפנים שעור הפנימי הוא לבן ונקב משהו ניכר בו ודוק ועוד יש לתרץ קושיא הראשונה דדוקא הכא שנמצא קוץ תחוב בושט הוא דיש מכשירין אם אין ק"ד מבחוץ דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר הלכך לא חיישינן שמא ניקב אבל כשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו הי' ניקב לחוץ וע"כ צריך אתה לחלק בכה"ג שהרי בס"ס כ"ג וכן בסי' זה סס"ח ובסי' ל"ד סס"ד חייש הר"ב דשמא ניקב הושט מצד חוץ לפנים ולא מהני בדיקה מבפנים וכאן מהני בדיקה אפי' מבחוץ אף על גב דקיי"ל אין לושט בדיקה מבחוץ שאין נקב ניכר בו כיון שהוא אדום אלא ודאי) הכא כיון שנמצא קוץ תחוב עדיף טפי דאלו היה ניקב היה ניכר מבחוץ ומן הדין היה ראוי להיות מותר בלא בדיקה דלא חיישינן שמא ניקב כיון דהקוץ תחוב בושט לפנינו אלא להחמיר הוא דמצריך בדיקה ודמי לדלעיל ס"ס כ"ד דאם נמצא הסימן השחוט שמוט ולא תפס הסימנים בידו דכשר ע"י בדיקה דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה וכה"ג מצינו כ"פ דהבדיקה אינה אלא חומרא וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל"ב ול"ג:
(כב) אם אינו נקוב מב' צדדים או שאין קורט דם וכו'. פשוט הוא דט"ס הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ וכ"כ בד"מ בהדיא וכ"כ הב"ח:
(כג) ויותר היה טוב כו'. פי' הר"ב מדבר על הנוהגים להלעיט האווזות ולהקל בישב להם קוץ שיש לדקדק בזה הרבה ואין להקל דהעיקר כדעת המחבר וסייעתו דאפילו לא נמצא קורט דם אפילו מבפנים טרפה כשהקוץ תחוב בו ואם כן יותר היה טוב להם שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא משהם מקילים כשנמצא תחוב בושט להדיא אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם בחוץ דזהו קולא יותר גדולה ויש כאן ודאי איסור דרוב הפוסקים ס"ל כהמחבר דאפי' היכא דליכא קורט דם לא מבחוץ ולא מבפנים טרפה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ה' אבל דעת) א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מקרי מקו' ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע וכמו שכתב שם ואף על גב דרי"ו כתב דנמצא קוץ תחוב לא מקרי מקום ידוע דשמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין ומשקין הורידוהו למטה ושמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד שם ומביאו ב"י ואפש' דהר"ב לא חייש להא וס"ל דזה מקרי מקום ידוע:
הר"ב דזה וזה לא יכשר ומה שהביא היש מכשירים היינו להורות שעליהם סמכו הנוהגים להלעיט אבל דעתו כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד ועיין שם שהאריך:
ט"ז - טורי זהב
ואינו תחוב בו כשירה. א"ל מ"ש ממחט שנמצא בחלל הגוף דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים כמ"ש סי' נ"א דכאן שאני שאפשר שלא היה שום נקב לעולם וכמ"ש בזה סי' ל"א סעיף ג' גבי תולעת בחוטם:
אם אין עליו קורט דם. בטור לא משמע הכי אבל בהגהת מיימוני פ"ג דה"ש כתב כן אדין נמצא לארכו וז"ל כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מספר התרומה עכ"ל ומלשון קורט דם מבחוץ דקאי על הושט משמע שבכ"מ שימצא על הושט קורט דם אפי' שלא כנגד הקוץ טריפה דשמא נקבה שם וחזרה למקום זה ועוד משמע מזה דדוקא בנמצא בחוץ הוא דטריפה אבל בנמצא בפנים מותר וא"ל דכ"ש בפנים קאמר דהאי הגהת מיימוני היא קאי אליבא דספר התרומה ובעל סה"ת מכשיר אפילו בנתחב הקוץ כמ"ש הג"ה אשיר"י משמו פא"ט דפוסק כעולא והוא בכלל היש מכשירין שמביא רמ"א בסמוך ושם אין איסור בקורט דם אלא אם נמצא בחוץ כמ"ש שם רמ"א דאלו נמצא בפנים לחוד פשיטא דכשר לדידהו דהא אפילו נתחב בעור הפנימי ס"ל ליש מכשירין דכשר ולא חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון כ"ש בטיפת דם בפנימיות דיש ספק שמא מחמת דבר אחר באה וא"כ גם להאוסרים בנתחב וגם בנמצא מונח ויש קורט דם בחוץ נראה ג"כ דמתירים בנמצא מונח ואין דם רק בפנים דהא איכא ס"ס ספק אם בא הקורט דם מחמת הקוץ או מחמת דבר אחר ואם תמצי לומר מחמת הקוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ועל כן כתב רמ"א אם אין עליו קורט דם בחוץ ולא כתב בחוץ ולא בפנים. אכן משמע לי מתוך הגמרא דיש לאסור אפי' בנמצא ויש קורט דם בפנים לחוד מדאמר רב כהנא ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריך לעולא לומר דמותר דכלהו חיוי ברייתא אכלי קוצים ואי ס"ד אפילו ביש קורט דם בפנים מותר בנמצא מאי ראייה מייתי מכולהו חיוי ברייתא אטו בכלהו יש להו קורט דם בפנים ודלמא הא קמ"ל אף שיש כאן שינוי שיש להם קורט דם בפנים מותר וא"ל דלא הקפיד על קורט דם א"כ גם אם נמצא בחוץ לא נאסר אלא ודאי בזה ה"נ דאסור ותו נראה דכל שיש קורט דם בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אינו ניכר בו קורט דם זה וכן משמע מדברי א"ו הארוך כלל צ"א שכתב בנמצא קוץ בחלל הושט לארכו או לרחבו דכשר וז"ל אפי' לרחבו ולא נראה בו שום ריעותא אלא מונח כבריח כו' וכ"כ בס' הפרנס ולא חיישינן שמא הבריא אפי' בושט אא"כ נמצא בו ריעותא ניכר בפנים עכ"ל הרי דאסור אפילו בניכר בפנים לחוד על כן יש לאסור אפי' בנמצא מונח בנמצא קורט דם בפנים וכ"ש בחוץ כנ"ל:
אפי' אין שם קורט דם. ול"ד למחט שנמצא בבית הכוסות בסי' מ"ח וקורקבן סימן מ"ט דאין איסור אלא ביש קורט דם שאני ושט מתוך שאוכלים ומשקים שוטפים שם שמא הם העבירו את הדם שהיה בו כ"כ הר"ן:
וכן נהגו להקל כו'. ביאור דבריו שבעירו היה מחמירין מצד א' ומקילין מצד א' דהיינו שע"פ הרוב אין ב' העורות נקובים במפולש אלא שלפעמים נמצא שהם נקובים ואף אם אינם נקובים מכל מקום הם נלקים מחמת ההלעטה וכל מה שהוא לקוי הוי כניקב וזה פשוט בכמה דוכתי וזה הוא מצוי אע"פ שאינו רוב מכל מקום מצוי והוי מיעוט דשכיח כמו בסירכות הריאה דהוה גם כן מיעוט המצוי ע"כ החמירו לבדוק אחר זה והקילו מצד א' דבנמצא שנקוב מצ"א אין חוששין שמא ניקב גם השני והבריא והיינו כיש מכשירין שזכר רמ"א וכתב רמ"א ע"ז שלפי דעתו אין לסמוך איש מכשירין כיון שהוא איסור דאורייתא ע"כ יותר טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך על הרוב שזהו אליבא דכ"ע ממה שנקל במקום שיש ריעותא ולסמוך איש מכשירין כן הוא דעת רמ"א ומו"ח ז"ל האריך כאן ומסקנתו שלא להכשיר כלל מכח יש מכשירין ואוסר ההלעטה בעופות לגמרי מטעם זה. ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה נלע"ד ללמוד זכות עליהם והוא מותר אליבא דכ"ע דלכאורה יש להקשות על בדיקה זאת דהא קיימא לן לעיל דאין בדיקה לושט בחוץ גם לענין נקב אלא נראה דהוא ע"פ דברי התוספות והרא"ש שהקשו ר"פ השוחט לרש"י דאין בדיקה לושט אף לנקב א"כ ניקב זה בלא זה גבי ושט היכא משכחת לה דניחוש שמא ניקב גם השני והבריא. ותירצו שאנו רואין שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי וכן פסק רמ"א סעיף ד' א"כ בהנהו אווזי שאנו מלעיטים כשבודקין אותם אנו רואים שכל הנקבים שיש בעור הפנימי הוא מחמת חולי לקות ההלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטה הלקותא בעור החיצון הוא מותר לכ"ע דלא נחלקו בניקב עור פנימי אלא בנקב בלאו לקותא לפנינו משא"כ כשאנו רואין הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון א"כ למה ניחוש שמא