ש"ך על חושן משפט קכד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) הנתבע כו'. כתב בד"מ וסמ"ע דאפי' לתובע לא התירו אלא כשהוא יושב בביתו ושולח מורשה לב"ד במקומו בכחו ורשותו משא"כ כשגם התובע בב"ד אסור לטעון ע"י מליץ שלו אלא יטעון בעצמו וכמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסימן י"ז וע' בדברי המחבר שם סעיף ו' עכ"ל וכ"כ הב"ח דכשהוא בב"ד לכ"ע בין תובע בין נתבע אסור לטעון ע"י אחר ולפ"ז מה שנוהגין עכשיו דהתובע טוען בצירוף אחר בב"ד נגד הנתבע היה נרא' דהיינו כמ"ש הסמ"ע בסי' י"ז ס"ק י"ד וז"ל ומה שבזמן הזה נוהגים לדון לועזים ע"י מורשה שלהם הוא מפני שכל שבאו לדין לפני דיינים קבועים ה"ל בקבלו עלייהו לדון כן ואין אחר הקבל' כלום עכ"ל ואם כן ה"ה הכא אלא דלפ"ז קשה דא"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור ועוד גם להנתבע יהא מותר בשאין התובע מעכב והרי נהגו עכשיו שאפי' הנתבע מעכב הב"ד מרשים להתובע לטעון עם מורש' ולהנתבע אין מרשי' כלל אלא נראה משום דס"ל כמ"ש הסמ"ע שם מתחל' דיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות להמתורגמן דמחשב הוא בע"ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ע"כ וא"כ מסתמא התובע נותן לזה שעומד עמו כח ורשות ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דאינו יכול לעשות מורשה אפ ' אינו עומד בפני ב"ד ולפ"ז מ"ש הד"מ והסמ"ע וב"ח כאן דכשעומד בב"ד אפי' לתובע אסור למנות מורש' היינו כשידוע שאין נותן לו כח ורשות:
(ב) ונשים יקרות כו'. ע"ל ס"ס צ"ו:
(ג) משגרים להם כו'. כתב הסמ"ע משום דהם יכתבו מיד טענותיהם בפניה ויניחו אותן בפני ב"ד ואם ירצה התובע הולך עמהן והיא טוענת בפני התובע ותתבייש מלטעון שקר ע"כ:
(ד) שתורתו אומנתו כו' לפי מה שנתבאר בי"ד ריש סי' רמ"ג דתורתו אומנתו היינו אם יש לו אומנות או משא ומתן להתפרנס ולא להעשיר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד קשה על מה שנוהגין עכשיו שמחייבים לבוא ת"ח לדין וצ"ל דכמו שנתבאר שם דלענין מס תלוי במנהג ה"ה בזה וע"ש. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תל"ט שפסק דאף בקנין מהנתבע לא מהני להיות מורשה עוד פסק שם דאם מינה הנתבע מורשה ועמדו בדין התובע ומורש' הנתבע ונתחייב המורש' על שהודה לדברי התובע מצי הנתבע למיהדר ביה ואין דבריו נכונים לפע"ד בזה אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשת הנתבע הודא' היא לכ"ע ע"ש וראיתו ברור' מהפוסקים ומהירושלמי גבי הגע עצמך שיוד' במקצת כו' ודברי מהרשד"ם שם בזה לא מחוורין. גם מ"ש מהרשד"ם שם ראיה ממאי דהוצרכו הרא"ש וטור לעיל סי' קכ"ב לומר דאם בטל התובע ההרשאה בלי ידיעת המורש' והלך ותבע ונתחייב בדין לא מצי תובע לומר כבר בטלתי שליחותי דכיון דנזקקין ב"ד לדון על ההרשא' וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך דיניהם דין ע"כ א"כ נרא' דדוקא מורש' מתובע נזקקין ב"ד וגם כתב ביה זיל ואפיק לנפשך אבל נתבע מצי למימר בטלתי כו' עכ"ד ולאו מילתא היא דאפי' יהיה כדבריו מ"מ ביטול לחוד וחזרה לחוד דנהי דיכול לבטל מ"מ כל שלא ביטל אינו יכול לחזור ועוד דלא הוצרכו הרא"ש וטור לזה אלא היכא שבאמת ביטל ההרשא' כגון שיש עדים שבטל ואפ"ה לא מהני כיון שלא ידעו הבית דין מזה והיו נזקקין לו אבל ודאי דלאו כל כמיני' לומר בטלתי ביני לבין עצמי אפי' לא היה כתב בו זיל ואפיק לנפשך וא"כ פשיטא נמי שא"י לחזור מהודאת המורש'. כן נלפע"ד ברור: