שולחן ערוך אורח חיים תרצ ט

^כזהיתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגויים, לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד. ^כחאבל אם היתה כתובה ^כטבכתב עברי ^לוקראה ארמית לארמי, ^לאלא יצא, ^*שנמצא זה קורא על פה; וכיוון שלא יצא הקורא ידי חובתו, לא יצא השומע ממנו.

הגה: ^לב^*אבל אין לחוש ^*באיזה כתב כתובה (ב"י).

מפרשים

מגן אברהם

עריכה

(ט) באיזה כתב: פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:

ביאור הגר"א

עריכה

היתה כו׳ – הרמב״ם פסק דלעז יוני לכל כשר כרב ושמואל והרי״ף השמיט מש״ש לעז יוני לכל כשר. וע׳ ברא״ש שם שכת׳ הטעם שהשמיט משום דאינהו ס״ל כרשב״ג ולא קי״ל כן אלא כרבנן. ודבריו תמוהין ואינן מובנים לכאורה דהא ר׳ יוחנן פסק בפ״ק שם ט׳ ב׳ כרשב״ג אלא דיש לומר דלא קי״ל כרב ושמואל דפסקו אף במגילה כותיה וכן סתמא דסוגיא שם א׳ דלא כרב ושמואל דקאמר שם אי רשב״ג הא איכא כו׳ אלא ל״ק כאן במגילה כו׳ ורשב״ג לאחמורי אתא וכן ס״ל לר״פ ורנב״י שם והא דפסק ר׳ יוחנן הלכה כרשב״ג משום דס״ל לר״י דלא פליג רשב״ג אלא בשאר ספרים ולא במגילה וע׳ במלחמות והר״ן דחה דבריו וכת׳ דלהכי השמיטום משום דיוני כבר נשכח ואבד זכרו וכמ״ש הרמב״ם בפ״א מה׳ ס״ת וכן פ׳ רמב״ם כאן כרב ושמואל וכ״פ הרז״ה וכ׳ המ״מ שכ״פ הרבה פוסקים. ומ״מ דברי הרמב״ן נכונים דודאי סוגיא דשם ט׳ א׳ דלא כרב ושמואל וכנ״ל וכן בירושלמי שם מה בין ספרים למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית אבל הרמב״ם ס״ל כרב אשי שם וכמ״ש תוספת שם ד״ה כאן כו׳ וקיי״ל כרב אשי:

אבל אם – גמ׳ שם:

וכיון שלא – ירושלמי וכמ״ש למטה:

אבל אין – שגגה היא דמתני׳ שם עד שתהא כתובה אשורית ועלה אמרו בגמרא שם דכתי׳ ככתבם וכן שם ט׳ א׳ ל״ק הא בגופן כו׳ במאי אוקימתא בגופן כו׳ עד שיכתבנו כו׳ ובתוספתא שם עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי כו׳:

באר היטב

עריכה

(ו) באיזה כתב: פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב.

משנה ברורה

עריכה

(כז) היתה כתובה תרגום וכו': ואפילו הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:

(כח) אבל אם היתה כתובה וכו': ר"ל אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:

(כט) בכתב עברי: ר"ל בלשון העברי:

(ל) וקראה ארמית לארמי: אשמועינן דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:

(לא) לא יצא: ר"ל השומע כיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:

(לב) אבל אין לחוש וכו': ר"ל דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי אותיות הקודש [לבוש]:

ביאור הלכה

עריכה

(*) שנמצא זה קורא על פה: לפי דעת המחבר בס"י שמי שיודע אשורית אינו יוצא בלע"ז א"כ בלא"ה לא יצא שהרי מבין בלשון העברי אכן באמת ניחא שדברי המחבר בזה הוא לשון הרמב"ם ולדידיה אתי שפיר שכבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם להקל ביודע לע"ז ואשורית:

(*) אבל אין לחוש וכו': עיין במ"ב וכתב הריטב"א דמגילה הכתובה בכתב האומות אין מדקדקין בה שיהיו האותיות מוקפות גויל שלא הצריכו זה אלא בכתב הקודש:

(*) באיזה כתב כתובה: עיין מ"ב מה שכ' שם בשם כמה פוסקים לחלוק על המחבר ומ"מ אחרי העיון מצאנו שדעת כמה וכמה ראשונים כהמחבר עיין בר"ן מה שכתב בשם הרמב"ן בריש פ"ב לענין הא דהתירו בלע"ז ללועזים כתב דמפני שאין יודעין אשורית אע"פ שיוצאין בו בקושי וכו' ראו חכמים דפרסומי ניסא בידיעה ממש עדיף טפי להוציאו בלשון שיודע בו ועוד כדי שיהא יכול להוציא א"ע ידי חובה ויקרא לעצמו וכו' עיי"ש ואי בעינן דוקא שיהא הכתב אשורית איך יכול לקרות ודוחק לומר דמיירי שאינו יודע הלשון אבל בכתב אשורית הוא בקי (ועיין בר"ן שם) ובחי' הרשב"א מבואר עוד יותר דבכל גווני יצא שכתב דהא דתנן עד שתהא כתובה אשורית לאו אכולה מתניתין קאי אלא אלועז ששמע אשורית ומסתייע מתוספתא ושם מבואר להדיא דקאי אלועז ששמא אשורית ומסיים שם בהדיא דלעולם אין יוצאין י"ח עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי עי"ש וכן מצאתי גם בריטב"א בפ"ק ובפ"ב שכתב להדיא דהיכי דהכשירו לשון העכו"ם הכשירו גם הכתב. וכן משמע דעת התוס' בפ"ק דף ח' ע"ב ד"ה עד שכתבו וז"ל כיון שניתנה לקרות ולכתוב בכל לשון שמכירין בה עי"ש ומוכח מזה שדעתם דבכל לשון ובכל כתב שרי וכן משמע ג"כ דעת הרמב"ם שהעתיק דינא דמתניתין עד שתהא כתובה אשורית לענין לועז ששמע אשורית וכפי המבואר בס"ח שהוא לשון הרמב"ם [וביותר הא דס"ט שהוא ג"כ לשון הרמב"ם וכתב שם והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון הרי מבואר בהדיא דלא בעינן אשורית] וכן הטור לא העתיק דינא דמתניתין כלל אלמא דלא קאי רק אמגילה שנכתבה בלה"ק ואח"כ מצאתי באשכול שרצה ג"כ לומר כהני פוסקים דבעינן כתב אשורית אפילו בהיתה המגילה לועזית ואח"כ כתב מדשתקו רבוותא משמע דס"ל דעד שתהא כתובה אשורית לא קאי אלא באם היה הלשון עברי והביא ג"כ הא דתוספתא הנ"ל אכן מדבריו שם משמע לכאורה דלא מכשיר אלא באם היה הלשון והכתב של אומה אחת ועיין שם בנחל אשכול וצ"ע:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}