רש"ש על המשנה/נגעים/יג

רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק יג

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

נותץ את שלו ומניח את של חבירו. נ"ל דל"ד של חבירו אלא ה"ה אם הבית השנים היה ג"כ שלו (וכן הא דר"א נראה בפתין כו' ומניח את של חבירו) וכ"נ מפירש"י בחולין (קכ"ח ב') וכ"מ מהא דבית ועליה דלקמן דלא מפליג בין היו של שנים לשל אחד:

ג

ברע"ב ד"ה מלבנים. כמין לבנים כו'. תימה דהא משמע לעיל פי"ב מ"ב דלבנים אינן בכלל אבניו דכתיב גבי ונתץ ועמש"כ שם וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח. ואולי קודם שנתלבנו הוו כמו טיט בעלמא ובכלל עפר ע"ש בתוי"ט ד"ה ועפר:

ד

תוי"ט ד"ה מטמא מתוכו. דלתוס' כו' מספקא להו כו' ולדידיה א"ש טפי סיפא כו'. ועי' לקמן בדבור הסמוך. ונראה שלא ראה מש"כ מהרש"ל שם הגי' שהיה ברש"י לפני התוס' דמתוכו היינו שנכנס כולו דרך אחוריו כו' ע"ש. וסיפא פי' דנכנס דרך ביאה דמיטמא בביאת רובו: ד"ה זה בסופו. וזה שכתב רש"י רובו ל"ד כו'. הן גם התוס' בשבועות (יז ב') ד"ה אפי'. כתבו כ"פ רובו לבד. ואולי שהם מפרשים דראשו או רובו קאמר וכדאשכחן גבי ולד פ"ק דנדה מ"ה דנחשב כנולד ביציאת הראש או הרוב. אולם גזירת הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מ"ש פירושו תרווייהו דוקא כדפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ג והוא מהתוספתא. וכן לענין ביאת מקדש בטומאה אשכחן בזבחים (לב ב') דקרי לכניסת ראשו ביאה במקצת דפריך שם וא"א ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה כו'. משמע דאי ל"ש ביאה א"ש אע"ג דתנן לקמן פי"ד מ"ט הכניס ראשו כו' ע"ש בתוי"ט בשם רש"י. ולענין סוכה דשיעורה כדי ראשו ורובו עמ"ש בסוכה (ג') בס"ד:

ה

ד"ה חזר. וה"נ כו' לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר. תימה דמי ס"ד לפרש כן דלפי' הר"ש (והרע"ב) הכוונה רק לנותצה:

ו

בהרע"ב דאי קאי מצורע בבית עליה טהורה. מזה אין ראיה כלל דאפי' במת כהאי גוונא טהור. ובמצורע אפי' מחיצה גבוהה עשרה מפסקת. ולר"ש לקמן מי"א אינו מטמא אלא עד ד' אמות. יותר הל"ל דאם הבית מנוגע עליה טהורה. גם מה שפי' לקמן אבן א' שבבית המנוגע כו' אינו מדוייק והל"ל שמבית המנוגע עי' רמב"ם רפט"ז:

ז

תוי"ט ד"ה הטמא. והלכך גם הר"ב כו' לא קפיד כו'. הן הר"ב דק שפיר לאשמעינן רבותא דאפי' הטהור עובר טמא. והמשנה אשמעינן ג"כ רבותא לאידך צד דאפי' הטהור עומד כל שהטמא עובר טהור:

ח

ד"ה טהור. מדלא כתיב כו' דמשמע שעדיין כו'. ול"נ דאם בביאת כולו ל"צ קרא דוהבא כו' דלא גרע מכלים שבבית כדאמרי' בשבועות (יז ב') וע"ש בתד"ה אפי':

יא

ד"ה כדי. וצ"ל דל"פ רבנן. לכאורה תמוה דהלא זה הוא להקל על ד"ת לטהר את הטמא. ואולי דס"ל דמדאורייתא אפי' שהה הרבה אינו מטמא דמושבו משמע שלו דוקא ולא של אחרים וכמו דדרשינן משכבו ולא הגזול (ב"ק ס"ו ב') וע"ש בתד"ה דגזל:

יב

ד"ה על רוחב ד"א. דבר"פ א"ע כו'. ול"נ עוד סמך מהא דר"ל במגילה (כ"ז ב') דהמתפלל מרחיק ד"א ומשתין. ואע"ג דלא קאי הכי מ"מ חזינן סברא דד"א של תפלה נמשכין אחריה וגם ר' זכאי אמר שם מימי לא השתנתי מים בתוך ד"א של תפלה: ד"ה כל. ורי"ס כו' לפי שהיא ט"ז כו'. לעניות דעתי יותר הל"ל במה שחלוקין בעיקר הבאת טומאתן דבמצורע מחיצה מפסקת ואינו מטמא כאהל המת והוה דומה לענין דהכא: