שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קסט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פאס להיקר ה"ר יצחק בן נחמייאש י"א

שאלה קסט: שאלת שותפין שנשתתפו באומנות' והטילו לכיס השותפו' כל אחד ואחד ונושאין ונותנין בממון השותפו' עם מעשה ידיהם במלאכתם וכל א' נוטל ממעו' השותפו' והאחד נוטל יותר מן האחר עד שיבואו לבית החשבון והרויחו בזה אלא שהאחד הפסיד בזמן שהם שותפין מפני אבנים יקרו' שמכר קודם שנשתתפו ובזמן השותפו' נתגלה הדבר אל המלכו' והפסיד ממון ועתה הוא תובע לשותפו חלקו בהפסד זה לפי שבזמן השותפו' הפסידו והלה טוען שהוא פטור לפי שקודם שנשתתף עמו נמכרו האבנים אשר עליהם הפסיד. גם הוא תובע לשותפו שיבא עמו לחשבון ממה ששלח ידו במעו' השותפו' יותר ממנו והלה פושט לו הרגל ועל ידי מסירה ביד עכו"ם נאנס למחול לו בשטר ובקנין ולא יכול למסור מודעא לפי שבמקום ההוא אין העדים רשאין לחתום בשטר מודעא ואף אם יצא שטר מודעא לפני הדיינין מבטלין אותו ואין דנין בו גם הוא תובע זה לשותפו שיתן לו אותם חפצים שנשארו בעין מהשותפו' וכשמחל לו לא מחל לו אלא על תנאי שיחזירם והלה בזרוע רמה הוא מעכבם תחת ידו כיון שיש בידו שטר מחיל' עוד הוא תובע לשותפו שיתן לו משארו' נדוניא כשנשא בתו מ' כפולו' או ינכה אותן מהכתובה עם התוספת שהוסיף עליהן מהו הדין בזה:

תשובה: כל מה שהי' בעין בשעת המחילה ונעשי' המחיל' על תנאי זה שיחזיר הכל אין המחיל' ולא הקנין אפילו נעשו שלא באונס מבטלים זכותו בזה ודבר זה ברור הוא אפילו לילדים ויחזיר הכל כאלו לא עשה לו מחילה ולענין ההפסד שהפסיד בשביל האבני' בזה הוא פטור השותף לפי הדין לפי שכיון שיצאו האבנים קודם שנשתתפו מרשותו לרשו' הלוקח אינן נקנין לשותפו' כלל ובין הרויחו בהן בין הפסידו הריוח וההפסד לא הי' אלא לבעל האבנים ולא לשותף האחר לפי שאין השותפין קונין זה מזה אלא כדרך שהלוקח קונה וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שותפין זה הוא הדין בזה אלא שאם יש מנהג בין השותפין בזה יעשו כמנהגן וכדאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל (קט"ז ע"ב) ואל ישנו ממנהג החמרים ואל ישנו ממנהג הספנים וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שותפין המשתתף עם חבירו בסתם לא ישנה ממנהג המדינ' באות' סחור' ואם לפי המנהג הי' לו חלק בריוח יתן לו חלק בהפסד. ולענין מה שנשאר לו מן הקרן ומן הריוח בידו חייב להחזיר לו הכל משלם ואם טוען שלא נשאר לו כלום הדין ביניהם ככל טוען ונטען אם לחייבו ממון בראייה או לחייבו שבוע' בלא ראי'. ולענין המחיל' שנעשית באונס אינ' כלום ואע"פ שלא מסר מודעא שלא הוזכרה מסירת מודעא אלא באנס את חבירו ומכר לו ונתן לו דמים אבל באונס את חבירו שיניח לו ממונו זה גזלן הוא וכיון שנתברר שהוא גזלן אינו צריך מודעא שכן הוא דעתו של הרמב"ם ז"ל בפ' י' מהל' מכיר' ובפ' ט' מה' גזלה וכן ראוי להורו' במקומו' שהם דנין ע"פ חבורו של הרב ז"ל וכן כתבו כל המפרשי' ז"ל דתלויה ויהיב אינו צריך מסיר' מודע' כיון שהאונס הוא ניכר ואפי' היה צריך למסירת מודעא כיון שאין דנין בה באותו מקום אע"פ שלא נמסר' כאלו נמסר' היא שזה כמו שהוא אנוס בעשיי' המחיל' כן הוא אנוס במה שלא מסר המודעא אחר שהוא יודע שאפילו ימסרנ' לא ידונו לו בו ודבר זה קשה הוא מאד ולא נתן דבר זה לעשו' כי אם לחברי גנבים שיגזלו משוד יתום ויחבלו בגד אלמנ' ולא ימצאו בשער עזרתם לכתוב להם אונסם ולמה לא יכתבו מודעא דהא ק"ל כמר רב רב אשי דאמר בפ' האש' שנתאלמנ' (י"ט ע"ב) ובפ' חזקת (מ"ט ע"א) העדי' שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודע' הי' דברינו נאמנין מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ובפ' חזקת (מ' ע"א) כשאמר לא כתבי' מודעא אלא (אמאי) [אמאן] דלא (צריך) [ציית] דינא אסיק אביי ורבא אמרי אפילו עלי ועלך ולענין מ' כפולו' שנשארו מהנדוניא והתוס' שלהם בודאי דבגמ' פ' הנושא (ק"א ע"ב) אמרו האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב וק"ל כותי' ואמרינן התם דאע"ג דלא יהיב ליה כלל כיון דאמר חייב אני לך בשטר חייב ומ"ש בירוש' (כתובות פי"ב ה"א) דהכותב שטר לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין חייב ליתן כלום דחאו הרי"ף ז"ל לפי שהוא פליג אגמ' דילן זהו דעתו ז"ל אע"פ שהי' אפשר לקיים את שתיהן כמו שכתוב בספ' העיטור בהמחא' אבל אפילו לפי דעתו אם חייב עצמו על מנת שיתן לו מה שנתחייב לו ולא נתנם לו השטר בטל הוא וכן כ' בספר החשן בסי' מ' והדבר מוכרע מאליו הוא וכן כ' הרשב"א ז"ל בפ"ק דגיטין שאם לא תאמר כן מי שרוצה ללות מחבירו ואמר לו להביא את שטרו והביאו לו יהא חייב לפרוע [אף] שלא נתן לו כלום וזה א"א שהרי לא חיי' עצמו אלא ע"מ כן. וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' מכיר'. שכת' המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא הי' חייב לו כלום הרי זה חייב עכ"ל ויראה מדבריו דדוקא אם נתחייב לו בסתם בלא תנאי אבל אם נתחייב לו ע"מ שיתנם לו אם לא נתנם לו אינו חייב והדבר ידוע שאין אדם מתחייב לאשתו אלא ע"מ שיטול מחמיו מה שפסק לו וכיון שלא נתן לו לא נתחיי' בקרן ואף לא בתוס' שלהן שאין התוס' אלא לקרן כפי המנהג ואנן ק"ל כרשב"ג דאמ' בפ' מציאת האשה (ס"ו ע"ב) הכל כמנהג המדינה ובפרק המקבל (ק"ד ע"ב) אמרו מקום שנהגו לעשו' כתוב' מלוה גובה מלוה ופי' רש"י ז"ל שהבעל גובה מאבי הבת כמה שכתוב בכתוב' כאלו הלוהו וכן הסכי' הרמב"ן ז"ל בפירוש זה: