שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רצג
שאלה רצג:
תנס.
שאלת ראובן היה פרנס הקהל וכל צרכי צבור היו מוטלין עליו.
ואירע שתקפו על הקהל צרות גדולו' מחמת אכסניא שהיתה מוטלת עליהם והפרנס הנזכר הי' מפקח בכל זה בבטול מלאכתו ובהוצאת מעותיו לפרנס האכסניא הם ובהמתם מזון ומספוא המוטל על הקהל וענייהם שאין בידם במה להתפרנס והיו מוכים מהנוגשים והפרנס הי' מציל אותם בממונו עד שיעבור זעם ויראה היאך תהי' פסיקה זו על הקהל והוזקק הפרנס הנזכר לשעבד עצמו בחובו' נתחייב בהם אל הנושים בכל זאת ההודא' עד שמנה זהובים וכאשר הרחיב ה' להם נזדמנה אל הפרנס הנזכר נסיעה אל המדבר לבקשת טרפו ולגבו' חובו' היו לו שם.
ונתישן הדבר ולא נעשית הפסיק' על הקהל מההוצא' ויחידי הקהל שהיו שם באותו הפרק נעתקו מהם למקומו' אחרים ואי אפשר עתה לעשו' הפסיק' הנזכרת.
מה עשה הפרנס הנזכר עכב תחת ידו בפרעון השמנה זהובים הנזכרי' מעות הקד' שהיו בידו תחת ההוצא' הנזכרת ועתה פרנסי הצבור שנתמנו עתה תובעין אותו מעות ההקדש לצורך בנין ביהכ"נ ודוחין אותו לפרעון חובו שיפסקם על הצבור.
והוא טען שהפסיק' הנזכרת אי אפשר לעשות' מפני העתקת קצת היחידים כנזכר ועתה נסתפק לכם אם יכול לעכב הפרנס הנזכר מעות ההקדש בשביל אותם ההוצאו' אם לאו כי גם הוא עני:
תשובה: לפי המובן מנסח השאלה הכל מודים שהפרנס אינו דין שיפסיד הוצאותיו אלא שהצבור דוחין אותו אל היחידים לחייבם כל איש ואיש כמסת ידו והוא אומר לא בעינא למיטרח אלא לעכב תחת ידי מה שיש בידי ממעו' ההקדש. ובזה אני אומר שאם אפשר שתעש' הפסיק' זו על היחידים ושהפרנס לא הפסיד כלום שהוא הראוי להעשו' דאפוכי מטראתא למה לי שיגבהו מהפרנס ואח"כ יגבוה מהיחידים לתת לפרנס אותה גביה שיעשו לתת לפרנס יעשוה להקדש ומהיו' טוב אל תקרא רע וקורא אני בזה אל תמנע טוב מבעליו. ודומ' זה למה שאמרו (כתובו' ע"ז ע"א) באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לגרש עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון. אבל נרא' שאי אפשר לעשו' עתה פסיק' על הצבור על אותן הוצאו' לפי שנתישן הענין וא"א בלא מחלוקת ולא נשאר ענין אחר אלא או שיפרע הפרנס מה שגבה מן ההקדש. או הפסיד ההקדש. ואם אותם המעו' שגבה מההקדש בעצמן הם שהוציא באותן הוצאו' פטור הוא בין שיהי' ההקדש מיוחד לעניים בין שיהי' מיוחד לבנין ביהכ"נ. שאם הוא מיוחד לעניים הדבר פשוט לפטור שהרי להצלת העניים הוציאם והרי נתקיימו דברי המקדיש ואף אם הוא מיוחד לבנין ביהכ"נ כן הוא הדין. וכדאמרי' בפ' השותפין (ג' ע"ב) דאי גבו זוזי לביהכ"נ ומתרמייא להו מילתא דמצו' מוציאין אותן לאות' מצו'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' עניים אנשי העיר שגבו מעו' לבנין ביהכ"נ ובא להן דבר מצו' מוציאין בו את המצו' ולא עוד אלא אפי' הקורו' והלבנים הקנויו' מותר להוציאו בכיוצא בזה וכדאמרי' התם (שם) רמו להו ליבני וסודרי וכשורי מאי דילמא מתרמיי' להו פדיון שבוים ומזבני להו ויהבי להו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל באותו פרק וענין זה שהוציא עליו הפרנס הנזכר הוצאו' אלו דינן כדין פדיון שבויים להציל ישראל מהכאת נוגשי' וכדאמר בפ' הגוזל בתרא (קי"ז ע"ב) ההוא גברא דאפקידו לי' ארנקא דפדיון שבוים אתו גנבי עליה שקליה יהבי' ניהלייהו. אתו לקמי' דרבא פטרי' א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא. א"ל אין לך פדיון שבויי' גדול מזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שאלה ופקדון. אלא שאם המקדיש צוה בפירוש שלא יוציאו מעות אלו אלא לבנין ביהכ"נ אסור לשנותן לדבר אחר. דמצוה לקיים דברי המת שכן כתבו קצת מהמפרשים ז"ל ודין אמת הוא וחייב לשלם וכל זה הוא אם המעו' בעצמן שגב' מההקדש הוציא בהוצאו' אלו. אבל אם לא הוציא הוצאו' אלו מאותן המעו' בעצמן. אלא מעו' אחרים הוציא. ועכשו רוצה לעכב על ידו מעות ההקדש אינו רשאי. ואם היו בעין חייב להחזירם ואם אינם בעין ופשע בהן או אכלן לא יפה עשה. מיהו אם חייב לשלם אם לא בזה יש לחלק. שאם הקדש בה"כ הוא של אותו מקום בפירוש הוא חייב לשלם כדמוכח בפ' הזהב (נ"ח רע"א) דתקנת חכמים הוא שאין הקדש יוצא בלא שבוע' בפ' הדיינין (מ"ב ע"ב ע"ש) ואם הקדש סתם הוא פטור מלשלם. שאינו בתור' שומרין לפי שאינו לאנשים ידועים. וכיון שאינו לאנשי' ידועים הוא ממון שאין לו תובעים ופטור מלשלם והכי מוכח בפ' החובל (צ"ג ע"א) דדרשינן התם לשמור ולא לחלק לעניים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר. ואע"פ שהצרפתי' אומרי' שכיון (שאין) [שהן] לעניי העיר ממון שיש לו תובעין הוא אין נר' לחלק. שכיון שמי שהוא עני היום אינו עני למחר וגלגל הוא שחוזר בעולם. ומה שאמרו בגמרא (שם) עניי דפומבדיתא מקיץ קייץ להו. זהו בהקפ' הנגבית מיד לעניים ידועים. וכתבו המפרשים ז"ל שאפי' פשע בהן פטור מלשלם שכל ממון שאין לו תובעין כהקדש לסתם עניים שאינן ידועים ובמתנו' כהונה המזיק אותן ואוכלן פטור כדאי' בפ' הזרוע (ק"ל ע"ב). ולפי שבא' השאלה סתומה הרחבתי בה בכל הצדדין. וכתב שמעון בה"ר צמח זלה"ה: