שולחן ערוך אבן העזר כח יז
<< · שולחן ערוך אבן העזר · כח · יז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זה מקודשת מספק:
- הגה: אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי):
מפרשים
חלקת מחוקק
(ל) כדי שלא להתבייש: בב"ח כתב דדעת הפוסקים היכא דאיכ' גילוי דעת דניחא ליה תלינן דניחא לי' למפרע וחוששין לקדושין היכא דליכא למתלי דמשום כסופא קאמר הכי כגון דמחל בפירוש ולמעשה אין שם קדושין ודאי אלא ספק קדושין בין נתאכלו בין לא נתאכלו אלו דברי הרב ואין דבריו מבוררין היכא דאין הקדושין בעין ביד האשה והוא מגלה דעתו דניחא ליה למפרע דלע"ד אין כאן קדושין כלל דמה מהני גילוי דעת היכא דכבר נתאכלו הקדושין והרב בעצמו כתב דבגמרא לא מצינו חילוק בגזל או בגניבה דלא מפליג בגמרא אי ניחא ליה למפרע דתהיה מקודשת בגזל וגניבה, אבל אם הקדושין בעין ביד האשה והוא מוחל בפי' דליכא למימר משו' כסופא עושה אפשר לומר דמקודשת להבא ולמעשה צ"ע:
בית שמואל
(מד) כדי שלא להתבייש: כתב הריטב"א אפי' אם אמר בל' ניחותא אמרינן משום כסופא אמר אבל אם הוי גילוי דעת דניחא ליה ולא נתאכל המעות זכה בהו אידך השתא ומקדש בהו משמע מהשתא חלין הקדושין אם הם עדיין בעין ואם יש חשש שאמר מחמת כיסופא לא הוי קידושין אפי' מהשתא ולא כב"ח ורש"י והר"ן כתבו בסוגיא זו משום כסופא אמר דלא נכסף אבל למפרע לא ניחא ליה ויש לומר דכוונתם לומר כי היכא דלא נכסוף מחלו מהשתא וחלין הקדושין מהשתא ולא למפרע אבל א"א לומר כן דהא איתא בש"ס פ' אלו מציאות דף כ"ב מר זוטרי לא אכיל מהני פירות דאמר בעל הבית לאריס אמאי לא אתית' לרבנן מהני פירי שפירתא משום דסבר מחמת כסופא הוא דאמר כן מכלל דאין מוחל כלל אפילו מהשתא דאל"כ למה לא אכל אלא י"ל דכוונתם לאוקמי הסוגיא בסרסור דיש לו חלק וכן הגירס' בהרי"ף דאיירי בסרסור א"כ מהשתא יכול לקדש כשהב"ב חזי במאי הוא מקדש אבל לא למפרע וכ"כ ב"ח ותוס' ס"ל דלא איירי בסרסור מ"ה כתבו דאיירי דהב"ב נתן לו רשות וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין קידושין אם הם חלין מהשתא ולא איירי דקדושין חלין למפרע דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ למה לי הטעם משום כסופא אמר ת"ל למפרע לא הוי קדושין משום דלא אמרינן מדמוחל השתא מחיל למפרע כמו דלא אמרינן ביאוש שלא מדעת וכיוצא בזה כתבו תוס' שם בפ' אלו מציאות אלא ודאי הסוגיא איירי לענין אם הקדושין חלין מהשתא:
(מה) ה"ז מקודשת מספק: דשמא מ"מ מקפיד וכ"כ ב"ח וט"ז ולא כפרישה שכתב הספק הוא שמא ש"פ במקום אחר:
(מו) אורח וכו': אף על גב דאיתא באורח חיים סימן ק"ע אורחים אין רשאי ליטול מלפניהם וליתן לבנו וכו' צ"ל דוקא לבנו לא יתן אבל רשאי לקדש בו אשה וכן ליתן זה לזה ע"ש בב"ח וט"ז כתב מחמת קושיא זו דאינו אלא ספק קדושין:
ט"ז - טורי זהב
כדי שלא להתבייש בי"ד סי' של"א לענין תורם שלא מדעת לא אמרי' כן משום דגבי תרומ' חייב לתרו' משא"כ כאן שנוטל לעצמו:
בדבר שאינו מקפיד בפרישה כתב וז"ל ר"ל שאין הבעל מקפיד עליו הוי ספק קידושין דשמא הוא ש"פ כמדי אבל אין נראה לפ' דאע"פ שיש בו ש"פ הוי ספק הואיל שלקחו שלא מדעת ב"ה דהא קאמר שאין מקפידין משמע שמחל לו והוי שלו לגמרי עכ"ל ודבריו אלו שלא בדקדוק דאם תפסינן בזה שהב"ה מחל ע"ז בודאי מה בכך שהו' ש"פ במדי מ"מ אין כאן גזל כיון שמחל (וה"ל כדידי' ולא היה לו לכתוב דין זה כלל כי פשוט הוא) אלא פשוט שהמחיל' היא בספק בזה אלא שסתם בני אדם אין רגילים להקפיד בזה ואין כאן חילוק בין ש"פ או לא:
אורח שנטל חלקו כו' תמוה לי מאד האי פסק' דהא איתא בפ' כ"ה דף צ"ד אין האורחים רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של ב"ה אא"כ נטלו רשות מב"ה וכן פסק בא"ח סי' ק"ע וא"כ כ"ש שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בע"ה ואמאי יוכל לקדש בזה וע"כ נראה דאין כאן קידושין ודאי אלא ספק כנ"ל ברור:
דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק מ"ג אורח כו' אף ע"ג דאיתא בת"ח סי' ק"ע אורחים אין רשאים ליתן לבנו כו' צ"ל לבנו לא יתן אבל לקדש בו אשה וכן ליתן זה לזה ע"ש בב"ח וט"ז כ' מכח קושי' זו דאינו אלא ספק עכ"ל וא"י מה עלתה על דעתו דודאי אם על בנו מקפי' כ"ש על אחר דהיינו לקדש בו אשה וב"ח לא כתב רק ליתן זה לזה רשאים דאינו מקפיד כיון שזימן אותם וכן כתב הב"י בסי' קס"ט בשם ר"י בפ' אלו דברים אבל מי שלא זימן בודאי אין רשאי ליתן לו דמקפיד דהוא כ"ש מבנו שהוא מקפיד אכן נ"ל באם קידש בו בתו של בע"ה דאיכא תרתי לטיבותא אפשר דמקודשת וזה מיירי רמ"א עכד"ה:
ש
באר היטב
(לב) אצל בעה"ב: אע"ג דאי' באורח חיים סימן ק"ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה"ב. צ"ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א"כ גם כאן אינו מקפיד הבעה"ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה"י. וט"ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס"ק. וכתב כנה"ג דף נ"ח ע"א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. ומצאתי במהרש"ל פג"ה והביאו באורח חיים סי' ק"ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה"ב ע"ש א"כ י"ל דמש"ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ"ז לא מקשו מידי הבה"י וט"ז מאורח חיים סי' ק"ע. אורחים המסובים אצל בעה"ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי"ט ח"א סי' ק"כ.