ש"ך על יורה דעה ריד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות:
(ב) תעניות כו'. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו' ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה ובא"ח סי' תקס"ח סוף סעיף ב' כתב בהג"ה דתעניות בה"ב או י' ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה"ג כו' ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה"נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל אבל הכא לא אסיק אדעתי' דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה תדע דהא דברי הרב שם לקוחים מהגמ"יי בשם הר"מ ודברי המחבר כאן גם כן לקוחים מהמרדכי והגמ"יי בשם הר"מ אם כן בע"כ צריך לחלק כדפי' כדי שלא יסתרו דברי הר"מ אהדדי ובזה ניחא הא דכתב הרב בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה"ט משום דלא נהגו בכה"ג:
(ג) מר"ח אב או מי"ז בתמוז. כמו שנתבאר בא"ח סי' תקנ"א סעיף ט':
(ד) ויפתח בחרטה כו'. כתב מהרש"ל בתשו' סי' ו' גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א"א להתיר בכל ענין ופשוט הוא:
(ה) מחמת שסוברים שהם אסורים. ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב סעיף י':
סעיף ב[עריכה]
(ו) קבלת הרבים כו'. ע"ל סי' רכ"ח ס"ק פ"ב וס"ק צ"ב:
(ז) וחייבים לעשות כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות והרא"ש פרק מקום שנהגו מיהו כ' הרא"ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה וכ"כ הט"ו בא"ח סימן תס"ח סעיף ד' וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות י"ט והוא מהש"ס דפרק מקום שנהגו:
התוס' דר"י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת"ח אם יכול להתיר להם עצמן והב"ח כתב דדעת הטור להחמיר וגם ס"ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו אינו חשוב אזלינן לחומרא ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ עכ"ד אבל בתוס' והרא"ש ורבינו ירוחם נתיב ג' ח"ה לא משמע הכי דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע"פ ת"ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה מעצמם א"כ לא נתת דבריך לשיעורין בזה ועיין בא"ח ס"ס תצ"ו נתבאר כל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם וע"ל ס"ס פ"ג:
(ח) הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב"ש סי' צ"ט שהוציא כן מן הש"ס פ"ק דחולין (דף י"ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי והוא ע"פ שיטת התו' והרא"ש ר"פ מקום שנהגו וכו דעת הר"ן שם והטור בא"ח סי' תס"ח וכ"כ הט"ו בא"ח ר"ס תקע"ד ההולך למקום שאין מתענין ממקום שמתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כו' אלמא דאם אין דעתו לחזור א"צ להתענות ובא"ח סי' תס"ח ס"ד העתיק המחבר דברי הרמב"ם שבסוף הל' יו"ט ונראה מדבריו דאפי' אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם והיינו על פי הסוגיא דר"פ מקום שנהגו וכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכן דעת רמב"ם ע"ש ולא הביא שם המחבר ולא הרב סברת הרא"ש וסייעתו כלל (ובב"י שם לא הביא רק סברת הרא"ש וסייעתו ולא זכר דעת הרמב"ם כלל) ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ"מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובהך גוונא מיירי בא"ח סי' תס"ח ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי' תקע"ד וכאן וצ"ע ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא (רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל) וכ"פ רבינו ירוחם נ"ב ח"ה וכן הלבוש בא"ח סי' תס"ח לא כתב דברי המחבר רק דברי הטור וא"צ לדחוק כמ"ש התו' פרק מקום שנהגו ובפ"ק דחולין דלצדדין קתני אלא מתניתין לעולם מיירי בדעתו לחזור וכדאי' בחולין אבל באין דעתו לחזור אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם אלא בחומרי מקום שהלך לשם כי היכי דחייב בחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור משום דהוי כבן עיר שיצא משם כיון שדעתו להשתקע שם ה"ה באין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שדעתו להשתקע שם במקום שהלך והוי כמו בן עיר ההיא דחד טעמא הוא וא"כ פריך בפ' מקום שנהגו שפיר ומשני ה"מ היכא דאין דעתו לחזור הוא דשמע ממתני' דנוהג כמקום שהלך לשם מדינא אבל רבה בב"ח דעתו לחזור הוי וא"כ אינו חייב בחומרי מקום שהלך לשם אלא משום שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה וכ"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו ועיקר: