רש"י על הש"ס/שבת/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עו ב (עריכה)

הכא נמי חזי - ביחד:

לדוגמא - מי שיש לו למכור צובר מכולן ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן וניחא ליה שיהו מחוברין יחד דאיידי דזוטרי כל חד וחד הרוח מפזרתו:

מתני' אוכלים כו' - למאכל אדם:

ומצטרפין - כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן - שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן - זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן - קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה:

ומורסנן - הנשאר בנפה:

ר' יהודה אומר - כל הקליפין אין מצטרפין . כדאמרן חוץ מקליפי עדשים שמצרפות אותן:

שמתבשלות עמהן - לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן:

גמ' בלוסה - מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו:

פולין חדתי - קליפתן מצטרפין:

כזבובין - לפי שהן שחורות:

פרק שמיני - המוציא יין

מתני' המוציא יין - חי:

כדי מזיגת הכוס - כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן ובגמרא מפרש באיזה כוס משערו:

כתית - שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות רדוי"ש (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת) בלע"ז והכי אמר בהמפקיד בבבא מציעא (דף לח.) דבש והדביש למאי חזי לכתותא דגמלי אבל רבותי פירשו כתית מכה שעל גב היד ושע"ג הרגל:

לשוף - לשפשף ולהמחות בהן:

קילור - שנותנין על העין לודיי"א (לוזי"א: משחה לעין חולה) בלע"ז:

ברביעית - ביצה ומחצה רביעית הלוג:

שופכים - מים סרוחים ובגמרא מפרש למאי חזו:

כולן ברביעית - אף היין והחלב והדבש:

ולא נאמרו - שיעורין שבמשנה אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וסבירא לי' לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף עה:) דלית ליה לר"ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו שיתחייב עליו מצניעו:

גמ' תנא - בתוספתא המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה פירוש לכוס דמתני':

כוס של ברכה - ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות (דף נא.) עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא: אמר רב נחמן גרסי' ולא גרסי' דאמר:

שיעור כוס של ברכה צריך שיהא בו - יין חי רובע של רביעית הלוג:

כדי שימזגנו - במים שלשה חלקים מים ואחד יין:

ויעמוד על רביעי' - הלוג:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עז א (עריכה)

תנינא - ממתניתין נמי שמעינן דזהו שיעורו מדתני בשאר משקין רביעית שמעינן מיניה דאין הוצאה במשקה הראוי לשתייה בפחות מרביעית הלכך על כרחיך כי שיערו ביין כדי מזיגת כוס של ברכה שיעור הראויה לשתיית רביעית נקט והיינו רובע רביעית דכי יהיב על חד תלת מיא כדרך המזיגות הראויות לשתייה יעמוד על רביעית יש טועים בשמועה זו לומר [רובע] רביעית רובע הלוג ויעמוד על רביעית על לוג שהוא רביעית הקב וטעות הוא בידם ורבותינו לא אמרו כן וראי' יש לדבר במס' נזיר (דף לח.) י' רביעיות הן חמש סומקתא כלומר שנאמרו ביין ודם וה' חיוורתא שנאמרו בשאר משקין וחשיב להא הוצאת שבת דשאר משקין גבי חיורתא ועל כרחיך הנהו כולהו ברביעית הלוג נינהו דקא חשיב בהדייהו רביעית שמן לנזיר דהוא חצי שיעורה של שמן התודה במנחות וחצי לוג שמן לתודה ילפינן במנחות (דף פח.):

שתי תשובות בדבר - דלא מצי למילף ממתניתין:

חדא - דחמרא לא דרי מיא אלא על חד תרין במס' נדה (פ"ב דף יט.) חמשה מראה דמי' טמאין הן וחד מינייהו כמזוג ומפרש במשנה וכמזוג שאמרתי לך בשני חלקי מים ואחד יין:

מן היין השירוני - שגדל בשרון שם מדינה הוא:

ועוד מים בכד ומצטרפין - אי טעמא דמתני' יין משום דלכי מזיג ליה ויראה לשתייה יהא בו רביעית השתא מיהא כי מפיק ליה עדיין לא נמזג ואין כאן שיעור מים שעודן בכד היאך מצטרפין לחייבו אלא על כרחך טעמא לאו משום דליתחזי לשתייה לרביעית כשאר משקין הוא אלא הכי שיעוריה ואע"ג דכי מזיג ליה לא הוי רביעית:

דרפי - רך:

א"נ התם משום חזותא - נקט ליה ונהי נמי דדרי על חד תלת בטעמא מראית דם לא הוי אלא בשני חלקים מים ואחד יין ואי יהיב ביה טפי דם הדומה לו כדם ירוק הוא וטהור:

הא חשיב - דחזי לצרופי ביה מיא:

יבש - יין קרוש: בכזית דמעיקרא הוה ביה רביעית ובקרוש רביעית שלימה בעינן דלאו בר מזיגה:

ר' יהודה אומר ו' דברים מקולי כו' - לאו. דאיכא הני ותו לא דאכתי טובא איכא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד ואחד על אותו שבידו במס' עדיות העיד ר' יהודה על אלו:

ב"ש מטהרין - דאינו כבשר לטמא בנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה. לי נראה דהאי דב"ש מטהרין מטומאת נבלות לחודא קאמר שלא יטמא אדם אבל טומאה קלה יש בו:

על כזית - שהוא שיעור נבלה לטמא אדם והיינו אמרו דבר אחד שכזית היבש כשנימוח הוי רביעית:

עד כאן לא קאמר ר' נתן הכא - דכזית יבש בעי רביעית דלח ובציר מרביעית לח ליכא כזית יבש כדקאמר דכזית קרוש הויא ביה רביעית:

אלא ביין דקליש - וכשהוא לח רב נפחו וכשמתייבש נצמק לשיעור קטן:

אבל דם - כשהוא לח הוי סמיך עב וקרוב להיות קרוש וכשיבש אינו נצמק לשיעור קטן אלא מעט וכזית יבש לא בעי רביעית לח ודם נבילות מטמא בפחות מרביעית:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עז ב (עריכה)

גראינין - מתניתין דפרקין דלעיל חוץ מקליפתן וגרעיניהן:

ונגרע - והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל:

אוממות - גבי גחלים מייתינן ליה בכיצד צולין גחלים יכול עוממות ת"ל אש אי אש יכול שלהבת כו':

עממוהו - לא החשיכו מראיתו להיות הם נאים ממנו:

מאמצין - לקמן גבי עינים של מת בפ' שואל (דף קנא:):

במשיפה של קילור - שרגילין לשופו בחלב של אשה:

כדי לשוף במים - לשני עינים:

כדי שיפה או כדי אחיזה ושיפה - מה שנדבק באצבעותיו לבד מה שנותן בעיניו:

אפומא דכולה כתית - וכל מכה קרויה פה:

מורשא קמא - עליון של מכה:

שבלול - לימצ"א (חילזון עירום) :

לכתית - מניחה (לכתית) עליו:

זבוב לצירעה - למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו:

לחפפית - מין שחין:

סממית - אייראניא"ה (אירייני"א: עכביש) בלע"ז:

לעקרב - עקיצת עקרב כותש סממית ומניחה עליו:

ושייף - ומושח:

מפגיע - חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח:

יתוש - נכנס לפיל בחוטמו וכן סממית לעקרב נכנס לו באזנו:

סנונית - ארונדייל"א (ארונדיל"א: סנונית) נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישת כנפיו:

כילבית - שרץ קטן ונכנס לדג גדול באזנו:

המבליג שוד על עז - המחזיק שדוד על הגבור:

כל חללי עלמא - פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם:

מסגיין בריש עדרא - מהלכות בראש העדר:

ברישא חשוכא - סתם עזים שחורות סתם רחלות לבנות:

מכסיין - בזנב:

והני מגליין - העזים אין להם אליה:

הני דמכסינן מינייהו - רחלים שאנחנו מתכסין מצמרן גם הן מכוסות:

דאכלה כיסי - קוצים לפיכך זנבו קצר כדי שלא ידבקו בה הקוצים:

ובעי לכרכושי בקי - להבריח היתושין:

קמצא - ארבה ול"נ קמצא [נמלה]:

חילפי - ערבה:

ואי קשיא נדיא ומתעוורא - ואם היתה קשה תנוד ותעקר כשתכה בעצים:

ומתעוורא - יסתמו עיניה שמראות עיניה תלויה בה כדשמואל:

תימרא דתרנגולא מידליא לעילא - ריס של עין התחתון כשעוצם עיניו עולה למעלה מן העליון ובשאר כל בריה העליון שוכב על התחתון:

משום דדייר אדפי - שעולה בלילות על הקרשים והקורות צריך שיעלה התחתון על העליון מפני העשן שלא יכנס בעיניו:

מתכוליתא - דבר שמטבילין בו כגון כותח או שאר ליפתן:

מתי תכלה דא - לכשיכלה מה נאכל ול"נ מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט:

ביתא בא ואיתיב - שדרך לישב בבית:

בקתא - בית צר וקטן:

בי עקתא - בית צר:

כופתא - מכתשת ל"א מדה לחטין ול"נ כמין גולם עץ עשוי לישיבה כמו כופת שאור שיחדה לישיבה דתניא בפסחים (דף מה:):

כוף תיב - כפוף אותו ושב עליו:

לבני לבני בני - מתקיים לדורות הרבה:

הוצא - גדר קוצים או לולבים:

חציצה - אינו דבר קיימא אלא חציצה בעלמא:

כוזא - כלי חרס קטן:

כזה - כלומר דבר מועט וקל כמו זהו מהו חשוב למלאותו לי מיינך במתנה:

שוטיתא - בד של הדס שמרקדין בו לפני כלה:

שטותא - נראה המרקד כשוטה:

משיכלא - ספל גדול שהכל רוחצים ידיהם ורגליהם ממנו:

משו כולא - רוחץ את הכל:

משכילתא - ספל קטן ונאה:

משיא כלתא - מיוחד לחשובים כמו כלה ואשה חשובה לרחוץ ממנו:

אסיתא - מורטיי"ר (מדוכה):

חסירתא - שחסר החקיקה מבפנים:

בוכנא - עלי שכותשין בו:

לבושא - חלוק עליון שקורין שרוק (מעפורת, חלוק):

לא בושה - למנוע הבושה שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים ורעים:

כגולם - שאין לו חיתוך אברים:

גולתא - מקטורין נאה:

גלי ותיב - כשהוא יושב מגלה עצמו שלא ישב עליו שלא ילכלכנו ולא ישופנו בקרקע וישיר שערו ויקרע ויבלה:

בור זינקא - בור שיבשו מימיו קורין כן:

נקי - חסר מימיו:

סודרא - דרך תלמידי חכמים לעטוף סודר:

אפדנא - טרקלין של מלכים:

אפתחא - אל פתח זה יבאו הכל אם למשפט אם לשרת המלך:

אבר קטן - אחד מפרקי אצבע קטנה:

דגדול - של אדם גדול והאי קטן אאבר קאי אי נמי אבר גדול של קטן והאי קטן אגברא קאי ולא אאבר. לא אבר קטן. וקטן אכולא מילתא קאי אבר קטן של גוף קטן:

דרבי שמעון כו' - והכי קאמר כדי לסוך בו אבר קטן וקטן יהא הגוף בן יומו ורבי נתן סבר חד קטן אמרינן או האבר או הגוף אבל תרי קוטני לא: ה"ג דכולי עלמא אבר קטן של קטן בן יומו לא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עח א (עריכה)

וליתא לדרבי ינאי - ור' שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא:

ת"ש כו' - ודרבי ינאי תנאי היא:

מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא - כל ששיערו חכמים לענין שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה להא עביד ולא אמרי' הואיל וחזי נמי למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל בתרה לחומרא ואע"פ דלא שכיחא:

שכיחא ושכיחא - והיכא דשכיחי תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן בשיעורא זוטא:

רפואתו לא שכיחא - כגון לשוף בו קילור ואע"ג דחזי לה דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא דעביד במיא וחסין על היין שדמיו יקרים הלכך אזול בתר שתייתו ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע"ג דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמיאה ואע"ג דקולא היא:

דבש רפואתו נמי שכיחא - שאין משקה אחר ראוי לכתית:

לחומרא - הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא בעינן לשעוריה:

רפואתו לא שכיחא - שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא שרוב שתיית מים הם שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו:

בגלילא שנו - שהן עניים ומקפידין בדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפין אלא במים והלכך רפואתו נמי שכיחא ובעינן למיזל לחומרא:

כל שקייני - כל משקין ששפין בהן קילור:

מסו - החולי:

ומטללי - מסככין על העין ומונעין מראיתו עד שיכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין ונגלדין כמין דבק שקורין גלוזייר (גלו"ד: דבק) :

בר ממיא - דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי שנבלעין מיד או ניגבין מהר ולא נגלדין על גב העין:

שכן כוחלין לברקית - מיילא שבולטת בעין:

ומאי נינהו - מאיזה דם כוחלין אותו:

ליארוד - תבלול ובתוספתא ראיתי לחורור והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין כדתנן בבכורות גבי מומין (דף לח:) דמא דכרושתינא. עטלף שקורין טלפא:

גוא - כרושתינא מצוי בתוך היישוב שהוא ליארוד שהוא שוקע בתוך העין:

לברא - דמא דתרנגולת ברא לברקית שהיא בולטת:

בד"א - דבעינן שיעורא במוציא לר"ה:

אבל המצניע - והוציאו חייב בכל שהוא לקמיה פריך אטו מצניע לאו מוציא הוא:

ר' שמעון אומר בד"א - דמיחייב בשיעורא זוטא כי האי:

במצניע - בשיעור הזה וחזר והוציאו:

אבל במוציא - אדם שלא הצניעו והוציאו אינו חייב אלא ברביעית:

במוציא שופכין - אדם שלא הצניען אינו חייב אלא ברביעית דבציר מהכי לא חזו כדלקמן לגבל טיט:

אטו מצניע לאו מוציא הוא - הלא אין מתחייב אלא על ידי הוצאה:

אמר אביי הכא בתלמיד - כגון שולי דנגרי שאומר לו רבו לך ופנה לי המקום:

דבר שחשוב לכל מיחייב עליה - ואף על גב דלא אצנעיה רביה לצרכו:

דבר שאינו חשוב לכל כו' - והכי קאמרי בד"א דבעינן שעורא דחשיב במוציא כלומר בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא אבל במצניע בדבר שיש לך לילך אחר מחשבה של מצניע כגון המצניע כל שהוא חייב זה המוציאו ורשב"א אמרה ואזיל לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו נתחייב זה במחשבתו של זה וה"ה דמצי לאוקמי במצניע גופיה ולמימר הכי בד"א במוציא בדבר שלא הוצנע ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה אבל אם היה זה מצניע דבר זה מתחילה וחזר והוציאו חייב אלא משום דשמעי' לי' דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפי' באחר שהוציאו וכ"ש אם הוציאו הוא עצמו:

פי כור - נקב שנותנין בו המפוח ושיעורא זוטא הוא ומרביעית חזי לגבל טובא וכיון דהוצאת טיט חשיבא בכדי פי כור בעינן נמי לשעוריה בהנך דעבדי לטיט בכדי גיבול פי כור:

דמיגבל - כבר חשוב בכדי פי כור אבל זה שעדיין לא נגבל אינו נשער בכך לפי שאין אדם טורח לגבל שיעור מועט כזה ואם בא לגבל מגבל יותר ועושה בו דברים אחרים:

מתני' אזן לקופה - לאוחזה בה:

תלאי - לתלותו בו:

מדת מנעל - להראותו לאומן כמדה זו אני צריך:

נייר - מעשבים עושים אותו:

קשר של מוכסין - יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום אחד או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שמחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עח ב (עריכה)

נייר מחוק - שוב אינו ראוי לכתוב לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך ע"פ צלוחית:

קלף כדי לכתוב פרשה קטנה - דאיידי דדמיו יקרים לא עבדי מיניה קשרי מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא:

דיו לכתוב שתי אותיות - לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן:

כדי לכחול עין אחת - לקמן פריך עין אחת הא לא כחלי:

דבק - גליד:

כדי ליתן בראש השפשף - בגמרא מפרש לה:

כדי לעשות נקב קטן - כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו:

חרסית - לבינה כתושה:

לעשות פי כור - שהמפוח נכנס בו:

פטפוט - רגל למקום מושב הכור שהיו מושיבין על כן העשוי לכך כגון טרפייד (טריפיי"ד: חצובה (בעלת שלוש רגליים)) לשפות הקדירה:

סובין כדי ליתן ע"פ כור של צורפי זהב - במקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין:

לסוד קטנה שבבנות - טופלות סיד להשיר את השיער:

גמ' חבל נמי ליחייב - בשיעורא זוטא: דחזי נמי לתלאי דנפה וכברה:

דחריק - כעין חרקי מתוך שהוא קשה פוגם את העץ:

הוצא - של לולבי דקל:

כפיפה מצרית - סל העשוי מצורי דקל:

סיב - ודילי"ת (וידיל"א: קנוקנת) שגדל סביב הדקל כעין מלבוש ונכרך סביבותיו ועולה:

על פי משפך - אונטודיי"ר (אינטונידוי"ר: משפך) :

לסנן את היין - שמעכב הפסולת והקמחים מליכנס לפי הכלי:

רבב - שומן או שמן:

אספוגין - רקיק שנותנין בתנור וטחין תחתיו אליה:

וכמה שיעורא - של איספוגין:

כדור - פלוט"א (פילוט"א: כדור) :

נייר חלק - שלא נכתב בו מעולם:

שתי אותיות - קס"ד שתי אותיות דידן דזוטרן:

קשר של מוכסין - לא בעי גליון לבית אחיזה שאוחזו כולו בכפו פשוט ורואה:

בלובן - גליון:

הכא בית אחיזה לא צריך - שיכול לאוחזו במקום המחק והשטר במקום הכתב:

משהראהו למוכס - ורואה שמחל לו ראש הנהר את המכס שוב אין צריך לו ולא חזי למידי:

מאי בינייהו - כלומר במאי פליגי ולמאי קאמר רבי יהודה דצריך לו:

רהיטי מוכסא - קוראנ"ש (רצים (עובדי המכס שתפקידם לרוץ) [לעז זה הוא גרסה מאוחרת החסרה בכל כתבי היד וברור שאינו מרש"י]) שרצין אחר העוברים להעליל עליהם שלא נתנו המכס וטורח לעוברים לחזור למוכס ומצניע החותם להראות לאלו ולת"ק לא מצנע ליה להכי דכי רהטי בתריה הדר לגבי מוכס:

מוכס קטן - פעמים שיש מוכס גדול שטורח לו לעמוד על הגשר כל היום וממנה מוכס קטן וזה מתחלה אינו מראה החותם של מלך אלא לגדול ולרבי יהודה צריך לו שהרי הקטן ימנענו מלעבור ולת"ק אין צריך לו שהגדול מוסר לו סימן דברים ואומר לקטן ועובר:

למוכס שני - של מעבר אחר ולא לפוטרו מן המכס אלא להראות שהוא נאמן וחשוב ואינו מבריח עצמו מן המכס כדי שלא יעליל עליו לאחר זמן:

משפרעו - (לוה) פטור לקמיה מפרש להו:

מאי בינייהו - כלומר מאי פלוגתייהו ומה טעם נותנין לדבריהם:

אסור לשהות שטר פרוע - משום שנא' (איוב יא) אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהי ליה לצור ע"פ צלוחיתו משום איסור ולוה נמי לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו:

מותר - הלכך כי הוציאו מלוה חייב דצריך לו לכרוך ע"פ צלוחית:

במודה בשטר שכתבו - הלוה מודה שכתבו צריך לקיימו ולומר לא פרעתי וכל כמה דלא אמר הכי לאו שטרא הוא אי לאו משכח סהדי להכיר החתימה דמאן קא משוי ליה שטרא לוה דאמר כתבתיו לוה נמי הא קאמר פרעתי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הלכך משפרעו כלומר משיאמר פרעתי פטור דלא צריך ליה ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו דכיון דמודה שכתבו ולוה בו הרי הוא כאלו קיימוהו חותמיו וגובה בו כ"ז שמוציאו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עט א (עריכה)

עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי - כלומר עד שלא אמר פרעתי חייב משאמר פרעתי פטור דבטל ליה:

דכולי עלמא צריך לקיימו - והכא בפרעו ולא פרעו ממש קאמר ובשטר מקויים ודכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע:

והכא בכותבין שובר קא מיפלגי - יש גורסין ת"ק סבר אין כותבין שובר על שטר פרוע שאתה מצריכו לשמור שוברו מן העכברים אלא מחזיר לו ושורפו ואסור להשהותו ורבי יהודה סבר כותבין שובר ועל ידי שובר מותר לשהות שטר פרוע לצור ע"פ צלוחיתו ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות שטר פרוע אפי' על ידי שובר נמי אסור להשהותו שמא יאבד השובר וזה חוזר וגובה בו ועוד לרבי יהודה אין כותבין שובר שמעינן ליה בבבא בתרא (דף קע:) דתנן מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר וה"ג ת"ק סבר כותבים שובר והכי קאמר משפרעו לוה והוציאו מלוה בשבת פטור שאינו צריך לו ואי אמרת כיון דראוי לצור ע"פ צלוחיתו הוא דבעי אהדורי ללוה לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו ואי נמי לא מהדר ליה מלוה לא איכפת ליה ללוה דמלוה כתב ליה ללוה שובר עילויה ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר הלכך צריך הוא המלוה דבעי אהדורי ואי לא מהדר ליה חוזר ותובעו לו מה שפרעו דלא סגי ליה בשובר דצריך לשומרו מן העכברים:

רב אשי אמר - פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי ליה להראותו לשאר בעלי חובות ולהתהלל שהוא פורע חובותיו:

המוציא עור בכמה - משום דבעי למיבעי מיניה הנך בעיי אחרנייתא בעא מיניה הא ואף על גב דמתני' היא:

לעבד - עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו בכמה שיעור הוצאתו:

המלבן - צמר:

סיט - כדי הפרש אצבע מהאמה:

כפול - שני סיטין:

אלמא - כיון דמנפץ ומלבן לטווייה קאי שיעוריה כטוויה:

שלא לעבדו - אינו עומד לעבד:

דוגמא - כלומר מעט כעין שמראין לדוגמא לומר רוצה אתה בזה:

לאירא - והוא כשיעור הצריך לאירא של גרדי לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בו:

קליפי אגוזים - קליפה לחה שעל קליפי האגוז:

סטיס - וישודא (וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח, שמשורשו מפיקים צבע כחול) [וכן תרגם לעיל סח., אך ראה להלן פט:)) :

פואה - וורנצ"א (ורנצ"א: פואה) :

פי סבכה - קופ"א (קויפ"א: שביס עשוי רשת) נותנין בגד באמצעיתה והאי שיעורא נפיש:

שאין אדם טורח כו' - ואם בא לשרותה שורה כדי פי סבכה אבל עור טורח אדם לעבד כדי קמיע ומעובד נמי פחות מכדי קמיע לא חשיב:

חמשה - גרעינין:

ואילו בתר דזרעינהו תנן - דקלח אחד חשוב:

כרישא - קפלוט:

הא איתמר עלה - לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי:

נימא - גרעינין:

מצה כמשמעו - שאין לה שום תיקון:

קמיח - משהין אותו בקמח ומים:

עפיץ - מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנא ([[:קטגוריה:{קטן (ט"ן: דֶבַע (אבקה של קליפת אלון המשמשת לעיבוד עורות) [רש"י אינו מתרגם כאן את המונח של התלמוד, אלא מזכיר את החומר השונה, שמשתמשים בו בצרפת לאותה מלאכה. כפי הנראה, נזקק למלה "ארז" כדי לציין עץ, שבלי ספק הוא מה שאנו קוראים "אלון", ובכל אופן אינו יכול להיות הארז המקראי, שאינו גדל בארצות מערב|{קטן, (ט"ן: דֶבַע (אבקה של קליפת אלון המשמשת לעיבוד עורות) [רש"י אינו מתרגם כאן את המונח של התלמוד, אלא מזכיר את החומר השונה, שמשתמשים בו בצרפת לאותה מלאכה. כפי הנראה, נזקק למלה "ארז" כדי לציין עץ, שבלי ספק הוא מה שאנו קוראים "אלון", ובכל אופן אינו יכול להיות הארז המקראי, שאינו גדל בארצות מערב]][[קטגוריה:{קטן (ט"ן: דֶבַע (אבקה של קליפת אלון המשמשת לעיבוד עורות) [רש"י אינו מתרגם כאן את המונח של התלמוד, אלא מזכיר את החומר השונה, שמשתמשים בו בצרפת לאותה מלאכה. כפי הנראה, נזקק למלה "ארז" כדי לציין עץ, שבלי ספק הוא מה שאנו קוראים "אלון", ובכל אופן אינו יכול להיות הארז המקראי, שאינו גדל בארצות מערב]])} :

וכמה שיעורו - להוצאת שבת:

רבעא דרבעא דפומבדיתא - רובע ליטרא של פומבדיתא דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת לפי שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת מאליו:

קמיע - בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת:

לכתוב גט - ותנן (גיטין דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן ושיעור זה קטן מכולן:

וקתני מיהת כו' - אלמא שיעור דאין מעובד נפיש:

בבישולא - לח כמו שהופשט קרי בשולא לשון בשול שהוא לח דאכתי לא חזי לעיבוד אבל יבש חזי לעיבוד וכיון דחזי לעיבוד הוי כמעובד:

שלשה על שלשה לטומאת מדרס - אבל למגע שלש על שלש והן אצבעות:

כך שיעור להוצאת שבת - אלמא שאין מעובד חמשה טפחים בעינן ומתניתין מוקי במעובד:

בקורטבלא - מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו ולכסות דלובקאות שקורין פושדטוויי"ל (פלדישטו"ל: כסא מתקפל) ומטות ולעשותו שולחן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת עט ב (עריכה)

דוכסוסטוס - קלף שניטלה קליפתו העליונה:

מזוזה - שמע והיה אם שמוע:

שבתפיין - דהתם ד' אגרות לד' פרשיות ושיער בחד מינייהו דהיינו שמע קטנה שבהם:

מטמאות את הידים - לענין תרומה כדאמרן בי"ח דבר בפ"ק (דף יד.):

קציצה - הוא הדפוס של עור שחתוך לד' בתים כמין בית יד של עור והאיגרות בתוכן:

במזוזה - הן האיגרות שהן בתוך הבתים:

והא מדקתני סיפא - דההיא דלעיל קלף כדי לכתוב כו' מכלל דרישא כו' וקשיא רישא אסיפא:

שיעורן - של כל אחד בכמה:

כדי לכתוב עליו מזוזה - אדוכסוסטוס דלא חזי לתפילין וסיפא פריש קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין:

קלף אין דוכסוסטוס לא - הוי בשיעורא זוטא כי האי אלא בכדי לכתוב ב' פרשיות דמזוזה ואי דוכסוסטוס חזי לתפילין הוה ליה לשעוריה כשיעור זוטא דתפילין:

למצוה - מצוה מן המובחר קלף בעינן וסתמא דכל איניש מצוה מעלייתא עביד הלכך לא מצנע דוכסוסטוס לתפילין וה"ל אין מצניעין כמוהו:

למזוזה - אם כתבה על הקלף:

הא דכתב אקלף אפי' במקום שיער - וכ"ש במקום בשר דהילכתא מזוזה במקום שיער והא דכתבה אדוכסוסטוס במקום בשר:

רבי אחי מכשיר - ורב מוקי לדר' אחי אתפילין דכתבן על דוכסוסטוס ואמר כוותיה:

נייר - של עשבים:

גויל - מעובד בעפצים:

מסייע ליה - לרב:

כיוצא בו - רישא דברייתא תפילין של יד עושין אותן של ראש ואותן של ראש אין עושין אותן של יד לפי שאין מורידין כו':

ס"ת שבלה - אין מחתכין ממנה יריעה שפרשיות שמע והיה אם שמוע בתוכה לקובען במזוזה:

דכתיבי - הנך תפילין אמאי:

לאו דכתיבי אדוכסוסטוס - שהוא כשר למזוזה הלכך הא מורידין עושין:

השתא דאתית להכי - דמזוזה אקלף כשרה:

לא תימא - במילתיה דרב דוכסוסטוס הרי הוא כו':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת פ א (עריכה)

ב' אותיות בדיו - דיו יבש:

שתי אותיות בקולמוס - כלומר כל היכא דמפיק ליה שיעורו כשתי אותיות:

קלמרין - קסת הסופר:

אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס - מי מיצטרפי או לא ואי אמרת תיפוק ליה משום קולמוס לא מחייב עליה משום שהוא טפל לפחות מכשיעור דתנן לקמן (דף צג:) המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי מפני שהכלי טפילה לו:

כשהוא מהלך - שלא עמד לפוש דתהוי הנחת גופו הנחה אפילו הכי חייב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא:

וחזר והוציא - בהעלם אחד:

חסר שיעור דקמייתא - כשמתייבשת נחסר השיעור ולכי גמרה הוצאה דבעינן לצרופה אין כאן שיעור ב' אותיות:

ואמאי הא מנחה - וכיון דבהעלם אחד מצטרפי לכי גמרה הוצאה:

כמי שקלטה כלב - דתנן לקמן (דף קב.) הזורק וקלטה כלב פטור דלא הויא הנחה מכחו והכא נמי כי גמרה הוצאה בטלה להנחה קמייתא והויא כמאן דליתא:

לרבנן - דפליגי לקמן בהזורק ולית להו קלוטה כמו שהונחה אפילו עברה סמוך לקרקע לא מיחייב עד שתנוח על גבי משהו מקום כל שהוא ולא בעינן מקום ד' הואיל ובתוך ג' הוא מ"מ הנחה כל דהו בעינן:

מעביר - לא צריך הנחה דהא מנחה בידו דידו סמוכה לקרקע:

לשתי רשויות - ושתיהן ר"ה אלא שיש הפסק ביניהם:

והוא שיש חיוב חטאת ביניהם - שמופסקות ברה"י אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יותר מבית סאתים או בקעה וב' בתים פתוחים אחד לרה"ר זה ואחד לזה והוציא חצי גרוגרת מבית זה לרשות זה וחצי גרוגרת מבית זה לרשות זה שהיא פתוחה לה חייב דכיון דלא מפסיק לה רה"י חדא רשותא הוא:

פיסלא - עץ שוכב לרחבו של רה"ר וממלא כל רחבו והוציא חצי גרוגרת מביתו מכאן וחצי גרוגרת מכאן:

כרשות גיטין דמי - ולענין גיטין פיסלא רשות לנפשיה הוא כדאמרן בהזורק (גטין דף עז:) ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו בחצירו איגנדר גיטא ונפל בפיסלא ואוקי התם שהשאיל לה מקום בחצירו חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי:

הא לא כחלי - אלא שתי עינים:

צנועות - שהולכות מעוטפות ואין מגלות אלא עין אחד לראות וכוחלות אותו:

בעירניות - בנות כפרים אינן צריכות צניעות כל כך שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם ועמה מועטין ואינן מכסין פניהם וכוחלות ב' עיניהם:

שפשף שבראש קנה של ציידין - מושיבין נסר קטן בראש קנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליה ונדבק בו וצריך ליתן שם הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו:

של יין - למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש:

לסוד - לטוח בקעים שבו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת פ ב (עריכה)

שיער - יפה לטיט: ה"ג טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב:

אצבע קטנה - דרכן לסוד את כל הגוף להאדים:

שהגיעו לפרקן ולא הגיעו - שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר:

טופלות - מושחות:

אנפיקנון - דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש:

ולמה סכין אותו - היינו שמן המור:

טפלה - בסיד:

שקל בה ד' מאות זוזי - שנתייפה וקפצו עליה המהוגנין לה ונתנו (לה) ממון השכר משחיר ומרבה שיער:

כלכול צידעא - טינפל"א (צדע, רקה) וסדין אותה להשכיב השיער:

בת צידעתא - למטה הימנה להסיר שיער דק והוא אנדיפי:

למימרא דשיעורה דר' יהודה נפיש - בתמיה והא קיימא לן גבי גמי דשיעורה דרבי יהודה זוטר ומחמיר בשיעורי שבת:

ומשני נפיש מדר' נחמיה וזוטר מדרבנן - דאמרי לסוד אצבע קטנה:

בחבוט - סיד הנימוח במים הרבה דהוא עשוי לסוד כלכול:

ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד - הנגבל במים ועשוי ביצים ביצים מוטנ"ס (מטונ"ש: גושים) בלע"ז הוא עשוי לסוד אנדיפי ואי ס"ד אנדיפי נמי שיעור הוא כגון בת צידעא:

אידי ואידי - כלכול ואנדיפי תרווייהו בסיד חבוט ונמוח סדין אותו:

אנדיפא - כלי חרס ולו שני דדין אחת למעלה ואחת למטה וכשרוצה למלאותו סותם את הדד התחתון ולשון אנדיפי שתי פיות כדתניא (עירובין דף קד.) מעלין בדיופי ובתוספתא גרס באנדיפי:

אנפרות - הפסד לשום יין בכלי סתום בסיד והיין ממחה הסיד ויוצא:

שנתות - סימנים כלי חרס גדול ויש בו בליטות בליטות כמין אגוזים קטנים עד כאן לסאה עד כאן לסאתים וסדין אותו בסיד כדי שיהיו לבנות ונכרות:

כדתנן - במנחות: שנתות היו בהין:

עד כאן לפר - חצי ההין:

עד כאן לאיל - שלישית ההין:

עד כאן לכבש - רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו' כן לשון מורי הזקן מפי אביו ששמע מר' שמעון ורבותי מפרשים אנדיפא כל הגוף ומתוך שאינו עשוי להשכיב השיער אלא להאדים בעי סיד עב:

אנפרות - שאינו סד בו בתו לאחר שקנאו דחייש שמא תמות כי ברתיה דההוא נכרי:

שנתות - כלומר אבר אבר יטפלנה ואי אפשר בלשון זה ולא נאמר שיטת הש"ס כן להזכיר אבר אבר בלשון שנתות ויצטרך להביא פירוש לפירושו שנתות היו בהין:

אפותא - פדחת שלא במקום שיער ולהאדים:

ערעיתא - צירעה:

באנדיפי - פדחתו:

מן דיליה דא ליה - מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במרכבה:

מתני' אדמה - ארזילי"י (ארזיל"א: חומר, טין) :

מרצופין - שקין העשוין מקליפת עץ גדול שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם:

כחותם האיגרות - שחותמין אותם שלא יקרב איש בהן אלא מי שנשתלחו לו ושיעורא דרבנן זוטר:

כרישא - קפלוט ושיעוריה זוטר משל כרוב:

על מלא כף סיד - בגמרא מפרש כף של סיידין טרואי"ל (טרואיל"א: כף של סיידים) בלע"ז:

מרוסס - סדוק סדקין הרבה כמו והכה הבית הגדול רסיסים (עמוס ו):

ביצה קלה - בגמרא מפרש לה:

גמ' לא יסוד אדם את ביתו בסיד - לאחר חורבן משום אבילות של ירושלים:

תבן או חול - שלא יהא לבן כל צרכו:

טרכסיד - סיד חזק ומתקשה יותר משאם לא עירב בו:

קילקולו זהו תיקונו - דאי לאו דמקלקל ליה ומשחירו לא היה מישתרי הלכך ע"כ הא דקשיא ליה מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה ורבותי מפרשין קילקולו לובן זה תיקונו לענין חוזק ולא נהירא לי דקילקולו זהו תקונו משמע דשם הקלקול מתקנו ולהאי לישנא אין שם הקלקול מתקנו ולמה הוזכר קילקול כאן הכי הוה [ליה] לתרוצי נהי דאשחורי משחיר אחזוקי מחזיק:

קשר עליון - של אמצע היד או קשר תחתון של אמצע האצבע:

טרופה בשמן - שממהרת לבשלה:

דצילצלתא - עוף קטן:

כל שיעורי שבת - באוכלין וכל הוצאתן וקצירתן וטחינתן כגרוגרת:

כגרוגרת - מביצת תרנגולת שהיא ממהרת לבשל ולא כביצה שלימה שעורו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת פא א (עריכה)

מתני' תרווד - כף קולייר (כף (של סכו"ם)) :

חף - קס"ד דפותחת של חף עצמה ושיעורה נפיש מתרווד (הלעז שירידור"א (חף) חסר בדפוסים, ופירושו: מנעול) :

כרכר - עץ יש לאורגין וראשו חד:

כדי לזרוק בבהמה - דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא דרמי ליה אזיל ליה:

גמ' והא קיי"ל דשיעורא דרבנן נפיש - גבי לעשות תלאי:

חפי פותחת - שינים הקבועים בה ולא היא עצמה ועושים אותם מעצם:

חפי פותחת טהורין - דכל זמן שלא חברן בה אינן ראויין לכלום:

טמאין - דכלי עצם ככלי מתכות ופשוטיהן טמאין בהכל שוחטין (חולין דף כה:) ואי משום דמחובר לפותחת וכל המחובר לטהור טהור פותחת יש לה בית קיבול ומקבל מפתח:

ושל גל - ואם הפותחת הזאת אינה של כלים כגון של שידה ומגדל אלא של גל כמו טרוקי גלי כגון דלתות שערי החצר אע"פ שחברן בפותחת הואיל וחבור זה בדלת היא ודלת בנין מחובר לקרקע טהורין:

סכוכית - זכוכית ועל שם שסוכין קרי סכוכית ועל שם שהיא זכה קרי זכוכית:

והוא שמרגשת - הבהמה בצרור זה בהכאתו:

שיעורן בכמה - להתחייב עליהן אי נמי לטלטלן בחצר ולהכניסן לבית הכסא ואידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי דחזי להו מיחייב על הוצאתו:

כזית כאגוז כביצה - שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר רעי הנדבק שם שהגדולה פוחסת ומלכלך סביבותיו:

טורטני - מאזנים יכניס לשם לשקול:

מלא היד - בין שלשתן או אפילו הן ד' וה' ובין כולן מלא היד:

מקורזלות - ביקועו' (ביקודי"ש: חדות, בעלות שפה חדה [הגרסה שבדפוסים, הנראית כמלה עברית, משובשת]) שיהיו ראויות לקינוח:

מותר להכניסם - בתוך ד' אמות או בחצר דלא ליתסר לטלטולינהו:

כאגוז - כל אחת ואחת:

התם מתני' - פלוגתא דאתרוג מתני' היא במסכת סוכה והיא סדורה בפי התלמידים:

והכא ברייתא - ויש הרבה תלמידים שלא שנאוה והוא תולה הידועה בשאינה ידועה:

כך מחלוקת כאן - ולסימנא בעלמא אמרה דלא תשכח לגירסא דברייתא ואם תשכחנה הזכר ממשנתך דאתרוג:

אבל לא הפאייס - כמו שקל פיסת רגב (סנהדרין דף סד.) שקורין גלישט"א (גוש אדמה) דהואיל ומיפרכה לא חזי לקינוח ואסורה לטלטל:

כרשיני בבלייתא - הכי מיקרו משום שבבל ארץ לחה היא והמחרישה מעלה רגבים:

למשמש - הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמרינן לקמן בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח וקא סלקא דעתך דקאמר ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמשים בחול:

ליסתכן - דאמר מר (תמיד פ"א דף כז:) עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן:

ומשני כלאחר יד - האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו שפיר דמי:

אם יש מקום קבוע לבה"כ - שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד:

כהכרע - כשיעור המכריע כאגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה:

מדוכה קטנה - מלאכתה לאיסור אסור לטלטל:

' - ואם יש עליה עד. קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח:

תחתוניות - פיג"ש (פיגי"ש: תאנים (טחורים בצורת תאנים)) :

לולבי גפנים - אותן פיצולין הגדלין בגפן וקורין וודיל"ש (וידילי"ש: קנוקנות [ראה פסחים לט.]) :

מוריגי בהמה - כל בשר שיש בבהמה העשוי כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר כל מקום שאין הבשר חלק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין וכפגימות וכבית הכוסות:

שקינח בו חבירו - אסיד ואחרסית נמי קאי:

התולה - שאינו יושב אלמא קינח בו חברו לא חזי לקינוח ורב ששת אמר לעיל אם יש עליה עד מותר:

לח - לא חזי יבש חזי:

מצד אחד - באותו צד שקינח בו חבירו לא חזי לקינוח אבל בצד שני חזי:

דידיה - שהיה קינוח שעליה שלו:

ונשטשטשו - אותו עד:

מהו - מי בטיל לייחוד דידהו או לא:

אי רשומו ניכר מותר - דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מיבטל ליה מבית הכסא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת פא ב (עריכה)

מהו להעלותם אחריו לגג - אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא:

שדוחה את לא תעשה - דכתיב (דברים כב) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה:

משלפניו - קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו:

לחצות - לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן:

מן האבוס - שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו:

התם אדם קובע לסעודה - והיה לו להכין שם מאתמול:

הכא אדם קובע לבה"כ - בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים:

בשדה ניר - חרישה ראשונה ועומד לזריעה:

משום דוושא - ובשדה חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה (את) החרישה:

משום עשבים - שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים:

מותר לקנח - דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש:

והתולש ממנו - במתכוין חייב דמקום גידולו הוא אע"פ שהוא צרור ואינו עפר:

שקיל מעילאי - ממקום גבשושית:

ושדי לתתאי - למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש:

בבית - שייך בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החרישה:

מדריש לקיש - דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן:

האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ"ב או ט"ו יום לפני ר"ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח ובערב ר"ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר:

שרי לטלטולי - ולא אמרינן תולש הוא:

לצורך - קינוח כבוד הבריות:

חייב משום תולש - דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין (דף סב.) הבא על הכותית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן:

משום סכנה - שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן:

משום כשפים - כדלקמן בשמעתין:

השרת נימין - שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד:

דבר שאין מתכוין הוא - ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין:

לא מיבעיא בחול - שאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור:

אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו - לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור:

קמ"ל - דלא אי משום סכנה אי משום כשפים:

חופף - מחליק שערו:

ומפספס - קרפיר (להפריד (שערות סבוכות), להתיר את הסבך) :

אבל לא סורק - במסרק דודאי משיר שיער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר:

מטרוניתא - נכרית היתה:

אמרה מילתא - דכשפים ואסרתה לארבא ולא זזה ממקומה:

אמרי אינהו מילתא - על ידי שם טהרה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת פב א (עריכה)

דלא מקנחיתו בחספא - שאוכל לעשות לכם כשפים:

ולא קטיל לכו כינא אמנייכו - ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם:

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה - אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה ש"מ כל הני קשה לכשפים: מותיב לי במילי דעלמא מושיבני לפניו בדברי חנם שאינו תורה:

לא ליתיב בהדיא - במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא ויוצאת: ולא ליטרח טפי פדיימבר"א (פרימבר"א: ללחוץ, להתאמץ) בלע"ז:

מקנח בצרור - בשבת אע"פ דלאו בר טלטול הוא בעלמא:

ואינו מקנח בחרס - משום סכנה:

מקנח בחרס - שיש תורת כלי עליה: באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר:

ואינו מקנח בעשבים - שהעשבים לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן:

ואינו מקנח בצרור - דלאו בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים כשהן במחובר ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי' בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהן קשין: שיניו נושרות: שיני הפה מכרכשא:

לחין - אין אור שולט בו:

רוח רעה - ריח הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח דרך פיו:

רוח זוהמא - כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת:

ואינו יכול לפנות - שאין הנקב נפתח:

יסתלק לצדדין - כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק:

טייעא - ישמעאל:

הנכנס לסעודת - קבע. וגנאי הוא לו אם יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות:

י' פעמים - ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו:

ואמרי לה ד' פעמים של י' י' - דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד הזבל לנקביו:

מתני' בין פצים לחברו - כשמסדרין פצימין ועמודים וקורות ועושין סואר של קורות על הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן מתחתיו שלא יתעקם:

זכר לדבר - דחרס חשיב בחתיית אור:

לחשוף - לדלות וחבירו חשפי שובל (ישעיהו מז) חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי לעבור הגשמים ושריעת נהרות:

מגבא - גומא שמים נקבצין בתוכה: גמ' מסתברא שיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש. אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס"ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן:

אמר אביי מתני' - דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה:

שפיר קאמר ר' יוסי - דמדלייט לה בה ש"מ דחזי:

אפילו מידי דלא חשיב - כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור:

פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא

מתני' אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו' - משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה:

במשא - אדם הנושאה:

תזרם כמו דוה וגו' - בעבודה זרה משתעי:

גמ' כותלו סמוך לעבודה זרה - שהיה אותו כותל מחיצה אף לבית עבודה זרה: אסור לבנותו דקמהני לעבודה זרה: