שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/כח

‏‏‏‏‏‏

<< · שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ) · חלק א · כח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן כח

ענין כח:

והראן להחכם רבי עמרם מרואס אפרתי נר"ו

בלימוד זכות על החפיפו' הנוהגו' נשי אנשי קהל מיורקה בנתר והיו מפקפקים בדבר והעמדתי המנהג ויסדתיו על ההלכה אם שבט מושלים מואסת. למשוך בשבט סופר ובקסת. ונפשם בהם תתעטף. בין כר וכסת. בעליו' מרווחים אכסדרה ומרפסת. ללכת אחרי הבחורי' בחורי און ופיבסת. תורה מה תהא עליה אשר בדמיה מתבוססת. חוגרת שק כבתול' נחמסת. ומיללת כאשה עזובה חדל להיו' לה וסת. וגונחת מלבה כחוששת בפי כרסה רותתת וגוססת. נפשי לזאת גחלים תלהט וכדונג. נמסת. אין מתום בבשרי וגלגלתי נחבסת. לא נשאר בלתי אם גוייתי וצורתי נפחסת. ומאיש מראה פני כן משחת בלא פדחת ובלא לסת. הנה בטני כיין לא יפתח ונפשי כועסת. כאובות חדשים בוקעת ועולה רצוצה ומרוססת. ואומרת אללי לי כי הייתי באספי קיץ שקמים בולסת. קש מקוששת ועצים יבשים מקוססת. פרוץ גדרי והיית ברגלי' נרמסת ובדם תבוסת מואסי חכמה ממסמסת תחת היותי בדם ענבי אוהביה ממרסת. וסלת המעשי' בשמן שם טוב רוססת. ולעדת אבירים ברצי כסף אני מתרפסת. ומחרדתה כמוחו של תינוק רופסת נהייתי ונחליתי ועד שערי מות הגעתי קרובה לגוססת וכאבן דומם בלתי מפרכסת. ומשפחת שאת וספחת אשר כלה היא מוכסת. כסף וזהב לרוב כונסת מוציאה קימעא והרבה מכנסת. ואבני נזר באוצרותיה כומסת. תתענג בחטי מנית ופנג ואותם כוססת. ותעד נזמה וחליתה כוחל ופוקסת. מסלסלת בשערה חופפת ומפספסת. ונתיבו' חכמה נותסת. ונפש אשר ארח חיים מפלסת. תהדוך תחתיה ובה מתקלסת. ברגליה כמדלח מים רופשת. ובפניה בעז פנים מתרסת. ומרוצת הפלך תלך לעשוק החכמי' ומצבם הורסת. על העשק ועל המרוצה אל הבכורה מתיחסת. ועל התנינים הגדולי' בחרבה הקשה פוקדת כפרה בתבואה מרכסת. הורגת זקניהם מגרעת בחוריה' ומסכסת. רודה בהם בחזקה ונוגשת. ואבן מעמסה עליה עומסת. ועל דל מערכו בושסת. כזאב טורפת וכארי דורסת. בכורה אותה נפשי תאנה בראשיתה ודלעת מפקסת. ולהיו' בביצים וחלב ממסמסת. וכנר אלהים טרם יכבה חדרי וסדרי בראשי' חופשת. ולצפו' במרכבה על שמע פורסת. כי ראיתי נדחה תושיה מבני עלייה והחכמה מאין אופסת. ובגן סכתה חומסת. ואוצרו' תבונה משסת. ואין אומר השב שוססת. ועלי היתה יד הזמן תוקפת ואונסת. רועצת מרוצצת דוחקת ודוחסת. אוחזת בערפי ובבגדי תופסת. הכפישתני באפר ותחתיה עוססת. ובחצץ שיני מגרסת. אכלה שארי וכשור אבום אובסת. וכבשר בתוך קלחת פורשת. והודי מעלי תפשיט לא תשאיר ממנו עד בקר סנפיר וקשקשת. עד אשר יערה עלי רוח הנחה ונחומי' וכנפי רחמים פורשת. תאמר לצרותי די ומרעה לבי תהיה מכבסת. וכבורי' מכבסי' טיט חלאת עונותי מסכסכ'. ישוב אלי ברחמים המרחם על בהמה מפרסת. האומר על קן צפור יגיעו רחמיו ובכל חיה הרומשת. ישובו לי יראיו ונפשי במכס' נפשותם בוססת. וחשן תורתם מטבעותיו אל טבעו' אפוד מעשיהם רוכסת. במקרא במשנה ובתלמוד בגרסתם גורסת. ולרגל המלאכה אשר לפניהם ברגליה מעכסת. בבגדי ישעם מטוכססת. ובמעלו' סולם חכמתם עולה ומטפסת. כה דבר ברוח נמוכה כורעת וקורסת. כותב בדמע ובנפש מרה מגמגמת. חוככת ומהססת. והיא שפחה נחרפת ליראי ה' ולעבדיו מאורסת. בנפשך קשורה ובאהביך מתעלסת. עינו נגרה. ולבו ביסוריו שמח. שמעון בן החכם רבי צמח הכ"מ: ועל הכתב:

אבן יקרה מסוכתו על אדמתו מתנוססת. לשמוע כלימודים דברי דודים אזנו כאפרקסת. אח וידיד הרב רבי עמרם מרואס אפרתי וכו':

אלו הן הראיות גרסי' בפ' בתרא דנדה (ס"ו סע"א) אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל נתר דמקטף קטיף אהל סריך. וכ' רב אחא משבחא ז"ל וז"ל ואי מקטיף מזייא מאי הוי דילמא איידי דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומקטר חד מינייהו ולא עייליה בהו מיא עכ"ל פירוש ואנן קיי"ל דנימא אחת קשורה חוצצת כדאיתא התם (ס"ז ע"א) ובפ"ק דסוכה (ו' ע"א) ובפ"ק דעירובין (ד ע"ב) ובדוכתי אחריני זה הביא לקצת מגדולי דורנו להסתפק ולפקפק בחפיפו' שנהגו הנשים הבאו' מגלו' מיורק"ה בנתר הנקרא קליד"א בלע"ז טפ"ל בערבי והוא הבא ממלכו' ולינסיא"ה באלו הארצו' והשתא נחזי אנן על מה סמכו הנשים לחוף ראשן לפני טבילתן בנתר זה והרי פשט ההלכ' אוסר ובדבר שתינוקו' של בית רבן אינן טועין אין לתלו' טעו' במנהג מפורסם כזה. ונר' שטעם ההיתר הוא דודאי רבא לאו הלכתא בלא טעמא אמרה למילתיה וטעמא דרבא אמר משום דנתר מקטף מזיא וא"כ כל מה דמקטף מזייא יהי' נתר או זולתו אסורה לחוף בו וכל מה דלא מקטף מזיא יהי' ג"כ נתר או זולתו מותרת לחוף בו שאין הדבר תלוי אלא בקטוף מזיא אלא דנקט נתר שהוא הנוהג במקומו לקטף מזיא וכיון שכן הוא ואנו רואין שזה הנתר שהן נוהגת הנשים הללו לחוף בו לא מקטף מזייא אדרבא מחליק השער ומסלסלו א"כ יש לנו לומר אחד משני דברים. האחד שזה הנתר אינו הנתר שהזכיר רבא ושיבוש הוא בידינו לקוראו נתר ומעשיו מוכיחין שאינו נתר מכיון שאינו מקטף מזייא והרי הגאון רבי סעדיה ז"ל הבקי בב' הלשונו' תרגם אם תכבסי בנתר ג"אסול וידוע הוא ששורש עשב ששפין ומגהצין בו הבגדים כן שמו והיא מנקה יפה אלא שאינו מחליק ולפי תרגומו י"ל שזה שנהגו לחוף בו אינו נתר שהוזכר בכתוב ולא שהזכיר רבא ואפי' תאמר שאף לפי תרגומו של גאון יש לנו לומר שהנתר מין עפר הוא ושם ג"אסול הוא כולל כל מיני מגהצין ופירש הרמב"ם ז"ל אהל ג"אסול וכן פירש רש"י ז"ל שהנתר מין עפר הוא וכן בעל הערוך ז"ל ונמשכו אחריהם מפרשי המקרא אפי' יהי' כן יש לנו לומר שאינו זה הנהוג לחוף בו דהא אמרינן בפרק אין מעמידין (ל"ג ע"ב) מאי כלי נתר אר"י בר אבין כלי מחפורת של צריף ויש מפרשים אותו זירנך וי"מ אל"ום ואיך שיהיה כלים הם עושים ממנו ומזאת הקלי"דא הקרויה טפל בערב אין המנהג לעשו' מהם כלים ואף א"ת שיש מקצת מקומו' שעושים מהם כלים. (הג"ה אמ"ה בפ"ק דתעני' (י"ג ע"א) גבי הא דתניא מי שתכפוהו אבליו וכו' לא בנתר ולא בחול וכו' פרש"י ז"ל נתר קרקע הוא או אבן כעין שקורין קלי"דא בלע"ז ומדקאמר ז"ל כעין שקורין קליד"א ולא אמר קליד"א משמע שאינו קליד"א אלא דומה לו זה ברור. שלמה בה"ר שמעון ז"ל). וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפ"א ממסכ' כלים וכן במס' שבת בפרק ר' עקיבא אין נראה שיהיו הכלים העושי' מהם בלתי פולטין לעולם כדמשמע התם שלרוב חלקלקו' ורפיונו א"א ל' כן וא"כ אפי' תאמר שהנתר הוא מין עפר אינו ממין זה הנקרא קלי"דא וטפ"ל ובס' רפואות לרומיים ראיתי שקימו"ליא הוא קליד"א וקימו"ליא אינו נתר כדאית' בנדה פרק האשה (ס"א ע"ב) ובירושלמי דשבת פ' ר"ע (ה"ה) פירש קימוליא קליא וכן פירש הרמב"ם ז"ל שהוא מלח אלק"לי ובס' רפואו' מישמעאלים שהוא ש"ב אלעצפ"ור ובפ' ר"ע בירושלמי (שם) אמרו נתר נטרו"ן וכן הוא בלשון ערבי ובס' הרפואו' אמרו שהוא מחתך השער א"כ אינו קליד"א ולא טפ"ל ובפ' כירה (נ' ע"א) אמרו אין שפין בשבת כלי כסף בנתר וחול ואין דרך הצורפים לשוף כלי כסף בקליד"א אלא בנטרו"ן וחול שהם מלבנין כסף ובס' רפואה לישמעאלים כתוב שאין ספק כי קימול"יא הוא טפ"ל והוא מינין מתחלפין לפי חלוף הארצו' והרי זה אחד משני דברים שאפשר לומר בזה. והשני שאפילו תאמר שפי' נתר הוא קליד"א וטפ"ל אפ"ה אין מכאן ראיה לאסור אותו שאינו מקטף מזיא דאיכא למימר דתרי גווני נתר הם האחד מקטף מזיא ואסור לחוף בו וממנו דבר רבא. והב' אינו מקטף מזיא ומותר והוא זה הנהוג בארצנו (הג"ה אמ"ה החכם אבן גנח כ' בספר השרשים ג' פירושי' בשם הגאון ז"ל הא' הוא אלש"ב והב' הוא נטרו"ן והג' שהוא אלטפ"ול א"כ אינו מוסכם מהכל ובאמ' שבנסיון הוא שהטפל הוא מרכך השער ויש מין אדמה דומה לו נקרא גסול ומקטף מזיא. שב"ש). ומנא תימרה דתרי גווני נתר נינהו הכי אמרי' בפר"ע בשבת (צ' ע"א) וכן בנדה פ' האשה (ס"ב ע"א) גבי שבעה סימנין תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרי' ומשמע דנתר אלכסנדרי' מעבר טפי לכתם מנתר הבא מאנטיפרס. ואף אנו נאמר שיש ג"כ תרי גווני נתר חד מקטף מזיא וחד לא מקטף מזיא ואפילו תאמר שרבא כל נתר אסר בין אלכסנדרי' בין אנטפטרית מדלא פריש דלאו ארחייהו דאמוראי למסתמה למילתייהו והו"ל לפרושי. מ"מ אפילו תאמר שבין נתר אלכסנדרי' בין נתר אנטפטרית אסר רבא מדלא פי' אית לן למימר דתרוייהו מקטפי מזיי' אע"ג דלאעבורי כתם לא שודאי לא מקטף מזיא אלא חד מינייהו לא הוה אסר חד אטו אידך דלא ה"ל לאחמורי כולי האי בהאי חפיפה דליתה אלא תקנת עזרא כדאיתא בפרק מרובה (פ"ב ע"א) ואפילו תימא כיון דחציצה דאו' היא כדילפי'. מורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים כדאיתא בפ' בתרא דנדה (ס"ז ע"א ע"ש) ובפ"ק דסוכה (ו' ע"א) ובפ"ק דערובין (ד' ע"ב) ואי מקטר מזיי' חדא אחדא הויא חציצה וכדאמרי' התם אפ"ה לא הוה לן למגז' כולי האי דכמה ספיקי איכא חדא דאפילו תחוף בנתר דלא מקטף מזיא שמא לא תחוף בנתר דמקטף מזייא. וא"ל תחוף שמא לא יקטף ואת"ל דיקטף דילמא לא מקטר ואת"ל דמקטר שמא לא תהא אחת וכל שאינה נימא אחת אינה חוצצת כדאיתא התם ועוד אפילו אח' כשנקשר' אינה חוצצת אלא במקפדת וכדמוכח בגמ' ובמקואו' וכ"כ הרשב"א ז"ל. ועוד אפילו במקפד' אינה חוצצת אלא ברובה מדאוריי' ומדרבנן הוא דגזרו במיעוטו המקפיד וכדאי' התם (שם) וגם הרמב"ם ז"ל כ' בפ' ב' מה' מקואו' שאפי' נקשרו' כל שערו' חדא אחדא אינו חוצץ אלא א"כ נצטרף עמהם גופה לרוב וכיון דאיכא כל הני ספיקי ליכא למימר דרבא אסר לחוף בדבר שאינו מקטף אטו דבר המקטף שאפילו בדבר המקטף חומרא יתירה היא ועוד שאי אפשר להחמיר בזה דאפילו מקטף אינו אלא מדרבנן כיון שאינו אלא מיעוטו המקפיד ואי אפשר לבא לידי אסור תורה יותר מחפיפ' נזיר שהוא מן התורה והתם איבעיא לן אם אסור לחוף בדבר שאינו משיר את השער אטו דבר המשיר דתנן בנזיר בפרק ג' מינין (מ"ב ע"א) לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ואיבעי לן בגמ' מפני שמשרת תנן או מפני המשרת תנן למאי נפק' מינה כגון דאיכא אדמה דלא משרה אי אמרת מפני שמשרת תנן היכא דידעי דלא משרה שפיר דמי וא"א מפני המשרת כלל כלל לא ופסקה הרמב"ם ז"ל לקולא שכ"כ פ"ה מה' נזירו' ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה פירוש והאי דאינו לוקה משום דליכא לאו אלא בתער אבל מ"מ עבר על עשה דגדל פרע וכיון שבנזיר לא אסרנו אלא אותה אדמה שמשרת ואי אשכחי' אדמה דלא משרת שרי כ"ש בחפיפ' דטבילה דאפי' תימא דנתר שאסר רבא הוא ממין זה שקורין קליד"א כיון שזה שנוהגו' בו הנשי' אינו לא משיר ולא מקטף מותר והרי זה מפורש וכיון שאינו אסור מטעם קטוף ויש בו כח ממרק יותר משאר דברים ומפני זה נהגו בו לפי שהן מקפידו' בנקיון ראשה א"כ חייבו' הן לחוף בו דהא קיי"ל דמיעוטו המקפיד עליו חוצץ וכדאיתא התם. ואע"פ שיש נשים שאין נוהגו' לחוף בנתר כיון דהני קפדי והני לא קפדי למאן דקפדא חייץ למאן דלא קפדא לא חייץ שהרי בקפידא תליא מילתא וכדמוכח התם במקואו' וכ"כ הרשב"א ז"ל אלו. הן הדברים שהעליתי בזה בסוף פ"ה דתרומו' אמרו בירושלמי אמר ר' אלעזר כשם שאסו' לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור ויצאו דברינו בטהרה.