רמב"ם על עירובין א

רמב"ם · על עירובין · א · >>

עירובין פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה עירובין א רמבם

משנה א

רבי יהודה אומר, כי שער היכלי המלכים אולי הם גבוהות יותר מעשרים אמה, ולפיכך נוכל לעשות בפתח המבוי עירוב כאשר יתבאר לפנים, ואפילו היה גבוה יותר מעשרים כל מה שיהיה.

ותנא קמא אומר, כי כשיהיה גובה הקורה העומדת על ראש המבוי יותר מעשרים אמה אינה ניכרת ולא יביטו אליה, ולפיכך אמר אם יש בקורה הנתונה בין כותלי המבוי פתוחים ומשכיות, כמו אותן שאנו קוראין אותן בערבי "מקרבץ" והם שקורין אותן החכמים "אמלתרא", לא יצטרך למעט ואפילו יהיה גובה הקורה המפותחת יותר מעשרים אמה, לפי שבני אדם כולם יביטו אליה לרוב חשיבותה ויתאמת ההיכר.

וכמו כן אם יש לה צורת פתח, אין צריך למעט ואפילו היה גבוה יותר מעשרים אמה. ו"צורת פתח" הוא שני עמודים בגובה ושלישי ברוחב נטוי על ראשיהם מלמעלה, והוא אמרם "קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן". וכשנצטרך לצורת פתח אינה אלא זו בלבד, לא בעירובין ולא בסוכה. וחייב אתה לדעת כי המבוי לא יהיה גבהו פחות מעשרה טפחים בשום פנים, ולא יותר מעשרים אמה, אלא באחד מאלו התנאים והם, שיהיה לו צורת פתח או "אמלתרא". ולפיכך אם יש גובה קנה מכאן וקנה מכאן עשרה טפחים, לא נצטרך שיהיה קנה על גביהן נוגע בהן, אלא אפילו נתרחק מהן יותר משלושה טפחים נחשוב אותו צורת פתח.

ודע כי כל אמה הנזכרת בעירובין וסוכה וכלאים היא אמה בינונית, רוצה לומר בת ששה טפחים. וכל מה שנצטרך למוד איזה רוחק שיהיה באחד מאלו השלשה מקומות נתכוין בו לחומרא, והוא כי אתה תמוד בטפח מצומצם אם יהיה בו חומרא, כמו גובה סוכה וגובה המבוי אם יש בהם יותר מעשרים אמה יהיו פסולין, וכמו כן תמוד בטפח שאינו מצומצם אם יש בו חומרא, כמו עשרה טפחים של גובה מבוי וגובה סוכה, ושש עשרה אמה של קרחת הכרם ושתים עשרה אמה של מחול הכרם שקדם באורם במסכת כלאים, וכל הדומה לזה.

ועניין "מצומצם" - שיהיו אצבעות ידיך מקובצות קצתם על קצתם מהודקות בשעת מדידת הששה טפחים ושתהדק האצבעות כל מה שתוכל, ושאינו מצומצם הוא הפך זה, והוא שתניח אצבעותיך קרובות זו לזו ולא יהיו מקובצות אלא מרווחות שיכנס האויר ביניהם. ושמור זה העיקר ואל תטריחני לשנותו בכל מקום.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ב

המחלוקת שיש בין תנא קמא ורבי עקיבא, שהאחד סובר כי המבוי שיש ברוחבו פחות מארבעה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה, והשני סובר שהוא צריך, ולא נתבאר בתלמוד איזה מהם סובר אחת הסברות.

והעיקרים שאתה צריך לזכור כי המבוי הניתר בלחי וקורה, על דעת בית הלל הוא שיהיה אורכו יותר מרוחבו אפילו מעט. וכשהוא מרובע, רוצה לומר אורכו כרוחבו, הוא צריך לחי יועמד בצדו יהיה ברוחבו ארבעה טפחים, או לחי מכאן ולחי מכאן ויהיה רוחבם איזה שיעור שיהיה, כדין חצר שהיא צריכה פס ארבעה או שני פסין במשהו ואז יהיה מותר להשתמש בו. וכן כשיהיה בית אורכו יותר מרוחבו דינו כדין מבוי, ולחי או קורה בלבד יספיק לו ומותר לטלטל בתוכו בכולו.

ועניין הכשר מבוי - הכנתו והזמנתו להשתמש בו אחר עשיית העירוב, כאשר יתבאר באמרם "הכשר אוכלין" שעניינו הכנתם והזמנתם לטומאה.

ודע כי המבואות שאינן מפולשין הם כרמלית כשהמבוי פתוח לרשות הרבים, כאשר בארנו בתחלת שבת.

ואם עשה קורה לזה המבוי, והוא עץ גבוה מן הכותל בגובה הנזכר, ועוד יתבאר שיעור רוחב אותה הקורה, ראוי לעשות בו העירוב, והוא כרמלית לעניין זריקה, רוצה לומר כי מי שזרק מרשות הרבים עליו אינו חייב כרת.

ואם עשה לו לחי יהיה רשות היחיד והזורק לתוכו חייב, כי העיקר אצלנו "קורה משום היכר, לחי משום מחיצה".

ואין הלכה כרבי אליעזר.

וזה התלמיד הנזכר בכאן הוא רבי מאיר.

ועל שתי הדעות, רוצה לומר דברי רבי עקיבא או רבי מאיר, הלכה כבית הלל:

משנה ג

לבנה - ידוע, והיא מרובעת בשלושה טפחים על שלושה טפחים.

ואמרו דיה לקורה שתהא רחבה טפח - הוא השלמה למה שחסר, כי לפי שצריכה שתהיה ברוחב אריח והוא טפח ומחצה, השלים זה המאמר ואמר דיה לקורה שתהיה רחבה טפח.

ואחר כן הראה טעם זו ההשלמה ואמר כדי לקבל אריח לארכו, רוצה לומר אפילו אין רחבה אלא טפח, ואפשר שיתקיים עליה אריח שיהיה על אורך הקורה:

משנה ד

בריאה לקבל אריח - שתהיה חזקה לסבול כובד האריח ולא תשבר.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ה

יש לך לדעת, כי יחוס אלכסון העגולה אל המסבב אותה, בלי ידוע ואי אפשר לדבר בו לעולם באמת. וחסרון זו ההשגה אינה מאתנו כמחשבת הכת הנקראת "גהליה", אבל הוא בטבעו זה הדבר בלי ידוע ואין במציאותו שיושג.

אבל יוודע זה בקרוב, וכבר חיברו חכמי התשבורת לזה חיבורים לידע יחוס האלכסון אל המסבב בקרוב. ודרך המופת בזה הקרוב אשר עליו סומכין חכמי החכמות הלימודיות, הוא יחוס האחד לשלשה ושביעית, וכל עגולה שיהיה באלכסון שלה אמה יהיה בהיקפה שלוש אמות ושביעית בקרוב. ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקרוב, לקחו הם בחשבון הגדול ואמרו כל שיש בהיקפו שלושה טפחים יש בו רוחב טפח, וסמכו על זה במה שהוצרכו אליו מן המדידה בתורה:

משנה ו

השיעור בזה המאמר לחיים, שנחלקו בהן רבי אליעזר וחכמים, שהאחד אומר לחי אחד והאחד אומר לחיים, ושניהם מודים כי רוחבן ועבין כל שהוא.

וכבר ביארנו כי אין הלכה כרבי אליעזר שאמר הכשר מבוי לחיים, וכמו כן אין הלכה כרבי יוסי.

ואמרו גבהו עשרה טפחים - לפי שהוא הגבוה הפחות שיש למבוי כמו שזכרנו, ואפילו יהיה גובה המבוי עשרים אמה, ועשה לחי בגבהו עשרה טפחים דיו:

משנה ז

גולל - הוא כסוי הקבר, כל הנוגע בו יטמא שבעת ימים. וזהו מה שאמרה תורה "וכל אשר יגע על פני השדה, בחלל חרב או במת, או בעצם אדם או בקבר"(במדבר יט, טז), ועוד יתבאר זה בתכלית הביאור במקומו במסכת אהלות.

ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי מאיר, ולא כרבי יוסי הגלילי:

משנה ח

תרגום "ארחת ישמעאלים"(בראשית לז, כה), "שיירת ערבאי".

וכשהוא פרוץ מרובה על העומד, בכל התורה אינה מחיצה.

וכשהוא פרוץ כעומד, הוא מחיצה ומותר לטלטל בכולה.

אלא אם יש בכל אותו הפרוץ פרצה רחבה יתר על עשר אמות כאשר ביאר, אינה מחיצה אפילו העומד מרובה.

אבל אם יש שם צורת פתח, הרי היא מחיצה אפילו יהיה רוחב הפרצה יותר מעשר אמות.

וזכור אלו העיקרים תמיד:

משנה ט

זה מבואר, כי שיעור מחיצה עשרה טפחים.

והעיקר אצלנו "כל פחות משלושה כלבוד דמי", וזה מכלל הדברים שהם הלכה למשה מסיני.

ולפיכך צריך שיהיה בעובי החבלים יותר על טפח, להשלים השלשה שיעורים החסרים בין חבל לחבל, כדי שיהיה ביניהן פחות משלושה:

משנה י

הזכיר במה שקדם מחיצה של ערב בלי שתי והוא אמרם "מקיפין בחבלים", וזכר בכאן מחיצה של שתי בלי ערב והוא מקיפין בקנים.

ואחר כן אמר רבי יהודה, כי לא התירוה אלא לשיירה והוא שיהיו יתר על שנים.

ותנא קמא אמר, כי אין הפרש בין שיירה ויחיד, כל הצריך לעשות מחיצה בשיירה דיו שתי או ערב, כמו מקיפין בקנים או בחבלים.

וחכמים שאומרים אחד משני דברים, אומרים כי אפילו יחיד במדינה דיו אחד משני הדברים באיזה מקום שתהיה המחיצה.

וממה שאתה חייב לדעת, כי כששבת אדם אחד או שנים במדבר ועשו מחיצה כאשר זכרנו, כי מתנאי המחיצה שלא יהיה בה יותר מבית סאתים, והוא מקום שיש במידתו בעת השבור חמשת אלפים אמות באיזה תבנית שיהיה, והוא שיעור מידת חצר המשכן שהיה אורכו מאה ורוחבו חמשים.

ואם היו שלושה או יותר הם שיירה, ויכולין לעשות מחיצה כשיעור הצריך להם ולכליהם ותשמישם ואפילו אם יהיה במידות המקום מילין הרבה, ובתנאי שלא ישאר מן המקום שהקיפו בו המחיצה מקום פנוי ויהיה בשבורו בית סאתים.

וזה המחנה הנזכר בכאן, אפילו למלחמת הרשות וכל שכן למלחמת מצוה, ואנו מקילין עליהם לפי שהם מתעסקין בכבוש ארצות האויבים.

מביאין עצים מכל מקום - אפילו כרתו אותן בעליהן ועשו אותן חבילות, אין עליהם עוון גזל.

ופטורין מרחיצת ידים - הוא שהם יכולין לאכול בלא נטילת ידיים קודם האכילה, ואין מטריחין עליהם לבקש מים, אבל אחר האכילה ירחצו ידיהם בהכרח, לפי שהיא סכנה מפני שהמלח שלהם מזיק לעינים. והיה מנהגם לטבול במלח בעת האכילה, ולכן ניחוש שמא יגע בידו על עיניו ויזיקם, וזהו טעם נטילת ידיים אחר האכילה, וקראו אותם "מים אחרונים".

ומדמאי - עניינו שהיו רשאין לאכול דמאי, והוא דבר שלא הוציאו ממנו החוקים שהוא חייב להוציאם כגון תרומת מעשר ומעשר שני, וכבר ביארנו דמאי ומשפטיו במסכת דמאי.

ומלערב - עניינו שהן רשאין להשתמש במחנותם מאוהל אל אוהל, ופטורין מלעשות עירוב בין האוהלים שהם כמו חצירות, אבל עירובי תחומין חייבין בהם, ועוד יתבארו עירובי תחומין במקומם מזאת המסכתא.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי.

והלכה כחכמים:

משנה עירובין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב