שולחן ערוך אבן העזר מב ב

המקדש שלא בעדים, ואפילו בעד אחד, אינם קדושין. ואפלו שניהם מודים בדבר. ואפילו קדשה בפני עד אחד ואחר כך קדשה בפני עד אחר, זה שלא בפני זה, אינה מקדשת.

הגה: ויש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד (טור בשם סמ"ג) אם שניהם מודים; אבל אם אחד מכחיש העד, אין לחוש (כך מפרש הרשב"ץ לדעת הסמ"ג). ובמקום עגון ודחק, יש לסמך אדברי המקלין. ואין חלוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד, או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה, והאחרים אומרים שלא ראו (בית יוסף, וכן משמע בתשובת הרשב"א). וכן אם קדש לפני שנים, והאחד מהם קרוב, הוי כמקדש לפני עד אחד. ועין לקמן סימן מ"ז סעיף ג':

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(ד) אבל אם א' מכחיש העד אין לחוש: ל' זה יש לפרש שאין לחוש כלל אפי' לאותו שאין מכחיש והיינו כשהמכחיש אינו אומר להד"מ רק אומר משטה הייתי ולא נתכוונתי לקידושין ומאמינים לו במיגו דאי בעי הי' מכחיש העד וא"כ כיון שהא' לא כוון לקידושין א"כ אף השני אין צריך לקיים הקידושין אבל אם א' טען להד"מ והשני טוען שקידש בע"א למה לא יהיה הוא אסור בקרובותיה למאן דחייש לקידושי ע"א ועוד אפי' במשטה יש לדון דילמ' דכשם בשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינם דברים ה"ה ע"א ומה בכך שיש לה מיגו אטו אנן אין מאמינים לה אלא הטעם דדברים שבלב אינם דברים ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששי' לדברים שבפה ולא לדברים שבלב והרב בב"ח חילק בין ע"א לב' עידים בטענות השטאה וכתב דנאמן לומר טענת השטאה בע"א ושכך פסק הלכה למעשה ואין דבריו מוכרחים להקל לכתחלה ועיין בתשובת מהר"ם פדוו' סי' ל"ב שם חוכך להחמיר אם הכחשת בעל דבר מהני ובסי' ל"ז חזר בו עיין שם ובד"מ:

(ה) והוא לבד ראה: ומלשון זה משמע דוק' כהאי גוונ' שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו דמה בכך אם היו אצל המעש' אם רק הוא לבדו ראה אבל אם הוא אומר שהקדושין היו כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחבירו מכחישו ואמר שלא נגמרו הקידושין והוי כא' אומר נתקדשה קרוב לה וא' אומר לא נתקדשה דקרוב לו הי' דחוששין לכתחיל' לדברי האומר נתקדשה כמבואר לקמן סי' מ"ז סעי' ג' ומיהו יש לחלק דוק' בהיו הרבה עדים אצל הקידושין והלכו כולם ונשארו שנים דאז חוששין לדברי האומר קרוב לה אבל בלא היו רק שנים וע"א צריך לעדו' חבירו והלה מכחישו לא מהני וכמו שחילק בזה בת"ה סי' רי"ב ומסיק לבסוף דלעולם מוקמינן לה בחזקת פנוי' אלא דוק' היכ' דאתרע החזקה ע"ש ומשמע היכ' דאתרע חזקת פנויה דהיינו ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש וא' אומר נתקדשה בפני שנינו וא' אומר לא נתקדש' הרי זו לא תנשא לכתחיל' וכל זה שאין א' מהן מודה לדברי העד אבל הא' מודה לדברי העד שהיו שנים אצל הקדושין שוי נפשיה חתיכ' דאסור' לא יהא בלא עד א' אם א' אומר שהיו קידושין בפני שנים לגבי נפשיה נאמן:

(ו) והא' מהם קרוב: ולא נפסל השני בצירופו לקרוב (כמבואר בח"ה סי' ל"ו) דמיירי שלא נצטרף בשע' ראיה לדעת הרא"ש דבעי תרתי (כוון בשעת ראיה כדי להעיד ובא לב"ד והעי') או לדעת הרי"ף שנאמן לומר שלא הכיר בקורבתו ומשום חומר' דקידושין חיישינן לכתחל' ועיין בחושן משפט סי' ל"ו ועיין בתשובת מהר"ם פאד"וה סי' ל"ז מ"ש מזה:

בית שמואל

עריכה

(ה) לפני ע"א: אבל לפני שני' /נשים/ לכ"ע אין לחוש רשב"ץ:

(ו) אם א' מכחיש: אם השני מודה לדברי העד מחלק הב"ח (צריך לומר הח"מ) וכתב אם א' מכחיש ואומר שלא היה קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קידושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש אף על גב דאית' בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים אבל נגד ע"א נאמן במיגו דהיה יכול להכחישו ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דא"נ במיגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתוס' פ' חזקת הבתים בשם ריב"א ובחושן המשפט סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בעת הקידושין אמר בפי' להשטות ולא לשם קידושין:

(ז) והוא לבד ראה: באשר דין זה הוא סתם כאן והוכרח אני להאריך קצת והכלל העולה מדין זה אם מקדש לפני ע"א פליגי הפוסקים ואם אמר בפני קידש אותה ובפני פלוני ואותו פלוני מכחישו כתב הת"ה דיש לדמות לדין מ"ש בסי' ז' ובסי' קט"ז התולה דבריו בחבירו אם חבירו יכול להכחישו ופליגי בזה הרמב"ן והרא"ש לרמב"ן יכולין להכחישו ולהרא"ש אין מוציאין ממון ע"פ הכחשת אותו פלו' וחוששין לחומר' לפ"ז אף כאן חיישינן לחומר' מיהו י"ל דמותרת אפי' לדעת הרא"ש כיון דהם מכחישים זא"ז אוקמינן אותה על החזקה והיא בחזקת פנויה ומותרת, לפ"ז מותרת בין אם אמר העד בפני ובפני כמה אנשים היו הקדושין וכולם הלכו למ"י ולא נשאר כאן אלא אחד ואותו א' מכחישו ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו כיון שאמר שהיו שם כמה אנשים מ"מ מותרת מטעם דאוקמינן אותה אחזקתה מיהו מטעם חזקה לפעמים אף שהיתה בחזקת פנויה ל"א דאוקמיה אחזקה כמ"ש בתוס' פ"ב דכתובות כשידוע לנו שזרק לה קדושין לפני ב' עדים ואותם ב' עדים מכחי' זא"ז אם הי' קרוב לה או לו אתרע החזקה ול"א אוקמינן על החזקה ואין היתר בדבר אלא מטעם דתולה דבריו בחבירו והר"ן כתב אפילו אם א"י לנו אלא שני עדים מכחישים זא"ז אם היה קרוב לו או לה אסורה משום דאמרינן שמא זה שאמר קרוב לו טעה והיה באמת קרוב לה ועיין במגיד פ"ט שם כתב בשם הראב"ד והרמב"ן והרש"ד /והרשב"א/ בסוגי' פ"ד דכתובות א' אומר נתקדשה וכו' איירי דהיא אינה מכחשת אותו אלא העד מעיד דאביה קיבל קידושין בשבילה והיא א"י וא' אומר דלא קיבל אז לא תנש' לכתחלה אבל אם היא מכחישה אותו מותרת להנש' לפ"ז נשמע נמי דס"ל דלא אמרינן דאוקמינן אותה על החזקה דהא הסוגי' איירי דמכחישים זא"ז אם אביה קיבל קידושין ומ"מ היא אסורה לכתחלה וא"ל לשיטות הרמב"ן למה היא אסורה הא הוי תולה עדותו בחבירו די"ל באומר שהיו כמה אנשים גם י"ל הסוגי' אתי' אליב' דמ"ד דחוששין לקדושין בפני ע"א כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו וע' ביורה דעה סימן קכ"ז ומדינים אלו נשמע לדין דהתם אם היה ליין חזקת היתר ושני עדים מכחישים זא"ז אם נתנסך אז לדעת תוס' היין מותר כי אוקמיה היין על החזקה, ואם לא היה ליין חזקת היתר ועדים מכחישים זה את זה היין אסור וע"כ ס"ל מ"ש בש"ס ע"א בהכחשה אינו נאמן היינו אם הבעל דבר מכחישו אבל אם עד אחד מכחישו חוששים לעד האוסר כן מוכח לשיטת' וכן הוא לשיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דאיירי לשיטה דהי' א"י להכחיש ועידים מכחישים זה את זה אסורה להנש' לכתחלה נשמע מזה אם היה בכה"ג הכחשה ביין היה היין אסור אם אין הבעל דבר מכחיש לעד האוסר לפ"ז מוכח מ"ש הרב רמ"א ביורה דעה שם בשם תשובת הרשב"א ע"א בהכחשה לאו כלום היינו עד המתיר אינו כלום ואסור ועיין בש"ך שם, וא"ל לאסור היין ל"ד להא דהיא אסורה לכתחלה דהא הרשב"א בתשובה שהבי' הב"י סס"ז מדמה להוצי' ממון לדין זה שהיא אסורה לכתחלה, ואם ע"א אומר בפני ועוד אחד נתקדשה ואותו פלוני אינו כאן צריכים לחוש לעדותו והיינו מ"ש בסי' מ"ז ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכו' איירי דע"א אומר דנתקדשה לפני ולפני עוד א' וטעמ' דעד א' מכחיש אותו אבל אם אינו מכחישו צריכים לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא כיון דליכ' שני עדים:

(ח) והא' מהם קרוב: והא דלא נפסל השני בצרופו כאשר מבואר בחושן המשפט סי' ל"ז דשניהם נפסלים אפילו אם יבוא השני להעיד מחדש לא מהני וכ"כ הסמ"ע סי' ל"ז ובסי' מ"ה אלא דוק' כשחתומים העדים אז מהני כשהכשר מעיד מחדש אבל בע"פ לא מהני וכן מוכח בש"ס פ"ק דמכות בסוגי' מה יעשו שני אחים וכו' וצ"ל דמיירי כאן בגווני דלא נתבטל העדות ושם פליגי הרי"ף והרא"ש אימת נתבטל העדות וכ"כ בח"ע /בח"מ/ גם י"ל דלא נתכוין לשם עדות ומ"מ מה שמעידים היום מהני אף על גב דלא נתכוונו לשם עדות, שוב ראיתי לשיטות הרא"ש א"צ לזה אלא אף על גב דנתכוונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלו העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק על פיהם אבל כאן בעת הקדושין עדיין לא נתבטלו עדותן א"כ הקדושין היו קידושין כשירים א"כ אף על גב דהב"ד א"י לפסוק ע"פ עדותן מ"מ המקדש קידש לפני כשירים, וכן אם קידש רק לפני שנים וא' מהם קרוב והעידו כבר לפני הב"ד מ"מ בעת הקידושין היה הקדושין לפני ע"א ובספר ב"ה כתב היכ' דשניהם מודים מהני עדות של הכשר ולית' דהא ילפינן מקר' דעד קרוב מבטל העדות והוי כאלו היה מקדש לפני עדות פסולי' ולא מהני הודאה שלהם אלא נ"ל כמ"ש ואם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו המתקדשת אם אבי' מקבל הקדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל הדבר אף על גב לענין ממון צוואה יש מכשירים בכה"ג כמ"ש בחושן המשפט סי' ל"ג ועיין תשו' רש"ך ח"א סי' ב':

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ואפי' אם שניהם מודים בדבר נר' פשוט דהיינו ארפי' אומרים שלשם קידושין נתכוונו לא מהני כיון שלא היה שם עדים וכ"כ ב"י בשם הרשב"א בפ' הזורק דאפי' ע"א בשחרית וע"א בערבית לא מהני דאין כאן קידושין דאפי' בא עליה לשם קידושין אין קדושיו קידושין דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין עכ"ל וא"ל ממ"ש בסעיף ג' שאומר שכוונתי לשחוק משמע שאם אמרה לקדש היתה כוונתי הוה מקודשת אע"ג שאינה יודעת מן העדים התם יש עכ"פ עדים אלא שאינה ידועת משא"כ כאן שבאמת אין כאן עדות לא מהני אפי' נתכוונו לקידושין:

אם שניהם מודים נר' דדיינו שמודים שלשם קידושין נתכוונו וקמ"ל דלא אמרי' בז אין דבר שבערוה פחות משנים דאלו אמרו שלשחוק נתכוונו אין להחמיר אם אין כאן אלא ע"א דזה הוה כמכחיש העד לגמרי וכן מבואר שם בתשובת רשב"ץ שמביא ב"י וסביים דאם יש הכחשה ביניהם (אין חשש) בע"א כמ"ש רשב"א בטוענ' משט' הייתי בך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל:
דברי המגיה שם בסעיף הנ"ל אבל אם א' מכחיש העד כו' בב"ח מחלק בטענת השטאה בין ע"א לב' עדים דבע"א נאמן לומר טענות השטאה ולא בב' עדים וכן הסכים הט"ז וכתב הח"מ דאין דבריו מוכרחים להקל דדכשם בב' עדים טענת השטא' לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים ה"ה ע"א ומה בכך דיש לה מגו אטו אנן לא מהמנינן ליה אלא הטעם דדברים שבלב אינן דברי' ואף שאנו יודעים שכוונתם להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב עכ"ל והב"ש בסק"ו כתב ג"כ ע"ז ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי הטפתי דאינו נאמן במגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתו' פח"ה בשם ריב"ם כו' ומ"ש הרשב"א אם אמר משט' הייתי היינו כשאומר שבפי' אמר בשעת קידושין שמשט' בו עכ"ל ולע"ד נר' דלא דקו הנהו רבנן בזה דהא דעת המחמיר הוא דעת הסמ"ג משום דס"ל כיון דלא אפסיק הלכתא יש לחוש לדר' פפא דס"ל חוששין ומפ' הרשב"ץ דדעת הסמ"ג הוא דוקא בשנים מודים אבל לא בהכחש' וי"ל הא דאמרי' שם בגמ' אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר ממון כו' א"כ למאן דס"ל דחוששין בע"א לא יליף דבר דבר מממון א"כ י"ל דהאמינה התורה כאן ע"א כמו ב' עדים ואפי' הכחישו אותו נאמן א"כ מנ"ל לרשב"ץ לחלק בין שניהם מודים ובין מכחישים אלא ע"כ צ"ל משום דבעי' הגמ' שניהם מודים מהו ופירש"י אי טעמא דאין חוששין משום דלא מהימן הוא והא המנוהו א"ד משום דאין קידושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון אין ולאו ורפי' בידו ושמואל אמר אפילו בשניהם מודים אין חוששין נמצא עכ"פ באין שניהם מודים לכ"ע אין חוששין וע"ז מקשה שם בגמרא וכל הסוגי' מיירי מזה דהיינו בשניהם מודים וע"ז קאמר שם מאי הוי עלה היינו באם שניהם מודים דשקיל וטרי בה הש"ס דאילו באינן מודים הא ליכא מאן דפליג דא"ח וע"ז קאמר רב פפא דחוששין והיינו בשניהם מודים כמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דגם בטענות השטאה ס"ל דאין חוששין לע"א דהא הסוגיא לא מיירי רק בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין ודוקא בזה שקיל וטרי הש"ס אי חוששין לע"א וע"ז קאמר ר"פ דחוששין אבל בטענת השטא' פשיטא ליה להש"ס דא"ח דאל"כ דבטענות השטאה ג"כ לא פשיטא ליה דהא שמואל אפי' בשניהם מודים פירושו דמודים שאמרו לשם קידושין אבל השטא' היתה ובזה הוא דאין חוששין ק' מאי מקשה הגמרא מהאומר לאשה קדשתיך כו' ומהמגרש דהא אף שמואל ס"ל בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין דחוששין דה' דאמר אעפ"י ששניהם מודים א"ח מיירי בטענות השטאה דשם הוא דקאמר דא"ח ולא בשניהם מודים שנתכוונו לשם קידושין א"ו דשמואל מיירי במודים שנתכוונו לקידושין אבל בטענות השטא' ליכא מאן דפליג דאין חוששין וא"כ קאי גם ר"פ דוקא אאם שניהם מודים הוא דחוששין אבל בטענות השטאה אין חוששין ומה שהקשה בחלקת מחוקק דכשם דבשני עדים טענות השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים כן בע"א כו' אינו דומה כלל דבשלמ' בב' עדים כיון דכ"ע ידעי דבב' עדים הוי קדושין גמורין וא"י להכחישם אמרי' בזה אף דאיכא אומדנות מוכיחות דלהשטות נתכוונו חוששין לדברים שבפה מדלא נזהרו שלא לדבר לעשות בפני עדים אבל בע"א דידעי דאין ע"א יוכל להעי' דהא אפשר להכחישו ומשום זה לא נזהרו מפניו בהשטאה ונאמנים בטענת השטאה מכחד היו יכולים להכחישו לא נזהרו מפניו ולזה כוון הב"ח במ"ש בב' עדים כיון שאם היו מכחישין ואומרים להד"מ לא היו שומעים לו הה"נ באומר דכוונתו היתה לשחוק אין שומעין אבל בע"א כל שטוענים שלא היו שם קידוש היינו אינו מודים ואין שם קידושין כלל עכ"ל ולא קיצר בלשונו דבב' אין שייך למגו דיכול להכחישו א"נ משא"כ בע"א דנאמן במגו אלא ודאי כיון בלשונו דבב' עדים שאם היו מכחי' אין שומעין לו לכך אין שומעין בטענות השטאה משום דהי' לו ליזהר שלא להשטות בפניהם כיון שאינו יכול להכחישם להד"מ אבל בע"א אם טוען להד"מ אין שם קידושין כלל ולכך לא היה נזהר מלהשטות לפניו ולכך שומעין לו בטענות השטא' מטעם הנזכר ובז' נדח' ראיות הב"ש מחטפתי ודידי חטפתי דאין נאמן במגו דהכחש' דשם אין שייך טעם לכל תתירוצי התו' עכד"ה:

באר היטב

עריכה

(ה) ע"א: אבל לפני נשים לכ"ע אין לחוש רשב"ץ ב"ש. ועיין תשובת חכם צבי שאלה קט"ו שחולק שם על מ"ש הח"מ בס"ק ד' גם מ"ש הח"מ רס"ק ב' מיישבו שם. ועיין מ"ש בשאלה קל"ה.

(ו) העד: הב"ח מחלק אם א' מכחיש ואומר להד"ם אז זה שאומר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש. אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קדושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש וח"מ וב"ש חלקו עליו.

(ז) ראה: דוק' בכה"ג שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו. אבל אם הוא אמר שהקדושין היה כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחברו מכחישו אזי אם יש לה חזקת פנויה אוקמי אותה על חזקתה ומותרת. אבל היכא דאתרע חזקת פנויה כגון שזרק לה קדושיה חד אמר קרוב לה וחד אמר קרוב לו הרי זו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. ואם היו ג' אצל המעשה וא' אומר נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אפילו בדליכא חזקת פנויה תנשא לכתחלה הרא"ם ח"ב סי' למ"ד. וכל זה כשאין א' מהן מודה לדברי העד אבל אם א' מהן מודה לדברי העד שהיו שנים שוויא אנפשי' חתיכה דאיסור'. ואם ע"א אומר בפניו ועוד א' נתקדש'. ואותו פלוני אינו כאן צריכה לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג ד' ע"ב ע"ב. אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה נתקדשתי לפלוני ולא היו עדים בדבר ואחר קצת ימים אמרה שהיו עדים בדבר היא נאמנת לשוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה מקודשת אני לפלוני ואח"כ חזרה ואמרה מה שאמרתי מקודשת אני לפלוני לא לפני עדים נתקדשתי וסבורה הייתי דאפילו שלא בפני עדים הוי קדושין נאמנת מהריב"ל ח"ג סי' פ"ה. ע"א מעיד שראה הקדושין וא' מעיד ששמע מפי אחר שראה שנתקדשה בפניו מצטרפין והוי מקודשת עיין כנה"ג דף ע"א ע"ב.

(ח) קרוב: דוקא קרוב אבל פסול אפי' לא ידע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר"ם פדוואה סי' ל"ז וכ"כ בה"י. ואם העד קרוב לשמעון ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות עיין ב"ש והרש"ך ח"א סי' ב' ועיין לקמן ס"ק י"ד מש"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}