שולחן ערוך אבן העזר סח ח

אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס, והטעתו. לפיכך, יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת. ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(יב) אבל התוספות יש לה: דלא נתנו לו חכמים נאמנו' רק על מה שתקנו כתובה אבל תוספת מתנה בעלמא הוא ואינו נאמן להפסידה רק בראיה ועיין לקמן סימן קט"ז שם ג"כ נתבאר לכמה דברים דיש לה תוספו' ואין לה כתובה:

(יג) אלא אם כן נודע בראייה ברורה: משמע דפשוט כשיש ראיה ברורה שהית' בעולה או שהודה לו מפסדת גם התוס' אף על גב דלקמן סימן קט"ז גבי חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה אבל מ"מ תוספות יש לה שאני הכא דק"ל כראב"ע (ריש אף על פי דף נ"ד ע"ב) דס"ל אפילו כתב לה מאה מנה אינו גובה מן האירוסין רק מאתים דאנן סהדי שלא כתב לה התוספ' רק ע"מ חיבת חופה וא"כ כשנודע שהיא בעולה אין לה חיבת חופה דחופה לא שייך בבעולה וכמבואר לעיל סימן ס"ד אם כן ק"ו הוא ומה כשמת מן האירוסין דגוב' מאתים ואפ"ה התוס' אינה גובה מאחר דלא כנסה לחופה זו שמפסדת הכתובה מחמת שהיא בעולה מכ"ש שמפסדת התוספ' מאחר שהיא בעולה ולא שייך בה חיבת חופה אבל בחייבי לאוין אף שלא הוכר בה מ"מ חיבת חופה יש לה אף שהיתה באיסור:

(יד) לפיכך יש לו להשביע': כלומר מאחר שמפסדת גם התוספות אם היתה מודה שהיתה בעולה א"כ אם אינה מודה צריכה לישבע קודם שתגב' התוספות כדין הטוען על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך מאחר שהיא מכחשת אותו ואינ' טוענת אח"כ נאנסתי והיה ראוי דגם הוא צריך לישבע היסת על הכתובה מאחר שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וכן הוא בהגהות אלפסי ומיהו דהואיל החזקה שאין אדם טורח בסעודה מסייע' לו אין צריך לישבע אפילו היסת וכ"כ הרמב"ם סתם שאין לה להשביעו ועיין במ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם דהיא נשבעה בנק"ח צ"ע דאין זה דומה לטענת פרעון דשטר עומד לפרעון:

בית שמואל

עריכה

(יח) אינה מפסדת אלא עיקר כתובה: ומבואר בש"ס ברש"י והר"ן ובמרדכי אם היתה הכתובה מדאוריית' לא היה נאמן להפסיד את הכתובה אלא הואיל תקנות חכמים הכתובה נאמן הם אמרו והם אמרו דנאמן להפסיד הכתובה מטעם חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה ואם היה שונא אותה לא היה עושה סעוד', ואם לא טרח בסעוד' אינו נאמן כמ"ש בהר"ן והמגיד והיינו דוקא כשטוען פ"פ מצאתי אז אינו יכול לברר ואינו נאמן אלא מטעם אין אדם טורח בסעודה אז בעינן שטרח בסעוד' אבל אם טוען טענות דמים א"צ חזקה זו כי יכול לברר מ"ה נאמן הוא אפי' לא טרח בסעודה אלא מרמב"ם והטור לכאורה לא משמע כן אלא אפילו בטענות דמים אינו נאמן ואפשר לפי מנהג שלנו דאין משמשין ויש חשש שמא איבד הדם מ"ה בעינן אפי' בטענות דמים חזקה אין אדם טורח בסעודה:

(יט) אבל התו' כתובה יש לה: דהא הטעם הוא משום הם אמרו והם אמרו לכן כל מה שהוא מתיקון חז"ל נאמן להפסיד אבל ת"כ מתנה הוא ואינו נאמן להפסיד וכתב הר"ן והמגיד י"א דוקא בפ"פ יש לחלק בין כתובה לת"כ אבל בטענות דמים נאמן להפסיד אפי' בת"כ וכתבו לרמב"ם אין חילוק בין טענות פ"פ לטענות דמים ומ"ש בסמוך שפיר אף בטענות דמים לרמב"ם בעינן הטעם הם אמרו והם אמרו מטעם אין אדם טורח בסעודה, ולכאורה נראה מרמב"ם דוקא כשהיא מכחשתו אז יש חילוק בין כתובה לת"כ אבל אם שתקה הוי כהודאה ונאמן לכל דבר מיהו מדכתב הרא"ש והר"ן והטור דסוגי' איירי כשהיא מכחשתו או שתקה ובסוגיא איתא הטעם אין אדם טורח בסעודה ש"מ שתיקה זו לאו הודאה היא ורשב"ם פוסק דמפסדת גם ת"כ וכ"פ הש"ג מיהו נ"ל עיקר ככל הפוסקים הללו וא"י לו' קים לי כהני פוסקים הרשב"ם וש"ג נגד כל הפוסקים אף על גב הרא"ש כ' ג"כ הסברא נוטה דמפסדת גם ת"כ מ"מ לא הכריע כן והטור פסק ג"כ דאינה מפסד' ת"כ מיהו בטענות דמי' י"ל קים לי כהני פוסקים דס"ל דמפסדת ת"כ, וא"ל למה מפסדת ת"כ כשהית' בעולה מעיקרא מ"ש מחייבי לאוין שלא הכיר בה וע' בסי' הקודם מ"ש גם בר"ן כתב בשם הרמב"ן כאן הוי כאלו התנה מעיקר' דנושא אותה ע"מ שהיא בתולה ורמי' עליה לברר אלא בכתובה הטעם כמ"ש הר"ן אבל כשהיא בעילה מעיקרא עברה על תנאי והוי כאלו היתה בעלת מום:

(כ) שהיתה בעולה: אף על גב דאינה מביא ראיה שהיתה בעולה קודם שתתארס אלא מברר שהיתה בעילה בעת הביאה די כיון דהיא מכחשת אותו ואמרה דהית' בתולה משא"כ כשהיא מודה אז צריך הודאה שהיתה בעולה קודם הארוסין מהרש"ל:

(כא) בנק"ח: כ"כ הרמב"ם והמגיד כתב על זה דהא דומה לטענת אמנה או ריבית דאין משביעים לבעל השטר מאחר דאין השטר עומד לכך ועיין סי' קט"ו והוא א"צ לישבע היסת על הכתובה משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומשמע מכאן היכא דהחזקה מסייע ליה א"צ לישבע אפי' שבועת היסת וע' בחושן המשפט סי' ע"ח ועמ"ש בסי' צ"ו:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אלא עיקר כתובה נאמן דחכמים תקנו כתובה לאשה והם תקנו שיהיה הבעל נאמן להפסידה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכתב ב"י בשם הר"ן משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן ולפי"ז עכשיו שרוב חתנים אין עושים הם החתונה אלא אבי הכלה א"כ אין החתן נאמן בטענות בתולים להפסיד כתובתה:

אבל התוס' יש לה דחזקה שאין עושה סעודה כו' אינה חשזקה גמורה דודאי י"ל שעכשיו נעשה לה שונא אלא דלעיקר הכתובה שאינו נותן מדעתו אלא מצד תקנת חז"ל מהני חזקה זו אבל לא התו' שנותן מדעתו משום חיבת' וכן הוא מבואר בגמ' שאמרו חכמים תקנו כו' ותמוה על הרא"ש שכתב שנראה לו מסברא דהתו' כעיקר בזה וע"כ לא זכרו הטור כלל:

אא"כ נודע בראי' ברורה כאן מיירי שאומרים שבתולה היתה והוא מוציא עליה שם רע דאלו אומרת נאנסתי ודאי היא נאמנת דשמא וברי הוא אלא ודאי שמכחשת אותו וה"ל ברי וברי וא"כ כשיש ראיה ברורה דהיינו שהיו עדים שלא נעשה ערמה בשעת ביאה ולא היה שם דם א"כ בודאי היתה בעולה ואפי' יש לה זכות שיש לנו לומר שמא היתה בעולה קודם שתתארס מ"מ טעות היה שלא ידע מזה ואין לה אפי' תוס' וא"כ א"צ ראיה על שהיתה בעול קודם ארוסין ומ"ש אח"כ קודם שתתארס קאי על הודית לחוד דבלאו הכי אין כאן הודאה כך כ' רש"ל אבל אין צריך לכך דהך ראיה היינו שמצד טענותו אין לו טענת בתולים אלא שיש עדים שזינת' או שהיה לה כבר בעל וזה לא ידע וכן אם הודית פי' שלא יוכל לחייב' מצד טענתו אלא מצד הודאת' ותרתי אלו היינו קודם שתתארס:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}