רמב"ם על פסחים ו

<< · רמב"ם · על פסחים · ו · >>

פסחים פרק ו

• ראו גם: נוסח המשנה פסחים ו רמבם

משנה א

אמר השם יתברך בקרבן תמיד "במועדו"(במדבר כח, ב), וכמו שהיה תמיד קרב בשבת כמו שכתב בפרק "על עולת התמיד יעשה ונסכו"(במדבר כח, י), כמו כן קרבן פסח היה קרב בשבת.

ומחוי קרביו - פירוש שיוציאו ממנו הרעי.

ומה שאסר חתיכת יבלתו - הוא שיחתוך אותה בכלי אם יש שם יבלת, אבל ביד מותר לחתכה בשבת כאשר נתבאר בסוף עירובין.

הרכבתו והבאתו - הוא מלאכה לפי שהוא משאוי לדעת חכמים, אבל לדעת בן בתירא אינו משוי כאשר נתבאר מדעתו בפרק הרביעי מזו המסכתא.

והבאתו מחוץ לתחום - גם כן אסור מדאורייתא אצל רבי עקיבא שהוא סובר איסור תחומין דאורייתא. ורבי אליעזר סובר איסור תחומין דרבנן והחי נושא את עצמו ואפילו בהמה כבן בתירא, ולפיכך היו אלו הדברים לפי סברתו כולן משום שבות בלבד:

משנה ב

רבי יהושע סובר, שמחת יום טוב מצוה, ואנו נבטל שמחת יום טוב כשיהיה באותה שמחה דבר שיהיה אסור משום שבות, כגון הניגון בתופים ובמחולות ובכנורות ובצלצלים, שכל זה אסור ביום טוב אף על פי שהיא מצוה אצלו, ולפיכך היה נכון אצלו להשיב ולומר יום טוב יוכיח.

ורצה באמרו הזיה - הזאת מי חטאת המחויבת לטמא מת בשלישי ושביעי, כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו, וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו, וישאר טמא ולא יקריב קרבן פסח.

ורבי אליעזר סובר, שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו קרבן פסח, כי אם ישאר למחרתו שהוא יום ארבעה עשר והוזה עליו וטבל, אסור להקריב פסח כמו שיתבאר.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה ג

חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה, ולפיכך אם היה ארבעה עשר יום שבת, או אם יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים, או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה, אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר:

משנה ד

יודיעך בזו ההלכה, כי חגיגת ארבעה עשר אף על פי שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה, דינה ודין חגיגה שווה, ואין ביניהם הפרש לא במין הקרבן ולא בזמן האכילה.

ועוד יתבארו הדינים המחויבים בחגיגה במסכת חגיגה:

משנה ה

מה שאמר רבי יהושע, אם אמרת בפסח ששינוהו לדבר האסור, רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהן בשבת. וידוע כי השלמים ושאר קרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת, וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שינה שמן לדבר מותר, כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת.

ומאמר רבי אליעזר, אימורי צבור יוכיחו, עניינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן, אבל מי ששחט פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת, אף על פי ששינהו לדבר המותר.

ולא חלק רבי יהושע בזה, כאשר בארנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת, ולא חלק רבי יהושע בזה.

ופירוש קצבה - דבר קצוב, כי התמידים והמוספין שהן קרבנות צבור אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהם, ולפי שהם ידועים במניין ואין רשות לכל אדם להקריבן, יהיה השוחט לשמן חייב.

והלכה כרבי יהושע:

משנה ו

כבר בארנו בפרק החמישי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר, לפיכך כששחטו בשבת למולים ולערלים פטור. אבל כששחטו בשבת לפסולים שהפסח פסול, בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה.

וכמו כן כשנמצא בעל מום, לפי שהיה לו לבקרו ואחר כך ישחטנו בשבת.

וכמו כן כשנמצא בו טריפה גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהן, אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד לאחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן, פטור.

ועניין אמרו פטור בכל זה המאמר, רוצה לומר שהוא פטור מהבאת חטאת:

משנה פסחים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב