שולחן ערוך אורח חיים תעג ה
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תעג · ה · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אלו ירקות שיוצא בהם ידי חובתו חזרת עולשין תמכא חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים) מרור ויוצאים בעלין שלהן ובקלחן אבל לא בשורש אלא שבעלין אין יוצאים אלא אם כן הם לחים ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכולם מצטרפים לכזית שהוא השיעור שלהם ועיקר המצוה בחזרת ואם אין לו חזרת יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים
- הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר (אגור) וחרוסת יעשה עב זכר לטיט ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם (טור) ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פרק ערבי פסחים) כגון תפוחים תאנים אגוזים רימונים שקדים ונותנין עליו תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר:
מגן אברהם
(ט) חזרת: לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך:
(י) עולשין: קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ):
(יא) תמכ': קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל':
(יב) לא בשורש: ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו:
(יג) בין לחים: משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ':
(יד) לא כבושים: פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש ביורה דעה סי' ו' ס"ב ועיין בחושן משפט סי' צ"ה וסוף סימן קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי:
(טו) או שאר ירק מר: כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות:
(טז) מעט חומץ: ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עיין סי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת:
(יז) הדומין לתבן: שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים:
(יח) פחות מכזית: דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה:
(יט) ומברך בפה"א: קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע:
(כ) ויבצענה לשתים: דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה:
(כא) ויתן חציה: פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח):
(כב) תחת המפה: ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים:
(כג) ויגביה הקערה: וא"צ להסיר התבשילין (טור):
(כד) הא לחמא: לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד:
(כה) ויצוה להסירם: ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:
(כו) וישאלו: ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל):
באר היטב
(יא) חזרת: הוא לאטי"ך עולשין הוא קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי"ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל"א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי"ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ"ל ע"ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי"פ שלטי"ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח"י.
(יב) בשורש: פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי"ו ועיין ט"ז.
(יג) לכזית: דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ"ש סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז"ל כמש"ל סי' תע"ב ס"י.
(יד) ירק מר: אף שא"א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י.
(טו) חומץ: ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמש"ל סי' שכ"א סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח"י.
(טז) לתבן: ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י.
משנה ברורה
(לג) ידי חובתו - ר"ל ידי מצות מרור לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ועכשיו שאין לנו פסח מצות מרור אינו אלא מדרבנן. כשם שאין יוצאין במצה גזולה וכנ"ל בסימן תנ"ד כך אין יוצאין במרור גזול וע"כ יש ליזהר שלא יעקור ישראל בעצמו המרור מקרקע של נכרי אף שהוא נותן לו רשות דסתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו ועל קרקע אין שייך יאוש וכדלקמן בסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה אלא יעקור העכו"ם בעצמו ושייך אז ע"ז שם יאוש ואח"כ יקנה הישראל ממנו דהוי עי"ז יאוש ושינוי רשות:
(לד) פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן:
(לה) מרור - הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא מר ביותר:
(לו) אבל לא בשורש - פי' שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן בתחתיתו או בצדדיו אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא הקלח. והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים וע"כ המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם דאז אינו יוצא בו אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע"י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו בטוב:
(לז) אא"כ הם לחים - דיבשים אין בהם טעם מרור והרי הם כעפרא בעלמא משא"כ בקלח דמתוך שהוא עב אפילו הוא יבש אינו מפסיד טעמו. ועלין כמושין י"א שיוצאין בהן ויש שמחמירין אפילו בכמושין:
(לח) אבל לא כבושין - היינו אם שרה אותן במים מעל"ע וי"א דדוקא אם כבשן בחומץ וע"כ לכתחלה יש ליזהר שלא לשרות החריי"ן במים מעל"ע ובדיעבד יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים משום דבחריי"ן הרי חזינן שעדיין יש בו טעם מרור. ונראה לי דבעלין אין להקל דאפשר דבהו יוצא טעם מרור ע"י כבישה מעל"ע במים. ודע דיוצאין בעלין אף לכתחלה. והנה ראיתי כמה אנשים חלושים שדוחקין עצמן לקיים מצות מרור בקלחין ולא אדע למה לא יקחו העלין למצוה ואולי מפני שמצוי בהן יבשין וכמושין. אכן אם הם לחים אין להחמיר בזה כלל וכלל:
(לט) ולא שלוקין - מבושל הרבה ומבושל כדרך בישול וכולהו מפני שאין בהם טעם מרור עי"ז:
(מ) וכולן וכו' - ר"ל כל חמשה מינים הנ"ל ולא אמרינן כיון דכל ירק יש לו בודאי טעם מר בפ"ע לא מצטרפי דטעמיה דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל כיון דעכ"פ יש לכולם טעם מרירות מצטרפין [ר"ן]:
(מא) לכזית - הוא כשיעור חצי ביצה (ועיין לקמן סימן תפ"ו) ואם מקיים המצוה בעלין יראה לדחוק אותם ביחד דהריוח שבין העלים לא מצטרפי לכזית ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע וגם אינו מקיים בזה מצות מרור:
(מב) בחזרת - שהוא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחלתו רך ולבסוף קשה וכן הוא ג"כ טבע חזרת שתחלה מתוק וסופה מר וכתבו האחרונים דאפילו הוא ביוקר קצת יותר משאר מרור ג"כ נכון להדר אחריו אכן כתבו שבמין חזרת (היינו שאלאטי"ן) מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא (שקורין חריי"ן) אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא:
(מג) יחזור אחר ראשון ראשון - ומי שהוא חולה או איסטניס מותר לו ליקח מאיזה מין שערב עליו ביותר וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס דמעיקר הדין יוצא בזה כדלקמן סימן תע"ה ס"ו ואם ג"ז א"א לו מפני בריאותו עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות אך לא יברך ע"ז:
(מד) אחד מאלו הירקות - ר"ל חמשה הנ"ל:
(מה) יקח לענה - עיין בה"ל:
(מו) או שאר ירק מר - היינו אותם שיש להם סימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור שיהיה ראוי לאכילה ושיש לו שרף (פי' כשחותכין אותו יוצא במקום חתוכו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין (דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הבצלים ושארי ירקות אלא נוטה קצת ללובן) ומ"מ לענין ברכה לא יברך עליהם מפני שאין אנו בקיאין כ"כ בסימנים אלו:
(מז) יעשה עב - ויעשהו מעיו"ט ואם שכח מותר לעשותו ביו"ט:
(מח) מעט חומץ - של יין או יין אדום כדי לרכך אותו ויהיה זכר לדם. אם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת ואם שכח עיין לעיל בסימן שכ"א סי"ו ובמשנה ברורה שם ס"ק ס"ח:
(מט) כגון תפוחים - ע"ש הכתוב תחת התפוח עוררתיך וכן שארי פירות כולם כתובים בשיר השירים ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות:
(נ) הדומין לתבן - שאין נידוכין היטב והם ארוכים:
ביאור הלכה
(*) יקח לענה: עיין במ"ב שפירשנו בדברי ההג"ה שלענה אינה מחמשה מיני מרור וכן מוכח בד"מ הארוך ע"ש בפירושו לדברי האגור. אכן במגן אברהם וש"א חלקו עליו והוכיחו דכוונת האגור דלענה הוא אחד מה' מיני מרור והוא מרור הנזכר בה' מינים באחרונה ולענ"ד צ"ע שכפי הנראה לענה אינה ראויה לאכילה וכדמשמע מכמה כתובים שמתאר כל דבר רע בלענה כדכתיב שורש פורה ראש ולענה או אחריתה מרה כלענה ואנן בעינן דבר הראוי לאכילת ב"א עכ"פ וכדמבואר בדברי הריא"ז והריטב"א וכדמוכח נמי מהש"ס דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר אם לא דאפשר ראויה היא עכ"פ קצת לאכילה.
אח"כ מצאתי להרשב"ץ בס' יבין שמועה שכתב להדיא דאין יוצאין בלענה מפני שהוא מין אילן ואנן בעינן ממיני ירקות וכדתנן בהדיא אלו ירקות וכו' וכן מבואר בש"ס דפריך ואימא הרדופני וכו' והוא שלא כדעת מג"א ושלא כדעת ההג"ה דאף אם נימא שיש לו שרף ופניו מכסיפין וכדפירשנו במ"ב מ"מ סימנים אלו לא מהני אלא בירק. אם לא דלא כתב הרמ"א לצאת בזה מדינא אלא לזכר בעלמא כשאין לו מחמשת מינים וכעין שכתב גם הגר"ז וצ"ע.
ודע עוד דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין אע"פ שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו מ"מ נזכר הוא בכמה פוסקים עיין בריא"ז וברשב"ץ ובמהר"ם חלאווה שהעתיקו סימן זה לדינא ובבית מאיר כתב דאפשר דגם הרי"ף ודעמיה שהשמיטוהו הוא רק מפני שאין אנו בקיאים בסימנים אלו היטב וע"כ נהי דקשה לברך על סמך סימנים אלו מ"מ אם אין לו ה' מינים בודאי יחזור אחר כל מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו מכסיפין ובלבד שיהא ראוי לאכילת ב"א. והנה ע"ד מ"ש לעיל בענין מרור אם בעינן שתהא ראויה לאכילה מצאתי כעת בפמ"ג שמסתפק קצת בזה דאולי יוצא במרור אף שאינה ראויה לאכילה ולא ראה דברי הראשונים הנ"ל וגם פשטות הש"ס דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר וכנ"ל (ועיין ברש"י שם) ומה דהוקשה לו על קושית הגמרא אימא מרירתא דכופיא י"ל דזהו משני הש"ס אף לסברא דלא בעינן שיהא ניקח בכסף מעשר אבל מ"מ הלא אינו כלל גידולי קרקע אבל להמסקנא באמת לא צריכנא לשינויא דגידולי קרקע וכן דרך סוגית הש"ס בכמה מקומות: