שולחן ערוך אבן העזר יב א
שולחן ערוך אבן העזר · יב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה, לא ישאנה משום חשד, ואם כנס לא יוציא. אבל המביא גט שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מותר לישא אותה כיון שאינה נשאה על פיו. ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה, מותר אחד מהם לישא אותה, שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד, ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א:
- הגה: בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע. ויש אומרים דאף בשנים, אף על גב דשרי, מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה (הגהות מיי' פרק י' דגירושין וכלבו ותוספות דיבמות):
מפרשים
חלקת מחוקק
(א) ואם כנס לא יוציא: פסק הרב כן ע"פ דעת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) וכתב שם המ"מ שכן דעת רש"י ורב אחא משבח' וגם הרמב"ן הודה לדבריהם וכן פסק הרא"ש להדי' בתשובות (כלל ל"ב סי' ל"ב הובאה בטור סי' קמ"א ס"ק ע"ו) וכן משמעות לשון הגמר' דברננה לא מפקינן (יבמות דכ"ה ע"ב איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י אחכם שאסר את האש' בנדר שלא מצא פתח לחרטה ואמביא גט שאמר בפני נכתב ונחת' בשניהם קתני במתני' לא ישאנה ומסיק אם כנס אינו מוציא ודייקו מהך מתניתין הנטען משפח' משתחרר' הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוצי' אלמא ברננה לא מפקי ה"נ ברננה לא מפקי) וכל אלה אינם רק רינון בעלמ' ואף שלפי התוספות (שם בד"ה אמר להו מתניתין היא הקשו למה דייקי הגמר' ממתניתין דנטען משפחה ולא דייקי מהנטען על א"א דהתם קתני ואם כנס יוציא ותירצו התוספות דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסור' ליה אבל הכא שאסר את האש' בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירש' בעלה שריא לחכם מדאוריית' עכ"ל התוספות ולפי תירוצ' ה"ה במביא גט ועד המעיד לאשה דאם היה הלעז אמת אסורה ליה משום א"א נמי אם כנס יוציא כמו הנטען על א"א וחד טעמא להו לפי תי' התוספות) מ"מ יש לחלק דהיכא אם הלעז אמת אסורה לבועל בודאי (כמו נטען על א"א) אבל הכא (גבי גט ועד המעיד) אף שהשליח והעד משקרים מ"מ אפשר שהגט נכתב לשמה והבעל מת ע"כ אין ראוי להחמיר נגד רוב הפוסקים ולהוציא אשה מבעלה ברננה בעלמא ודלא כב"ח שרוצה להחמיר כדברי הרשב"א ומשמעות התוספות (אשר כתבתי לפני זה בסמוך והוא לשונו של הב"ח ממש אשר הוכיח כן ממשמעות לשון התוספות כנ"ל) ופשיטא דאין זה רק איסור דרבנן ולקולא:
בית שמואל
(א) שצריך שיאמר: ואפי' אם עידי הגט בעיר ואינם במעמד נתינת הגט צריך שיאמר ב"נ וב"נ ואסור לישא אותה עי' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור סוף סימן קמ"א:
(ב) ואם כנס: בסי' הקודם כתבתי הנוסח' בירושלמי וכאן יש חשש איסור א"א יש להחמיר ואם קידש לא יכנוס ואם התרה בו יוציא:
(ג) לא יוציא: הרשב"א חולק ע"ז ופסק יוציא כיון דיש כאן חשש א"א וב"ח הביא דברי תוספות שכתבו על הסוגי' דמדמה חכם שאסר את האשה על בעלה לנטען על שפחה דתנא אם כנס אל יוציא והקשו תוספות למה לא מדמה לנטען על א"א דתנא יוציא ותרצו דשם יש חשש איסור דאוריית' אבל חכם שאסר אפי' אם אסרה שלא כדין ליכ' א"ד ש"מ כל מקום דאיכ' חשש א"ד תצא וכן משמע לכאורה מהרא"ש שכתב על הבעי' כנס מהו שיוציא דקאי על חכם שאסר ש"מ בעד המעיד יוציא כיון דאיכ' א"ד ופסק לחומר' אפילו אם כנס יוציא ויש לדחות כי מה שמדייק מהרא"ש לית' דהא כתב בתשובה להיתר כמ"ש בסי' י"ז ומה שמדייק מתוספות יש לדחות ג"כ דהא קשה מה קושיא של תוספות מנטען על א"א דשם באמת א"צ להוצי' אא"כ בע"כ או קדל"פ ובחכם ליכ' אלא חשד אלא קושי' קאי אליב' המ"ד הוציאה תנן וברינון בעלמ' ומ"מ יוציא אבל לפסק הלכה דקי"ל כנס אל יוציא משום רינון מ"ה גם בעד המעיד אל יוציא וכן הוא בנ"י שכתב מה שמדמה בש"ס חכם שאסר לנטען על שפחה ולא מדמה לנטען על א"א משום נטען על א"א איכ' ע"כ או קלא דל"פ אבל הנטען על שפחה ליכ' אלא רינון וכן חכם ועד וכיון רוב הפוסקים פסקו אם כנס לא יוציא כן הוא עיקר ולא כב"ח וכ"פ בח"מ וט"ז:
(ד) שאצ"ל ב"נ: משמע אפילו בא"י דמהני אם אמר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד מיהו לקמן ריש סימן קמ"ב איתא האידנא צ"ל ב"נ אפי' בא"י ומ"ש בהג"ה וי"א אף בשנים וה"ה בג' דאין חילוק בין שנים לשלשה ולא כהג"ה פרישה ט"ז ע"ל סוף סימן ק"ל:
ט"ז - טורי זהב
וכן העד א' כו' בפ' כיצד אית' סדר המשניות תחילה דהנטען משפחה כו' אם כנס (לא) יוצי' ואם נטען מא"א יוצי' ואח"כ המבי' גט כו' דלא ישאנ' ואח"כ עד המעיד ואח"כ החכם שאסר כו' ובאלו הנ' לא שנה ואם כנס לא יוצי' אלא לאחר משנ' דהחכם שאסר אית' איבעי' להו כנס מיהו שיוצי' א"ד (מוצי' וא"ד אינו מוצי') או"ר מתניתי' היא דהנטען מהשפחה אם כנס לא יוצי' אלמ' משום רינון לא מפקינן ופי' רש"י דהך בעי' קאי אחכם שאסר והמבי' גט ולכאורה משמע דבא רש"י לאפוקי עד המעיד דאפי' כנס יוציא משום דאלו היה לעז אמת שהעיד שקר הי' א"א מן התורה ודומה למ"ש התוס' שם על מה שמתיר רב אשי בחכם וז"ל ולנטען מן א"א ל"ד לדהתם בדין שיוצי' כיון שאם אמת הוא אסורה לי' אבל הכא שאסר האשה בנדר אפי' אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שרי' לחכם מדאוריית' עכ"ל וא"כ ה"ה בג"ד אבל א"אלומר כן דהא רש"י פ' בגמ' שם על מה שפשט רב אשי מנטען משפחה ול"ד לנטען מא"א דהתם הואיל והוציאה מבעלה בפני זה והלך זה ונשא' מכוער הדבר עכ"ל א"כ בעד שמעיד דלא שייך כן ה"נ דלא יוצי' כיון דאין כאן ריעותא שיש בנטען מא"א דהיינו הוציא' בעל' כ"כ הרב המגיד בשם רש"י דאכולהו קאי כמ"ש הב"י ונר' ברור דגם לתירוץ התו' שזכרנו הוה כן דאפי' עד המעיד אם כנס לא יוצי' דהא כתבו הטעם בנטען מא"א משום דהוה איסור דאוריית' אם הלעז אמת הוא והיינו שאם הוא אמת ממיל' הוה ודאי איסור דאוריית' משא"כ בעד המעיד שאפי' אם הוא שקר העיד מ"מ אינו ודאי שבעל' חי דאימור מת עכ"פ בלאו הכי שהרגו אחר וכ"ש במבי' גט שאפי' אם נאמר שמעיד שקר ולא נכתב הגט בפני זה העד מ"מ הגט כשר מן התורה דהך בפני נכתב הוא במקום קיום החתימה ומן התור' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוכי קיום כדאית' להדי' ריש גיטין כנ"ל לדעת התוס' ורש"י וא"כ מ"ש רש"י דהאי בעי' קאי על חכם ומבי' גט לא נתכוין אלא שלא נאמר דלא קאי רק על משנה הסמוכה לה בגמ' אלא קאי גם על המשנה שלפני זה דהיינו מבי' גט והיינו כל הנזכר באותו משנה וגם עד המעיד בכלל זה והרא"ש שהבי' האיבעי' זו לא מיעט לומר דבמקום אחר אף אם כנס יוצי' רק שהוסיף תיבת חכם שאסר תוך האיבעי' לפרש ענין האיבעי' אמאי קאי ובאמת גם הנזכר במשנה הקודמות הוה דינ' הכי וסמיך על מה שמסיק דמשום רננה לא מפקינן מיניה ה"ה בכל הנך דאין שם אלא רננה מלבד נטען מא"א דהוציאה בעלה ובהדי' כ' הטור ס"ס קמ"א תשובת הרא"ש לענין עד המעיד דאם כנס לא יוציא וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם וכמו שהעתיק כאן דבריו בש"ע וגם שאר הראשונים פסקו בכולן להתיר זולת הרשב"א שמחמיר בעד המעיד ובחנם כתב מו"ח ז"ל דיש חומר' במבי' גט כיון שיש איסור דאורייתא דלא כן הוא כמו שזכרנו ואין כאן שום (חומר') בדברי הרא"ש ויפה פסק כאן בש"ע להקל בכולן:
ויש אומרים דאף בשנים בס"פ כיצד איתא והאתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה פי' רש"י לומר לא יקחו שוב את השדה הזה מהלוקח וכן העד של הגט לא ישא את האשה וכתבו (התו') וז"ל אע"ג דשרי מ"מ בעל נפש ירחיק עצמו כדתני' עלה באלו טריפות דן הדין זיכה וחייב טימ' וטיהר וכן העדים שהעידו כול' רשאים ליקח אבל חכמים אומרים הרחק מן הכיעור ודומה לו עכ"ל עפ"ז כתב רמ"א כאן דאפי' בשנים יזהר בעל נפש ולפ"ז ה"ה לג' דאין (שום) מעלה לג' יותר מלשנים ובכל מקום מצינו תרי כמאה ובהג"ה בפרישה הבין דאפי' לבעל נפש שרי בג' והוא טעות וראוי להבין למה לא הביאו הרא"ש והטור והרמב"ם דבר זה דיש חילוק בין בעל נפש או לא ונלע"ד דהך אבל אמרו חכמים התרחק כו' לא קאי רק אמקח דיש חשד ששניהם יחדו חתמו שלא כדין להנאתם אבל בעדות אשה אפי' לבעל נפש שרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' כנ"ל וק"ל:
באר היטב
(א) לא יוציא: הרשב"א וב"ח חלקו ע"ז ופסקו דיוציא ע"ש. וט"ז וח"מ וב"ש פסקו כש"ע.
(ב) נכתב: משמע דאפילו בא"י דמהני אם אומר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן סוף סימן קמ"ב אית' האידנ' צ"ל ב"נ אפי' בא"י.
(ג) בשנים וכו': וה"ה בג' דאל"כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ"ה ע"ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ"מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק"ל ועיין תוס' שם ד"ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ"ד ע"ב. וכ"כ ב"ש וט"ז דלא כהג"ה פרישה וכ"כ כנה"ג ע"ש.