רמב"ם על תמיד ג
ראו גם נוסח המשנה תמיד ג רמבם
תמיד פרק ג[עריכה]
משנה א[עריכה]
כבר נתבאר בשני מכפורים שארבע פייסות היו במקדש. ראשונה מהם היא מה שהקדמנו, מי תורם המזבח החיצון.
וזה הוא הפייס השני, ויהיו יוצאים בפייס הזה שלושה עשר כהנים כל אחד בעבודתו, וזה הוא שהיו עומדין כמין עגולה או במערכה אחת כדי שיהיה להם סדר:
- ומסכימין, שכל מי שיעלה תחילה בגורל שוחט, כמו שזכרנו שם.
- והאיש הסמוך לו זורק, והוא הכהן השני. וכבר נתבאר בשלישי מיומא, שזורק מקבל את הדם.
- והשלישי, מרים דשן המזבח הפנימי, לפי שבו מקטירין הקטרת בכל יום.
- והרביעי, מדשן נרות המנורה, ומוציא האפר מן הפתילות.
- והחמישי, מעלה הראש והרגל לכבש.
- והששי, שתי הידים.
- והשביעי, מעלה העוקץ [והרגל].
- והשמיני, מעלה חזה וגרה.
- והתשיעי, מעלה שתי דפנות.
- והעשירי, מעלה הקרבים.
- ואחד עשר, מעלה סולת של נסכים שקרבים עם התמיד, כמו שנתבאר בתחילת מנחות.
- והשנים עשר, בחביתי כהן גדול.
- והשלושה עשר, מעלה יין של נסך שמנסכין עם התמיד.
ועוד יתבאר בפרק שאחר זה איך מסדרים אלו האברים בידיהם בשעה שמעלין אותם.
ושם בכפורים הקדים זורק לשוחט, ובארו בתלמוד שהטעם בזה מפני ששחיטה כשרה בזרים, כמו שנתבאר בשלישי מזבחים:
משנה ב[עריכה]
שומר עולה אל מקום גבוה, וכשרואה צד המזרח התחיל בו האור אמר בורקי, רוצה לומר התחילו בורקי האור.
ואמר מתיא בן שמואל, שהעונה הוא שיאיר כל המזרח, לא שיתחיל האור בנקודה ממנו. ולפיכך אומרים לו העומדים בקרקע העזרה, הגיע האור לפי ראות עיניך עד חברון, אמר להם הין, ואז שוחטין התמיד. ואומרים עד חברון להתברך בזכר חברון, מפני כבוד הקבורים שם עליהם השלום, וכן אמרו "כדי להזכיר זכות ישני חברון".
וכבר הקדמנו הלכה זו בשלישי מכפורים, ושם בארנו שהלכה כרבי מתיא בן שמואל:
משנה ג[עריכה]
כבר זכרנו לך בתחילת מסכתא זו, מה שאמר "בית המוקד, בית גדול היה", ושם היו אלו הארבע לשכות, שבאחת מהן היתה אש בוערת והיא הנקראת "מדורה" בתחילת המסכתא, ולפיכך נקרא הבית כולו בית המוקד.
וכשנצייר כל המקדש, יתבאר לך סדר לשכות אלו איך היו מן העזרה:
משנה ד[עריכה]
מניין זה אפשר שהוא כנגד מה שצריכין (לכלים) לעבודת היום מן הכלים. ובגמר חגיגה ירושלמי אמרו "כנגד תשעים ושלש אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי".
והשקו את התמיד - שהיו משקין את התמיד מים קודם שחיטתו, לפי שזה ממהר להפשיטו, כמו שנתבאר בביצה.
והיו משקין אותו בכוס של זהב להראות עשירות, ויכולת "אין עניות במקום עשירות".
מבקרין - מפשפשין, כדי שלא יהא בו מום:
משנה ה[עריכה]
עמודים ננסים - עמודים קצרים.
ורביעית של ארז - אדנים של ארז, רוצה לומר עצים עגולות ותחתיהם עבות.
ואונקליות של ברזל - מזלג של ברזל.
וכבר נתבאר בששי משקלים, שהיו בבית המטבחים (שלוש) [שמונה] שולחנות של שיש שעליהם מדיחים הקרביים. מפני מה עשו אותם של שיש ולא עשו אותם של זהב, הואיל והעיקר בידינו בכל מלאכת המקדש כמו שזכרתי פעמים להראות יכולת "אין עניות במקום עשירות", לפי שהזהב מפסיד הבשר ומעפשו, והשיש מקררו ומרחיקו מן העיפוש, וכן אמרו בטעם זה "מפני שמרתיח ומסריח את הקרבן":
משנה ו[עריכה]
סדר המאמר הזה כך הוא, הטני דומה לתרקב ושל זהב היה, וכן הכוז דומה לקיתון גדול ושל זהב' היה.
לאמת שחי - שם מקום, שתחת אצילי של יד נקרא "שחי".
והיו בפתח זה שהיה רוצה לפתוח שני מנעולים:
- אחד בתחתית הפתח, כדי שלא יהיה נוח לפתוח עד שיושיט אדם ידו מן המקום שהוא עומד שם, ומושך אמת זרועו עד סוף האציל, והוא מה שנאמר אחד יורד לאמת השחי.
- והאחד פותח אותו כנגד ידו והוא עומד, ואין צריך להרים ידיו למעלה ולא להושיטם למטה, והוא מה שנאמר ואחד פותח בו כיון, שרוצה לומר כנגדו.
אחר כך התחיל לזכור איזה פתח היו בו שני המנעולים האלו, [ואמר]:
משנה ז[עריכה]
דע שפתח ההיכל הוא הנקרא שער הגדול, והיה על שני צדדיו שני פתחים קטנים, אחד בצפון והוא הפתח שיש בו שני מנעולים כמו שזכרנו, כשיפתחנו נכנס בו בחלל שיש בין שני כותלים והוא הנקרא תא, כמו שיתבאר במידות.
אחר כך נכנס באותו חלל עד הפתח שהוא נכנס ממנו להיכל כמו שנצייר במידות, וכשהוא נכנס להיכל פותח השער הגדול לשחיטת התמיד:
משנה ח[עריכה]
כבר נתבאר בגמר ערכין שהמגרפה הזאת הנזכרת, היא מכלי הניגון, אמרו "מגרפה היתה במקדש, ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מוציא מיני זמר", אפשר שנקרא מגרפה לפי שצורתה היתה כן.
וגביני כרוז - היה מכריז קודם עלות השחר ואומר "עמדו הכהנים על עבודתכם, ולוים בדוכנכם", ולזה רמז בפרק ראשון שאמר קריאת הגבר כמו שנתבאר בגמר יומא.
ושם נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה גבוה יורד בגלגל, והוא מה שאמר "מאי מוכני, גלגלא דהוו משקעי ליה", והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא.
ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום, וכמו שנתבאר בסוף סוכה:
משנה ט[עריכה]
כבר נתבאר בגמר יומא, ש"הטבת נרות" הוא נקור הנרות, והדלקת מה שכבה מהם, וחילוף הפתילות. ולא היה זה לשבעת הנרות בזמן אחד, אבל כך הסדר, שיטיב חמש נרות ואחר כך מתעסק לעבודה אחרת, ואחר כך חוזר ומטיב השתי נרות הנשארים. ונחלקו בסיבת זה, יש מי שאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה, רוצה לומר לתת זמן ידוע לאותה עבודה עד שיהא לה קול, ויש מי שנתן טעם לזה ממה שנאמר "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה"(שמות ל, ז), חלקו לשנים.
והנני מצייר לך כאן צורת סדר השבעה נרות איך היו בין "המערב ובין המזרח) [הצפון לדרום], ואכתוב אות על כל נר כדי שיהא ניכר במהרה בשעת הפירוש. וזו היא צורתם:
ופיות כל הנרות לצד מערב זה לאחורי זה כמו שהוא מצוייר, והוא נר שכתוב עליו א' והוא נר מערבי שלא כבה זמן הרבה כמו שהוא מפורסם, ואל הסדר הזה נתכוין הכתוב כשאמר "אל מול פני המנורה יאירו"(במדבר ח, ב), רוצה לומר שיהיו פיות כל הנרות לנוכח קדשי הקדשים. ולפיכך אמר, כשהוא נכנס להיטיב הנרות אם מוצא שתי נרות שכתוב עליהם ו' ז' דולקות, מניחם ויטיב חמש הנרות כמו שאמרנו, אחר כך עושה איזה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב השתי נרות שהניח. אם מצא אותם מכובות, יש לו להיטיב החמש נרות שכתוב עליהם ו' ז' ה' ד' ג' ומניח השנים המערביים שכתוב עליהם א' ב' עד שעושה העבודה שהוא עושה, וחוזר ומטיבם, והוא מה שאמר ואחר כך מדשן את השאר.
וכבר בארנו בשלישי ממנחות שגובה המנורה שמונה עשר טפחים, לפיכך תהא כגובה האדם בשווה, וצריך להגביה עצמו מן הארץ כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם כמו שזכר:
משנה תמיד, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב