שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קלו
חלמסאן עוד לו על הענין הנזכר
ענין קלו:
כבר הזהרתיך לחוש על כבודך שלא תחזיק בתרמי' לומר שפריש' כהן גדול מאשתו מן התורה ולא נזהרת והנני אודיעך מופתו בפי' ההלכה. על פי דרכך אמרה המשנה מפרישין כהן גדול מביתו כלומר מאשתו שהוא אסור בתשמיש המטה ושאלו בגמרא למה נאסר בתשמיש המטה שאין ללמוד ממשה אלא פרישה ללשכה אבל איסור תשמיש אין ללמוד ממנו שלא מפני פרישה למחנה שכינ' נאסר באשתו שהרי מקודם מתן תורה נאסר בכלל ישראל וגם אחר כן מדכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (פ"ז ע"א) ובפ' קמא די"ט (ה' ע"ב) וגם מאהרן ובניו אין ללמוד איסור תשמיש שלא נאסרו בו מפני פרישה למחנה שכינה אלא משום צניעו' שהיו האב והבנים כאחד וכמו שאין פרישת משה מאשתו מפני פרישתו למחנה שכינה כן פרישת אהרן ובניו שהרי אין בין ר' יוחנן הלמד מאהרן ובניו לריש לקיש הלמד ממשה כלום כיון שלא אמרו בגמ' מאי בינייהו א"כ מנין לנו פרישה מאשתו לאסרו בתשמיש והשיבו דודאי אין זה מן התורה שאין לנו רמז אלא בפרישה ללשכה אלא מטעמו של ר' יהודה בן בתירה שחכמים אסרוהו בתשמיש משום חשש שמא תבא לידי ספק נדה שהתשמיש מרגיל האורח וכן פירשוהו בירושלמי דאמרי' התם אלו דאמר רבי יוחנן ולא אמר בן בתירא הוינן אמרין ישמש מטתו וישכב לו בלשכת פלהדרין הוי צורכא למה דאמר רבי יהודה בן בתירא הנה זה מפורש שמהכתוב שהביא רבי יוחנן אין לאסרו בתשמיש וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה עיין עליו וכן נראה מדבריו בהל' עבודת יום הכפורים וכבר עמדת עליו ולא רצית לטעמו ורש"י ז"ל חס ליה שיאמר שמן התורה היא גזרה זו. ואשר באת היום ראשון ללמוד מהברייתא דין אם הוא מה"ת אם מדרבנן הלא ידעת אם לא שמעת כי כל הראשוני' אמרו שאין ללמוד מהברייתו' במה שהם (מסכימין) [מסמיכין] אל הפסוקים שיהיה מן התור' שהרי מעשר ירק בפירוש בתלמוד (ר"ה י"ב ע"א) שהוא מדרבנן וסמכוהו בספרי אל הכתוב והוא כדרך אסמכתא וכן מדומע ושאובה כמו שכתבו התוס' וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' המוכר את הבית וכבר כתב זה הרב ז"ל בחדושי התורה משיב על רש"י ז"ל ומצוי הוא אצל התלמידים ורואה אני שאתה רגיל בו וגם בברייתא לא הזכירו המקרא אלא לפרישה ללשכה לא לפרישה מאשתו. ומה שהפלגת בקונדריסך הראשון גם בזה א"א שיהי' מותר לשמש מטתו במקום קדושה לטמא את עצמו ולטמא את המקדש הנך רואה כי אם היינו בטוחים מחשש זה שמא תפרוס נדה לא היינו מונעים אותו ממצות עונה ומפני חשש זה נאסר לא מפני הקדושה. ואשר הרעשת עלינו שמים וארץ במה שאמרתי שאם היתה פרישת אשתו מן התורה היה מהלוקין או מחייבי עשה אם מן התורה אינו אלא מפני קדוש' המקדש ואם עבר על זה הרי הוא בכלל ולא יחלל את מקדש אלהיו ודבריך שמא תבא שמא לא תבא וכו' הם הבלים שהאיסור מן התורה אינו אלא לשמש מטתו וההפרשה הנז' במשנה היא לאסרו בתשמיש המטה ואם באה באקראי ולא שמש מטתו לא נזהר מזה ומה ענין גזרה לגזרה בכאן האיסור הוא אחד לשמש מטתו והטעו' בזה שפירשת מפרישין אותו מביתו ביתו ממש ואינו אלא אשתו לאסרו בתשמיש:
ומה שהרבית ריעים שיש איסורי תורה שהם משום שמא והבאת פן יחטיאו פן יוסיף ולא יסור לבבו ולא ישיב כלם עדי שקר הם והנהו לאוי יתירי נינהו לחייב עליו בשני לאוין או להוסיף תנאי באזהרה וכבר פירש זה הרמב"ן ז"ל בספר המצו' והרחיב בו המאמר אחשוב עמדת על קצת דבריו מספרי זוהר הרקיע:
ומה שאמרת שכל דבר שהוא מן התורה אינו מחוייב שיתמהו ויאמרו רחמנא אמר שהרי אמרו (ר"ה ט"ז ע"א) מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג ולא תמהו ואמרו רחמנא אמר. זה מחסרון הבנה הוא שלא תמהו אלא כששאלו טעם מפני מה עושין כך אבל כשיאמרו מפני מה אמרה תורה אין לתמוה על מי ששואל טעם הדבר אבל אם הפרישה מאשתו היא מן התורה אלו שאלו מפני מה פורש היה נכון אבל לומר למה פורש אינו נכון שהרי התורה אמרה שיפרוש ומי שכותב דברים כאלה תזוח דעתו להשיב על דברי תמה הוא ראה כמה קורי עכביש ארגת בזה הדרוש:
אמרת שחום לחם הפנים הוא נס קבוע כמו אילני הזהב וזה יקבלוהו גמולי מחלב עתיקי משדים שאם היה החום של לחם שבת שעברה נעתק אל הלחם של שבת הבאה או היו אילני זהב נעקרין בכל שבת וחוזרים אחרים תחתיהם היה הנס שוה אבל אילני זהב קבועים הם לעולם והחום נעתק מהלחם ובא אחר תחתיו מי שמעלה דברים כאלה על שפתיו אין להשיב על דבריו:
אתה פסקת כר' יהודה במה שאמר (מנחו' ט"ו ע"א) שאין קרבן צבור חלוק לפי זה אם שבט אחד טמא וכלם טהורים יעשה בטומאה זהו דעתו בפי' בגמרא והרמב"ם ז"ל פסק עד שיהיו רוב צבור טמאים זהו פשטן של דברים וכל האמוראים הכי סבירא להו והיאך תשוה ר' יהודה שאומר שאפילו שבט אחד טמא וכלן טהורים יעשה בטומאה עם האומרים דוקא רוב או מחצה על מחצה אם מחצה למחצה כרוב אלו דברים הם בדויים וא"כ בקש רחמים על עצמך שעשית עצמך גאון לומר ואנן סבירא לן דהלכם כר' יהודה דסבירא ליה אין קרבן צבור חלוק אפי' במיעוט טמאים לחלוק על רב וגאון אביהן של ישראל בדברי תוהו ואתה מתהפך בזה מצד אל צד אין דבריך הראשונים כמו האחרונים:
הרמב"ם ז"ל פסק בעיר הנדחת כריש לקיש וכר' יוחנן במעשה אלפס והסוגיו' הם שוות ואין טעם אחר בזה אלא דקי"ל כר' יוחנן אפילו היכא דסוגיא דשמעתא כותיה דריש לקיש בר מהנהו תלת ובעיר הנדח' שפסק כריש לקיש מפני שלא נכלל באותו כלל הלכתא למשיחא וערבבת בזה דעת הפוסקים כריש לקיש במעשה אלפס ואנו אין אנחנו נושאים ונותנים אלא על דעת הרמב"ם ז"ל ואתה זורק דברים שאין בהם ממש:
לפסוק תנופה עושה זיקה לחומרא אמרת שהיא חומרא דאתיא לקולא ותחלה אודיעך. דלא אמרי' חומרא דאתי לידי קולא אלא כשאסרנו מה שהוא מותר מן התורה להחמיר ותתחייב הקולא מאליה כההיא דמטמי' לה משום לידה להחמיר על דברי תורה שהקולא מתחייבת למיהב לה ימי טוהר כדאיתא בפ' המפלת (כ"ד ע"א) אי נמי ההיא דקפיזא קפיזא דפ' אלו עוברין (מ"ח ע"ב) הידוע לתלמידים וכן ההיא דפ' ארבעה אחין (ל"א ע"א) אם אתה אומר חולצת מתיבמת אבל דספק לידות אמרי' תשב לזכר ולנקבה לחוש לשניהן בפ' המפלת (כ"ד