שולחן ערוך אורח חיים תלג ח

כותל ^לבשנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה ^לגג' טפחים כדי חפישת הכלב - ^לדאין צריך לבדוק תחתיו, כיוון שיש בו ^להסכנת עקרב שמצויים בגלים, חיישינן שמא ^לואחר שישלים בדיקתו, שאינו עוסק במצוה, יחפש אחר מחט שנאבד לו - ויבוא ליד סכנה.

והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ:

אם אין עליו גובה שלושה טפחים - ^לזצריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה.
^*ואם יש עליו גובה שלושה טפחים - ^לחמבטלו בלבו ^לטודיו.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

יחפש אחר מחט כו'. רש"ל כ' פרש"י שנאבד לו קודם הבדיקה עכ"ל ונראה כוונתו דאין לומר שנאבד לו מחט בשעת הבדיק' שהסיח דעתו מחמת הבדיקה וזה גרם לו ההיזק דא"כ הדרא קושי' לדוכתי' הא שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואיך אפשר לומר שההיזק בא מחמת הבדיקה אלא דמיירי שנאבד כבר קודם הבדיקה אלא שלאח' הבדיק' מיד יחפש אחר המחט ובעוד שנר הבדיק' בידו אף שלכאור' גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה כו' מ"מ כיון שהאבידה נאבד' לו כבר ולא הבדיק' גרמה לו עיקר ההיזק דכיון שהי' בידו לחפש כל זמן שירצ' ולפי זה מתורצ' קושיות ב"י על הפוסקי' שהקש' על שהשמיטו החילוק שבין סתם לודאי שחילוק זה מוכרח לפי האוקימתא קמייתא בגמ' בסכנת עקרב כו' משום דקשה קושית התו' דהא גבי מפולת משמע דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער וצריך לו' דהתם מיירי בודאי חמץ אבל באמת דרנב"י לא ס"ל כאוקימתא קמייתא בסכנת עקרב משום שהיה קשה לו דהא אף אם יגרם לו הבדיקה שיחפש אחר מחט אף שאבד לו כבר מקודם לכן מ"מ הוי בכלל שלוחי מצוה כו'. ולכן מתרץ הוא בסכנת עכו"ם דשכיח היזיקא ולפ"ז אין לקושית התו' מקום כלל ויש לו' אפי' בספק חמץ יש לו לבדוק בסכנת עקרב והכא מיירי בסכנת עכו"ם והפוסקים שהשמיטו החילוק ס"ל כרנב"י כנלע"ד:

מבטלו בלבו ודיו כו'. כן איתא בגמ' דף ל' במשנה חמץ שנפלה עליו מפול' אר"ח צריך לבטלו פירש"י שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו ובסמ"ק כ' דצריך לבטלו משום בל יטמין משמע אפי' בענין שלא יפקח הגל במועד חייב לבטלו דאל"כ עובר משו' בל יטמין דהיינו שאיסור בל יטמין הוא אפי' אם מטמין עד אחר הפסח ורש"י לא ס"ל כן כיון שהוא אינו מטמין בידים אינו עובר בזה ודבר פשוט בעיני דמ"ש הש"ע דא"צ לבדוק משו' סכנת עקרב היינו ג"כ בדרך זה שצריך לבטלו בלבו אם יש שם חמץ מטעם זה ומזה מתפרש הברייתא דאין מחייבין אותו להכניס ידיו לחורין מפני הסכנה כלומר בידים אין עליו חיוב אבל ביטול בלב צריך כנ"ל. כתב בהגהות אלפסי משם ריא"ז אם יש עליו גובה ג"ט הואיל ולא עבר בבל יראה מותר באכילה אחר הפסח שאין לחוש לו להערמ' הואיל ונפל עליו מפולת עכ"ל. נ"ל דיש לחלק בדבר דאם היה תחלה כותל שם ונפל אז ודאי יפנה המפולת לתקן הכותל ודומה קצת למטמין בבורות אבל בנפלה עליו מפולת אבנים באופן שאין עליו בירור שעשוי להפנות אז מותר אחר הפסח אם בטלו ועל מ"ש בפחות מג"ט דצריך לבער א"ל למה לא נימא דהכלב יאכלנו כמו שכ' גבי עורבים דגם גבי עורבי' אסור כשהוא ברשותו ועמ"ש סי' תמ"ה סעיף ג':

מגן אברהם

עריכה

(יג) סכנת עקרב: נ"ל דוקא במקום שמצוים עקרבים ולכן השמיטוהו הרי"ף והרא"ש ואפשר דבמקום שמצוים נחשים צריך לבדוק דלא ברי הזיקא כ"כ וכמ"ש סי' ק"ז ס"ג:

(יד) אחר שישלים בדיקתו: דבשעת בדיקה אפי' מחפש אחר מחט ג"כ ה"ל שלוחי מצוה כמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו דהוי צדיק גמור אף על פי שמכוין להנאתו (גמ'):

(טו) שנאבד לו: קודם לכן (רש"י) דבשעת הבדיקה ה"ל שליח מצוה ואינו ניזוק אפי' בממונו:

(טז) וה"מ בסתם: אף על גב שנשתמשו בו חמץ מ"מ שמא יאכלוהו וספקי טובא איכא כמ"ש ס"ו:

(יז) מבטל בלבו: לרש"י ור"ן הביטול דרבנן דכיון שיש עליו גובה ג"ט ה"ל כמבוער ולסמ"ק הביטול דאוריית' וכ"מ במ"מ עיין בבית יוסף סוף סי' תל"ח וא"כ אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו חייב לפקח הגל ולבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו אבל אם נפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר דלא קרינן בו שלך, וכתב ש"ג הואיל ולא עבר עליו בבל יראה מותר אפי' באכילה אחר הפסח ואין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפול' ע"כ וצ"ע (ב"ח) והרשב"א בתשו' סי' ע' כ' שלהירושלמי חמץ שנפלה עליו מפולת מותר אחר הפסח אלא שרב האי ז"ל אסר וכ"כ הכ"מ פ"ג ועיין סי' תל"ו סס"א וסי' תמ"ח ס"ה:

באר היטב

עריכה

(ח) עקרב: דוקא במקום שמצוים עקרבים. ועסי' ק"ד ס"ב דמשמע דנחש לא ברי הזיקו וצריך לבדוק. מ"א.

(ט) מבטלו: וכתבו האחרונים שיכול לאוכלו אחר הפסח הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ואין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפולת. והב"ח הניח זה בצ"ע גם הט"ז מחלק בדין זה גם המ"א כ' בשם תשובת הרשב"א שרב האי אוסר ואם לא ביטלו והוא לאחר זמן איסורו צריך לפנות המפולת כדי לבער החמץ כיון שאינו ברשותו עוד לבטלו. אחרונים וכתב המ"א דאם נפל עליו גל גדול דאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר אפי' בלא ביטלו דלא קרינן ביה שלך.

משנה ברורה

עריכה

(לב) שנשתמש בו חמץ: ר"ל שרגיל להשתמש ואינו ידוע שיש שם עכשיו חמץ:

(לג) אפילו אינו גבוה ג"ט כדי חפישת הכלב: ר"ל שהוא עודנו בכדי חפישת הכלב שמריח הריח עד ג' טפחים והיה לנו לחוש שמא הכלב יחפש אחריו תוך הפסח ויגלהו אפ"ה אין צריך וכו':

(לד) אין צריך לבדוק: ומ"מ צריך לבטל בלבו דשמא יש שם חמץ ויעבור עליו ואם לא ביטל עד לאחר זמן איסורו דעת העולת שבת דצריך לחפש במרא וחצינא ועיין בבית מאיר שכתב דלדעת רש"י ור"ן הדין עמו אך לדעת התוספות יש להסתפק עי"ש:

(לה) סכנת עקרב: ודוקא במקום שמצויים עקרבים. ואפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק דלא שכיח סכנתא כ"כ [מ"א וש"א] ועיין במש"כ בסימן ק"ד דבמקום שהנחשים ממיתין דינו כמו עקרבים:

(לו) אחר שישלים בדיקתו: דבשעת בדיקה אפילו מחפש אחר מחט ג"כ הו"ל שלוחי מצוה ואין ניזוקין וכמו האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני דהוי צדיק גמור אע"פ שמכוין גם להנאתו:

(לז) צריך להוציאו משם: ואם לא עשה כן ועבר עליו הפסח אסור אע"פ שביטלו ככל חמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש סימן תמ"ח ס"ה:

(לח) מבטלו בלבו: והבטול הוא מדרבנן שמא יפקח הגל במועד ויעבור על בל יראה אבל מדאורייתא אינו עובר כלל דדוקא להטמין בידים אסור מדאורייתא אבל הכא כיון שממילא נפל עליו הגל אינו עובר וי"א דמדאורייתא מחויב לבטלו דאל"כ אע"פ שאין דעתו כלל לפקח הגל במועד מ"מ עובר משום לא ימצא כמו במטמין לכתחלה ולדידהו אם לא בטלו עד לאחר זמן איסורו חייב לפקח הגל לבערו כיון שאינו ברשותו לבטלו אכן אם נפל עליו גל גדול שא"א לפקח והוא אבוד ממנו ומכל אדם לכו"ע מותר דלא קרינן ביה שלך:

(לט) ודיו: ואם לאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ הרי הוא מותר אף באכילה שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס שקנסוהו חכמים משום שעבר על בל יראה ובל ימצא מן התורה או מד"ס כמו שיבואר בסי' תמ"ח והכא בעניננו לא עבר עליו כלום ואין ראוי לקונסו:

ביאור הלכה

עריכה

(*) ואם יש עליו גובה וכו' מבטלו בלבו ודיו: עיין במגן אברהם שהביא בשם ש"ג והוא מריא"ז דאם מפנה הגל אחר הפסח מותר אפילו באכילה וסיים ע"ז שכ"כ הרשב"א אלא שרב האי אוסר ולפי מש"כ הגר"א בסימן תל"ו גם רב האי מודה במפולת דמותר היכי שהבטול הוא בלי שום הערמה וכ"פ הא"ר להקל:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}