שולחן ערוך אבן העזר קטו ז

מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חיב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתבה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.

הגה: הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שרש פ"ב):

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(כט) מי שראה אשתו שזינתה וכו': עיין דינים אלו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז רמ"ט ר"נ:

(ל) אבל בדברי אחר וכו': כך היא גירסת הטור בדברי הרמב"ם וכן כתב הב"י והכ"מ ומפרש שאם הוא טוען ברי יכול להשביע' כדין כל לוה שיכול להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו וכמבואר בחושן משפט סי' פ"ב אבל אם טוען ע"פ ע"א א"י להשביעה כשהוא טוען שמא והא דתנן ע"א מעידה שהוא פרוע תשבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עובר' על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שלא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודי' רק שהיא טוענ' שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא כופרת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה דומה לזה אם הלוה טוען על המלוה שטר אמנה או ריבי' שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך רק אחר הפרעון וכן פסק בחושן משפט סי' פ"ב סעיף י' ודוקא גבי טענת פרעון צריך המלוה לישבע קודם שיטול וזה ג"כ כוונת הרמב"ם כאן מאחר שבזמן המקדש היה יכול להשביעה ולהשקות' על חשש זנות גם עתה כשהבעל טוען ברי שזינתה ומכ"ש אם יש כאן ע"א צריכה לישבע אבל בדבר אחר כלו' בטענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית והמ"מ הניח הדבר בצ"ע למה תשבע בטענת זנות אם היא בחזקת כשירה וראיתי בב"ח הקשה על דברי המ"מ איך ישביע אותה כשעוברת על דת משה בעדים והיא חשודה על השבועה כשעברה על דת משה ובאמת אין זה קושיא רק כששימשתו נדה שגם היא עברה על איסור כרת אבל בשאר דברים שהכשילה אותו ועברה על לפני עור אינה נפסלת לשבועה בכך ומכ"ש כשעברה על דת יהודית שדברי המגיד נכונים הם ומ"ש הכ"מ שם בפכ"ד מה"א וז"ל הא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה דוקא כשהבעל טוען ברי עכ"ל לא ידעתי מניין לו ואפי' ש"ד הסכימו גדולי הפוסקים שמשביעין ע"פ העד כמבואר בחושן משפט סי' ע"ה מכ"ש שבועת המשנה דע"א מעיד' שהיא פרועה:

בית שמואל

עריכה

(לב) לפיכך משביעה: בכ"מ מדמה דין זה לאומר פרעתי הש"ח וטוען שישבע המלוה דצריך לישבע כמ"ש בחושן המשפט סי' פ"ב לכן אם ראה בעצמו שזינתה הוי טענו' ודאי והוי כאלו היה טוען פרעתי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה וכן ס"ל להרמב"ם בעלמא דא"י להשביע את הנתבע ע"פ אחד כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"ה ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם דיכול להשביעה ע"פ אחד וכאן סתם ופסק דא"י להשביעה ועיין בפרישה והמגיד חולק ע"ז וסבירא ליה אפילו אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה, ומדמה דין זה לאומר שטר זה שטר אמנה הוא או של ריבית דא"י להשביעה:

(לג) אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים: כתב במהרי"ק דוק' גבר' דגיס ביה ומצוי אצלו כעובד' דש"ס דאית' שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

וסמכה דעתו כו' בטור כתב וז"ל ואם יש עד אחד שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו ומהימן לו כבי תרי עכ"ל והיינו מדאיתא בגמרא בעובדא דסמי' שהביא ב"י שאמר ליה שמואל אי מהימן לך ע"א שאשתך זינתה זיל אפק' וכתבו רי"ף ורא"ש על מה דאמרינן בגמרא דהלכתא כרבא בע"א שזינתה הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ה"מ בידי אדם אבל בא לצאת ידי שמים אי מהימן לו כבי תרי חייב לאפוק' עכ"ל וכ"כ הטור בסי' קע"ח ומזה הקשה ב"י דלמה כתב כאן משום לזות שפתים ובסימן קע"ח לא זכר משום לזות שפתים ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כ"כ ואפשר דמפני כך כ' דאינו אלא משום לזות שפתים עכ"ל ודבר ברור שבסימן קע"ח יש טס במ"ש שהיא שותקת וצ"ל שהוא שותק וכ"ה בהדיא בגמרא ובתוספות בפרק האומר בקידושין וכן הגיה רש"ל דאם הוא שותק הוה כמודה לדבריה ושווי' עליה חתיכה דאיסורא וקשה אם איירי כאן באינו שותק א"כ ה"ל כמכחישו לעד ופשיטא דאינו חייב להוציא ורש"ל פי' דאינו מכחישה אלא שהוא אומר מנין לך זה (קשה) דהא מיירי במאמינו לע"א כבי תרי א"כ האיך הוה היתר מכח שאינו שותק ואומר מנין לך זה תו קשה לי דהך מלתא דטור סותר זא"ז דלזות שפתים אין שייך אלא באם מצד האמת אין שייכות אלא מצד לזות שפתים יש חשש ואח"כ (כתב) אי מהימן ליה כבי תרי דבזה יש איסור מצד עצמו באמת ותו קשה דבמקומות שמצינו לזות שפתים דהיינו פ' כיצד דף כ"ד לענין הנטען מן הגויה ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו והטעם שם דלכתחלה לא יכנוס משום לזות שפתים וכן בפ"ב דף כ"ב ע"א אומר מת כו' דלא יכנוס משום לזות שפתים אם ניסת תצא הרי דאחר שניסת לא חשו כלל ללזות שפתים לומר שלא יעמוד עמה ולמה אמר כאן דלא יעמוד עמה ותו הא מלתא דכאן משו' לזות שפתים אין לו רמז בשום גמרא או פוסק להזכירו כאן ע"כ נלענ"ד ברור. דבטור יש כאן ט"ס הך משום לזות שפתים וצ"ל משום דין שמים וזה הוה שפיר דבר והפוכו דתחלה אמר אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום דיני שמים אסור לו לעמוד עמה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש ועיקרא דמלתא הוא תלוי במ"ש בפ' האומר בקדושין דרבא דאמר בע"א שזינתה אינו נאמן דהוה דבר שבערוה וצרך שנים (וכתבו התוס') וא"ת כיון דשתק ושתיקה כהודאה (למה) לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה היא כהודאה אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל והך רגלים לדבר אין פירושו מכח שהעד מהימן ליה כבי תרי דזה לא הוזכר אלא במעשה דסמי' לרבא דס"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ובזה ל"פ רבא ואביי דנאמן ע"א ולמה כתבו התוס' כאן דס"ל לרבא כן והיינו בפלוגתא דאביי ורבא אלא פי' הך דרגלים לדבר הוא לא מיירי מן מהימן כבי תרי אלא מכח שהוא שותק ובזה ס"ל לאביי דכאן ע"א נאמן כל שהוא שותק ורבא ס"ל כיון דמכח עדות הע"א אינה אסורה אלא מכח שתיקתו שיש רגלים לדבר הוה דבר שבערוה כו' וכן בטור מיירי ודאי גם כן שהוא שותק ולא צריך הטור להזכיר זה דהא כתב בזה דמהימן ליה כבי תרי ובאמת במאי דקי"ל לרבא דאין עד אחד נאמן היינו אפילו בלצאת ידי שמים כיון דאין כאן ריעותא אלא מכח שתיקת הבעל אבל במקום שיש ריעותא דמהימן ליה כבי תרי דרבא מודה לאיסור היינו בדיני שמים דוקא דאלו בדיני בני אדם אין לחייבו להוציא דהוא יכול לומר אף על גב שאמרתי שמהימן לי חזרתי מכך וזה הדבר המסור ללב והך חילוק בין דין אדם לשמים אינו כמו במקומות אחרים דשם הוה החילוק דבדיני אדם אין עבירה שקולה לדונו כ"כ אבל כאן הוה החילוק דבדין אדם אין יכולים לדונו דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אלא הוא עצמו צריך להזהר מדין שמים ששם יודעים מה בלבו כנלע"ד נכון ובסי' קע"ח לא מיירי אלא מדין עצמו כיון שיודע האמת צריך לעשות כן:

אבל בדברי אחר פי' שהוא בעצמו לא ראה שזינתה אלא אחר אמר שראה שזינתה אינה יכול להשביעה אלא ע"י גלגול והטעם כתב ב"י דבראה אותה בעצמו ה"ל כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך בעה"ש צריך ישבע אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר אמר לו ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל ואפי' שבועה לא צריכה אלא על ידי גלגול:

באר היטב

עריכה

(כט) שזינתה: עיין דינים אלו בתשו' הרשב"א סימן אל"ף רל"ז רמ"ז ר"נ. ועיין כנה"ג.

(ל) בעצמו: דאז הוי טענות ודאי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה עיין בחושן משפט סימן ע"ה סעיף כ"ג דפסק רמ"א שם דיוכל להשביעה ע"פ אחר ע"ש ועיין בפרישה. והמגיד חולק וס"ל אפי' אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה עיין ב"ש.

(לא) דברים: דוק' גברא דגייס בי' ומצוי אצלו אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא. מהרי"ק.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}