ניקב והבריא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ ודאי היתר גמור יש כאן לכ"ע כשלא שלטה הלקותא בחיצון אלא דעדיין אף בשלטה הלקותא גם בחיצון במקצתו ג"כ אין איסור דהא דכתבו התוספות והרא"ש ובחיצון אין ניכר שום חולי אין רצונם שלא שלט אפי' במקצתו דניזיל בתר טעמא דמ"ש אם שלט בפנימי ולא שלט כלל בחיצון דאמרינן במה ששלטה המכה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה ה"נ בחיצון גופיה נמי לא שלטה המכה אלא במקצתו ומקצתו נשארה על בוריה ואין כאן טריפות עד שתנקב כולה דכל מה שנראה שאין בו חולי אין כאן חשש אלא כוונת התוס' שבחיצון שתטרף על ידו אין ניכר שום חולי דהיינו בכולו דאילו היה בו בכולו רושם חולי היינו חוששים שמא כבר ניקב מ"ה נלע"ד דכל שהמכה של הלעטה שלטה במקצת החיצון אין כאן איסור אפילו אם שלטה ברובו לא הוה ככולו כדאיתא גבי קורקבן בסימן מ"ט דקי"ל להתיר אפי' בנשאר מעט מעור החיצון ה"נ גבי ושט יש להתיר אפי' לא נשאר רק המיעוט ממנו לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלט כלל החולי א"כ שפיר יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא ומ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו האווזות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק כנלע"ד:
אם אינו נקוב משני צדדין או שאין בו קורט דם. הך או הוא ט"ס וצריך להיות ואין בו קורט דם וכן הוא בהדיא בד"מ:
באר היטב
(יא) כשרה: והקשה בש"ך שהרי בכ"מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא"כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפרי חדש. ול"ח הסכים עמו. אבל לק"ה צידד להחמיר משום שהייה ע"ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא"א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב"ז סימן קצ"ג. עיין כנה"ג דף פ"ד.
(יב) מבחוץ: והנה בט"ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ"ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ"ע (מהרמ"ט). אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ"א אם אין עליו ק"ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק"ד בחוץ.
(יג) אסורה: וכתב בש"ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב.
(יד) ניכר: ופרי חדש חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל"ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש"ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ"ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא"כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא.
(טו) מבחוץ: טעות סופר הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ (ט"ז). ופי' הש"ך אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט"ז והאחרונים אוסרים אם יש ק"ד בפנים די"ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ"א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ"ל דלעיל כתב רמ"א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי"ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי"ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז"יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב"י שאלה מ"ד).
(טז) ריעותא: ופי' הש"ך דרמ"א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק"ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט"ז בשם הב"ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט"ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש"א סימן ס"א.
אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע"י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר"ח כ"ג דף פ"ח. ותשובת בי"ע סי' ס'. וצ"צ סי' י"ז. וחוט השני ס"ח. ותשובת ש"י שאלה מ"ט:
פתחי תשובה
(ח) ויש מכשירין עיין ש"ך ס"ק כ"א ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ח':
(ט) דלא חיישינן שמא הבריא עש"ך ס"ק כ"א מה שכתב ליישב דלא תיקשי מלעיל סוף סעיף ד' בהג"ה ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ד שתירץ באופן אחר:
(י) דאיכא ריעותא עבה"ט. ובט"ז מבואר דאפי' אם המכה של הלעטה שלטה במקצת עור החיצון אין כאן איסור ואפילו אם שלטה ברובו לא הוי ככולו ויש להתיר אם במיעוט הנשאר לא שלט החולי כלל ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ג שחכם אחד פקפק על דברי הט"ז וכתב שגם הגאון מהר"ש מפראג היה מחמיר מאד בזה והוא ז"ל השיב והעלה דאם כשאנו מפרידים העורות לא נמצא ריעותא כלל בחיצון אין להחמיר וכן נהגו כל בעלי הוראה בעירו אכן אם שלט הלקותא גם בקצת עור החיצון מי שאין לבו נוקפו לסמוך בהפ"מ אדברי ט"ז הרשות בידו ואין בידינו למחות ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' י"ג שכתב לפ"ד הט"ז דמקיל אפי' אם שלטה המכה בעור החיצון א"כ ה"ה אם נמצא קורט דם בין שני קרומים של הוושט דכשר דודאי לא יגרע האי ק"ד מאם שלטה המכה גם בעור החיצון דאמרינן היכא דשלטה שלטה והיכא דלא שלטה לא מחזקינן ריעותא ולפ"ז מה שנהגו להפריד העורות הוא טרחא בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהחמירו מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור הב' כלל ואם שלט בעור החיצון היו מטריפין לכך היו מקלפין אבל לפי מה שנוהגין בכל גלילותינו כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלף דכיון שאנו רואים דעור החיצון שלם ואין ק"ד מבחוץ די בכך. והדברים האלה נאמרו ונשנו שם בסוף סי' ק"ג ע"ש.
ועיין בספר פתח הבית מהג' מהר"ר אברהם טיקטין ז"ל סי' י"א בד"ה עוד ראיתי שכתב דיש לספק אם באווזות המלעיטין נמצא לקותא בעור החיצון של ושט וזה בא מחמת שהאשה תופסה בידה בצואר בשעת הלעטה אי נאמר ג"כ דזה הוי כמו חולי ולהכי אי נימא בחוץ גרע וצ"ע בזה עכ"ד. ועיין עוד בתשו' אא"ז פמ"א חלק א' סי' א' שהאריך בענין זה והעלה הרבה חידוד דינים בדיני ושט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שכתב דאף בתשובת פמ"א ח"א סימן א' דוחה דברי הט"ז בשתי ידים (כעת אין תשובת פמ"א ח"א לפני ויש לעיין בו מחמת דבפמ"א ח"ב הנ"ל מבואר דאדרבא דעתו כהט"ז) אין דבריו מוכרחים כלל והסומך בהפ"מ על הט"ז דפסק דאין לנו להטריף אא"כ שהריעותא שלט בעור החיצון בכולו או ברובו (זה תימא דהלא הט"ז כתב בהדיא דרובו אינו ככולו) יש לו על מה שיסמוך ונתן טעם לשבח להמקילין דלא חשו שמא ניקב החיצון והבריא כמו בישב קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישי' שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק הלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום ע"ש.
[ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ה שכתב דהעיקר כהט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבספר נה"כ פליג עליו. בסברא בעלמא הוא דפליג והעיקר כט"ז וכן פסק פלתי. ורגיל אני להזהיר למלעיטין בחיטין הנקראים חיטי התוגרמ"א לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבישול יתרכך הקוץ שבשורש החטה ואותן המלעיטין בעגולים העשויין מעסה בלילה אני מזהיר להניפם בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך אהט"ז ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כן נ"ל להתיר באווזי ההלעטה בנמצא נקב (שלא שלט בחוץ) ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי. וע"ש עוד בדבר השאלה שנמצא כמין שערות תחובים בושט. וכתב הנה בענין קוץ ממש התחוב בושט יהיה כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר חו"ש אע"פ שקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים כו' (עיין בספר תפארת למשה שכתב בהדיא להכשיר בזה וכן ראה נוהגים בעלי הוראה דמפרידים העורות ואם לא ניקב הפנימי מעל"ע מכשירים ואי ניקב הפנימי מעל"ע אוסרין ע"ש ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה) אמנם בנ"ד שמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש הרב השואל מצא כן כמה וכמה וגם היה קשה מאוד להוציא השיער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגידולי הושט הוא כעדות הרופאים בר"פ המפלת הגם שאינו סומך ע"י להתיר להדיא בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש איכא הרמב"ן והרא"ש דמכשירין ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצים נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב ההוא בספק ע"י חולי או קוץ סמכינן אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאווזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר (קצת צ"ע דלפ"ז היה לו להתיר אפי' אם שלט בעור הפנימי מעל"ע לפמ"ש מקודם דהעיקר כהט"ז) ולא נשאר לנו רק סברת נה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרף לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגידולי הושט הוא וע"י צירוף כל הנ"ל אני מסכים להתיר אחר שנבדק אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפילו ע"י בדיקה עכ"ד ע"ש] ועיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' ד' וסי' ה'. ומ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה בשם חב"י בנמצא נוצות כו' עיין בזה בתשובת אמונת שמואל סי' י"ג. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן נ"א סק"ז בזה.
ומ"ש עוד בשם תשובת מהר"ם לובלין בצבור שעשו תקנה כו' עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' י"ד שהביא בשם מהר"ר יוסף אשכנז שחולק עליו ופסק דאסור והסכים עמו לאסור כשנאבדה הושט בלא בדיקה וכן אם בא חתול ונטל את הושט קודם בדיקתו והחזירו כשהוא נקוב אם לא בהפ"מ וכתב דאף מהר"ם לובלין לא סמך להתיר אלא גבי תורבץ הושט דבלאו הכי איכא כמה טעמים לחלק בין תורבץ הושט לושט עצמו ע"ש ועי' בת' בית אפרים חי"ד סימן ו' והבאתי דבריו בקצרה לעיל סימן ל"א מבואר שם שיש להכשיר כדעת מהר"מ לובלין דלא דמי לסרכות הריאה דהתם מיעוט המצוי הוא שיהיה טרפה ודאי מה שאין כן הכא אע"ג דשכיח שיהא לקותא בושט מ"מ אינו מצוי שיהיה טריפה דוקא דלפעמים אין הנקב או הלקותא רק בפנימי והחיצון שלם ע"ש באורך. וגדולה מזו כתב בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' א' ובח"ב סי' ק"ג דאף אם ראו מתחילה שיש לקותא בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הושט דיש להתיר ע"ש. [ובתשובת ח"ס סימן כ"ד כתב דהעיקר כמהר"ם לובלין ומיניה אין לזוז ואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהיה בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור עש"ך סימן מ"א ס"ק כ"ג עכ"ל].
ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ט"ו בצבור שעשו סייג וגדר שלא להלעיט אווזות בהסכמת הקהל ובצירוף אב"ד והוכרז זאת בקבלה ואחר כך עבר אחד מאנשי העיר על הקבלה והלעיט אווזות שלו והעלה דיש לאסור אותם להמפטם ולביתו אבל לאחרים מותרים מאחר שהוא בעל הבית שאינו רגיל לטרוח בפטימת אווזות למוכרן לאחרים די לנו שנקנסנו שלא יאכל מהם הוא וביתו אמנם אם תקרינה כאלה במפטם למכור לאחרים אז יש לאחרים דין מי שנתבשל בשבילם ע"ש: