שולחן ערוך אורח חיים תרפט ב

אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, ^דיצא ידי חובתו. והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך, אם היה הקורא ^ה^*חרש ^ואו קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. ^זויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים.

הג"ה: ויש אומרים, ^חאם האשה קוראה לעצמה, מברכת "לשמוע מגילה", שאינה חייבת בקריאה (מרדכי פרק קמא דמגילה).

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אם הי' הקורא חרש כו'. במתנית' תנא הכל כשרים לקרו' המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רבי' מתנא ר"י היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' עד השתא דאתי' להכי כו' ועיין מה שהקשה ב"י באמת קושייתו קושיא גדולה הוא דהא כל שתרצ' לחלק ולהחמיר בחרש במגיל' תקשי לך למה מוקי מתני' כר' יוסי הא אפי' כר"י אתיא דמודה כאן בחרש במגילה דאסור ונלע"ד דהכל ניחא דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזהו בר שמיע' עכ"פ משא"כ בחרש וע"ד שאחז"ל כל הראוי לבילה כו' מ"ה לעיל בתחלת הסוגיא היינו מפרשים פלוגתא דר"י ורבי יוסי דר"י ס"ל אפי' לכתחלה כשר בק"ש דלא דריש כלל שמע השמע לאזנך כדאי' בפ' היה קורא דר"י דריש שמע בכל ל' שאתה שומע וא"כ אין שום לימוד על חסרון שמיע' כלל ממילא כשר לכתחלה וה"ה חרש וע"כ הוכרחנו לאוקמי מתניתין כר' יוסי דפוסל אפי' בלא השמיע כ"ש בחרש כאן ובסוף דאוקימנא מתניתין כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזניו שנא' שמע וקשה בדבריו דמל' צריך משמע דוקא לכתחלה כדפירש"י ואח"כ מביא פסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחלה אלא ע"כ דהפסוק ממעט דאפי' דיעבד היכא דאינו בר שמיע' לגמרי דהיינו חרש דאינו ראוי לשמוע אבל מי שראוי לשמוע אין השמיע' מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה לכתחל' א"כ מתניתין שלנו דפוסל לת"ק בחרש איתא אפי' לר"י וחרש שאני והא דלא מחלק בגמ' תחלה בין חרש ללא השמיע דהיינו סוברים דר"י לא ס"ל דרשא דשמע השמיע לאזניך א"צ לנו לחלק בין ראוי לשמוע או לא ואם נרצה לחלק ולו' מסברא דיש גריעותא דחסרון שמיעה אין לחלק בין חרש לאינו משמיע וע"כ כדפרכי' תחל' ודלמא ר"י היא דלכתחל' אסור אז לא היינו מחלקים בין חרש לאינו משמיע אלא בתרוויהו לכתחל' דוק' אסור דאז לא ידענא שום קרא אבל במסקנא דילפי' מקרא דמשמע גריעותא דחסרון שמיעה וקרא ודאי פוסל אפילו בדיעבד סתם לנו הכתוב הפסול אלא שהתנא אמר ל' לכתחלה אבל דיעבד לא וא"כ צריכין אנו לחלק דהכתוב מדבר בחרש דפסול בדיעבד כיון דאינו ראוי לשמיעה כלל והתנא דאמר לשון לכתחלה מדבר באינו משמיע דכל הראוי לבילה וכו' וא"כ תנא דמתניתי' בחרש אפילו דיעבד פוסל אפילו לר"י ואע"ג דדרשי' דבמסקנא דמתניתין נמי מיירי לכתחלה דוקא הפוסקים לא סבירא להו כן דאין חילוק לכתחלה אלא באינו משמיע אבל בחרש פסול אפי' דיעבד כנ"ל האי מילתא ברירא ונהירא ולית בה ספיקא בס"ד:

מגן אברהם

עריכה

(ג) חרש: וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ במג':

(ד) קטן: אף על גב דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש סוף סי' קפ"ו דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן (הרא"מ) וצ"ע דהרב"י פסק בסוף סי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ"ש בסמוך:

(ה) אינם מוציאות: ול"ד לנ"ח דשאני מגיל' דהוי כמו קריאת התור' (סמ"ג) פי' ופסול' מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציא' דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א:

(ו) אם האשה קורא': ובמדרש הנעלם רות כ' דלא תקרא לעצמ' רק תשמע מהאנשים:

(ז) שאינה חייבת: דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים (כ"מ במרדכי):

ביאור הגר"א

עריכה

חרש – בנוסחת הכל בו לא כ׳ חרש ברמב״ם וכן בנוסחא שלפנינו וכן בא״ח ועמ״א וכ״ה בירושלמי שם א״ר מתנא דר׳ יוסי היא כו׳ ר״ח אמר לית כאן חרש באשגרת לישנא היא מתנייא:

וי״א שהנשים – תוספתא שם נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן וכתבה בה״ג. ומ״ש במגילה ד׳ א׳ נשים חייבות כו׳ היינו לשמוע וגי׳ במשמע מגילה כמ״ש במרדכי והביא ראיה מירושלמי הנ״ל צריך לקרותה בפני כו׳. ושם בירושלמי הנ״ל ריב״ל עבד כן מכניש ב״ב וקרי כו׳ ועבתוס׳ ערכין שם ומגילה שם. וסברא ראשונה ס״ל דההיא תוספתא לאו דסמכא היא דגמרא פליג על התוספתא שהרי רישא הכל חייבין אמרינן בגמ׳ דאתי לאתויי נשים והיאך תני בסיפא פטורין והא ע״כ דומיא דרישא היא:

אין מוציאות – תוספתא הנ״ל ואין מיציאות כו׳ כנ״ל ומ״ש בערכין הכל כשרין כו׳ לאתויי נשים ר״ל להוציא נשים. וכ״כ בז״ח רות ס״ח ב׳ וא״ר אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הן אינן קוראות לאחרים אבל חייבות לשמוע מפי המברך כו׳:

וי״א – כגי׳ בה״ג במשמע מגילה ומתוספתא וירושלמיי הנ״ל:

באר היטב

עריכה

(ב) לא יצא: וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ בגמרא.

(ג) לעצמה: ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים.

משנה ברורה

עריכה

(ד) יצא ידי חובתו: וצריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת כדין שארי מצות שאחד מוציא חבירו וכדלקמן בסי' תר"צ סי"ד:

(ה) חרש: היינו המדבר ואינו שומע כלל ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא כדלעיל בסימן ס"ב וסימן קפ"ה הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש:

(ו) או קטן: אע"ג דקטן נמי חייב עכ"פ מדרבנן כדלעיל בס"א אפ"ה אינו יכול להוציא את הגדול דלגבי קטן הוי תרי דרבנן (ר"ל דעצם קריאת המגילה הוי רק מד"ס וחיובו של קטן הוי ג"כ רק מדרבנן בכל המצות) משא"כ גדול הוי חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. והנה לעיל בסימן תרע"ה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך:

(ז) וי"א שהנשים אינם מוציאות וכו': ולא דמי לנר חנוכה דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה:

(ח) אם האשה קראה וכו': ועיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה [ח"א]:

ביאור הלכה

עריכה

(*) חרש: מלשון השו"ע משמע דאינו בר חיוב כלל אף לקרות לעצמו אכן מסברתו בב"י שכתב דמשום פרסומי ניסא הוא משמע לכאורה דהוא רק לענין להוציא אחרים שהם פקחין צריכין לשמוע מאיש ששומע באזניו דוקא עי"ש משום דהלא אותן אחרים יכולין לקרות לעצמן או להשתדל שיוציאן איש אחר שיש לו חוש השמיעה כמותו אבל לא לפוטרו לגמרי מקריאה עכ"פ [והלא אף דבעלמא שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא הכא חייבו אותן מפני שאף הן היו באותו הנס ואף חרשין היו באותו הנס ולא גרע מהן] ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ להאריך. אכן לדינא אין נ"מ דבלא"ה הלא דעת כמה ראשונים הרשב"א והריא"ז והרשב"ץ שגם לאחרים הוא מוציא וכ"ש שהוא בעצמו בר חיובא וגם ברמב"ם יש חלופי גרסאות וכן הסכימו כמה אחרונים כמ"ש במ"ב וע"כ חרש לעצמו בודאי מחויב לקרות בעצמו כיון שאינו שומע ואף אם יקראנו בלא טעמים ג"כ אין קפידא. ולשון ריא"ז קשה קצת שכתב דיכול לקרות לכתחלה לעצמו מאי לשון יכול בזה דהלא לכאורה מחוייב לעשות כן:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}