ע"ב) ובפ' יש נוחלין ובמקומות אחרים וכן בשליה שיצאה מקצתה בפ"ק דבבא קמא (י"א ע"א) וכן בבעיות שעולין בספק שהחומרא היא מן התור' לא ממנעי להחמיר משום דאתיא ההיא חומרא לידי קולא ובפ' המפלת אמרי' יהבי' לה ימי טומאה וימי טהר' לא יהבינן לה שאין להקל בידים מפני חשש קולא שתבא מפני החומרא ואחר שזה אמת הנה דבריך הבל שאם אמרנו תנופה עושה זיקה מספק נתבטל קרבן צבור בשב ואל תעשה ואם אמרנו אינו עושה זיקה מספק הכנסנו חולין לעזרה או קרבן פסול בידים ומוטב לעבור בשב ואל תעשה ולא לעבור בידים ויביאו אחרים תחתיהם אם אפשר ואיני יודע לדבריך מה יעשו מפני הספק יבטלו קרבן צבור או לא יבטלו ובכל אחד מהצדדין אם אינו כן עברנו על דברי תורה א"כ ההלכ' שראוי לפסוק בזה הוא שיתבטל קרבן צבור בשב ואל תעשה וכבר ביאר זה הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות שגגות וכבר אמרתי לך שהסוגיא של פ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) רהטא דתנופה עושה זיקה וכן באות' הלכה שבפ' התכלת (מ"ו ע"א) הזכירו תנופה עושה זיקה וכשהעלו במקום אחד בעיא בספק וסוגיא רהטא במקום אחר כאחד מהצדדין פסקי' הכי ולא השגחת בכל זה כדי לחלוק ברצון ואינך חולק על עצמך ואני תמה ממך שכבר הוכחתיך בקונדריסי הראשון על מיעוט השגחתך בהלכות שהן לפניך להחליף איש באיש ולא נוכחת כי בקונדריסך האחרון כתבת כי אינן נראין לחצאין הוא לכל הצבור וההלכ' פשוטה לילדים שאינו אלא לאיש אחד שיש לו עשרה בנים ומי שטועה בפשט ההלכ' איך מלאו לבו לחלוק עלי' ואפילו באיסור והיתר שהיא ידיעה קודמת לכל מורי הורא' יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר אינך משגיח כי כתבת תוחבין לה כוש ברוטב שהוא רוטב הנוטף מהצלי ולא השגחת כי אותו רוטב הוא גוף האיסור ומה בין זה לבשר הצלי ומאי הקל תחלה איכא ובפ' העור והרוטב (ק"כ ע"א) כשאמרו מאי רוטב שומנא הקשו טומאת אוכלין ליטמא. ובמקומו' אתה אומר ומה שהצריכני לפרש כן כך וכך ויודע אני כי הטועה אינו טועה אלא מפני דברים המצריכין אותו ואינו מנוצל בזה ובמקומו' אתה אומר נלאיתי כלכל וזה טוב הוא אבל מי הזקיקך ליכנס במקום שאינך יכול לצאת ממנו כל אותן דברי' מהתעוררותך היו ובמקומו' אתה מדלג ואינך משיב והי' טוב שתודיעני שהודית ובמקומו' אתה אומר אמת הוא שטעיתי והטעני כך וכך וזה טוב מאד מאד והלואי היית עושה כן בכל מקום והרבה דברים אני מניח מלהשיב עליהם והזכרתי לך עתה מקצתם כי קונדריסך הראשון מכף רגל ועד ראש אין בו מתום ולא השבתי אלא לקיים דברי חשבתי כי בזה שמתי קנצי למלין ואתה רוצה להוסיף תקון ואתה מוסיף קלקול ואתה מתאנה לי למצוא עלי תנואות ומבקש תואנות כי גם אני טעיתי כדי לכסות מומי טעיותך בזה ולא ירדתי בדברי אלה אלא מקנאתי לרב ז"ל שאמרת הוא פסק כן ואנן סבירא לן דהלכ' כר' יהודה כאלו היית גאון כמוהו והי' לך לומר ולעניו' דעתי הי' נראה לי כן על כן רציתי להודיעך כי טעי' בדברים שלא יטעה בהם אחד מתלמידי הזמן ודבר גדול הוא המכיר את עצמו ידע לבבי כי בלי ידע וזה חלקי בחכמה: