רמב"ם על מנחות ו
ראו גם נוסח המשנה מנחות ו רמבם
מנחות פרק ו[עריכה]
משנה א[עריכה]
אמר רחמנא בכלל המנחות "תורת המנחה"(ויקרא ו, ז) וגו', ואמר "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו"(ויקרא ו, ט).
וכבר ידעת מה שנאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל"(ויקרא ו, טז). ואמר רבי שמעון שמנחת כהן חוטא אף על פי שהיא נשרפת כולה, הואיל והיא מנחת כהן שהיא גם כן נקמצת, מפני שהיא מנחת חוטא.
וחכמים אומרים, כל מנחה ששיריה נאכלין נקמצת, ושאין שיריה נאכלין אינה נקמצת.
והלכה כחכמים:
משנה ב[עריכה]
מה שאמר בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים, שהוא מורה על שיש שם דבר אחר יפה בו כח המזבח, מפני שזה התוספת רומז אל הנסכים שהם למזבח, רוצה לומר לשיתין, והם השני נקבים שיש במזבח כמו שנתבאר במידות. ואין יוצקים על האש כדי שלא יאבדו ולא יגיע למזבח מהן שום חלק.
וכן אמר ובזה יפה כח הכהנים, רומז אל שתי הלחם הבאים בפני עצמן, שהן נאכלים ואינן נשרפים, כמו שבארנו ברביעי מהמסכת הזאת:
משנה ג[עריכה]
הנעשות בכלי - רוצה לומר במחבת ובמרחשת, אבל מאפה תנור שהן חלות או רקיקים כמו שבארנו אין צריך ליתן עליה שמן שלוש פעמים.
ונאמר במקצת המנחות "סלת בשמן תעשה"(ויקרא ב, ז), וזה ראיה על שנותנין השמן בכלי ואין מבשלין בו המנחה.
ומה שנאמר במקצתם "בלולה בשמן"(ויקרא ב, ד), ראיה שהן צריכות לבלול בשמן, "ויצק עליה שמן"(ויקרא ב, א), ראיה על רבוי השמן עליה ביציקה, לפיכך נתחייבנו בכל הנעשות בכלי באלו השלושה דברים.
ויהיה סדר עשייתה:
- שנותנים השמן בכלי מכלי שרת, ואין חייב שיהיה הכלי שנותנין בו שמן הוא הכלי שמבשלין בו הכרח.
- ואחר כך נותנים הסלת על אותו השמן, ואחר כך יוצקין שמן פעם שנייה ובוללים הסלת בו, וזו היא הבלילה.
- ואחר כך לשין אותה, ואופים אותה, ופותתים אותה בכלי מכלי המקדש, ויוצקים עליה שמן פעם שלישית, וזו היא היציקה.
- וקומץ ומקטיר כמו שזכרנו, ואוכלים הנותר כמו שאמרנו.
ואם היתה מנחת מאפה תנור והיתה חלות, בוללין החלות עצמן בשמן אחר אפייתן, וזו היא דעת רבי.
וחכמים אומרים, שהוא בולל הסולת שלשין אותו ועושים ממנו החלות, שנאמר "חלות מצות בלולות בשמן"(ויקרא ב, ד) וגו'. ואם היו רקיקין, מושח כל רקיק מהן במשיחת שמן כמין כף יונית שהיא כן C. והנותר מן הלוג, לפי שלוג שמן חייב לכל עשרון מן המנחות כמו שבארנו למעלה, אוכלין הכהנים כמו שיירי המנחה. ומנחת הסולת היא גם כן טעונה שלושה מתנות, ולא אמר "כל המנחות הנעשות בכלי" אלא למיעוטי מנחת מאפה תנור כמו שבארנו.
והלכה כחכמים:
משנה ד[עריכה]
אמר רחמנא "פתות אותה פתים"(ויקרא ב, ו), ואמרו "אותה פתים, ולא פיתיה פתיתין", רוצה לומר שאינו מפליג בפתיתה רק לא יהו פחות מכזית, ואותה הפתיתה שהיא כזית כופל אותה עם ארבע ואינו מבדיל כדי שלא יהו פיתיה פתיתין.
ומה שאמר מנחת כהן משיח לא היה מכפלה - רוצה לומר לא יסדר פתיתיה מהן עם ארבע, אלא כופל אותה עם שנים.
ומה שאמר הנעשות - להוציא שתי הלחם ולחם הפנים שאין פותתין אותן, אבל שאר המנחות פותתין אותן.
ואין הלכה כרבי שמעון:
משנה ה[עריכה]
שיפה - הוא גזור מן "ישופך ראש"(בראשית ג, טו), ועניינו שיכו החיטה בידים בכוח עד שמעביר מעליה העפר.
ובעיטה - שדורסים אותה ברגל עד שהיא נשברת.
ורבי יוסי אומר, שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה, רוצה לומר שמקטפים אותם ביד דרך בעיטה, והשיפה תהיה בחיטה ובעיסה גם כן בסדר הזה.
וסיבת היות מניין חלות המנחות כולן עשרה עשרה, למדנו זה מן התורה כמו שיתבאר בפרק שאחרי זה.
אבל לחם הפנים עליו כתוב שתים עשרה חלות, ונאמר בו "כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה', חק עולם"(ויקרא כד, ט). ונאמר בחביתי כהן גדול "חק עולם לה' כליל תקטר"(ויקרא ו, טו), ואמרו "אתיא חוקה חוקה", לפיכך יהיו חביתי כהן גדול שנים עשר חלות, מקריבין מהן שש בבקר ושש בין הערבים.
ורבי מאיר למד כל המנחות מלחם הפנים, ונשארה התודה עשרה כמו שנתבאר בה כבר וכמו שנבאר עוד. וכן הנזירות לפי שהם לחם כמו השלמים, וכמו התודה כפי מה שזכרנו ברביעי מזבחים.
ואין הלכה כרבי יוסי, והלכה כרבי יהודה:
משנה ו[עריכה]
כבר ביארנו בתחילת המסכתא הזאת שהעשרון הוא העומר, והוא עשירית האיפה, וביארנו שיעורו ושיעור הלוג.
ושיעור האיפה שלוש סאין, וסאה עשרים וארבע לוגין.
והוא אומר שיקח שלשה סאים שעורין ויטחון אותן, ולא יפסוק מלנפות אותו הקמח פעמים רבות עד שישאר ממנו עשרון.
וסיבת זה לפי שהם שעורים חדשים ומקרוב נקצרו, שבלילה שקצרו אותן טוחנים אותן כמו שבארנו במסכת הזאת, לפיכך יש בו מעט סולת וקמח, ולא יהיה עשרון מובחר בפחות מהשיעור הזה, והראיה על שהוא כן שנאמר "ראשית קצירכם"(ויקרא כג, י). ודע שהשעורים מתבשלים קודם החיטה.
אבל שתי הלחם לפי שהוא מן החיטה יש בו סולת יותר, אלא שהוא גם כן חטה חדשה מן החיטה המתבשלת בראשונה, כמו שביאר הכתוב ואמר "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים"(שמות לד, כב), לפיכך מוציא שתי עשרונות משלש סאין.
אבל לחם הפנים שהוא מחיטה שנקצרה זה ימים, והיא יבשה כל צורכה, ויש בה סולת הרבה בלי ספק, ומוציאין ממנה עשרון מסאה. ודבר תורה בלחם הפנים "שנים עשר חלות"(ויקרא כד, ה) וגו':
משנה ז[עריכה]
שם נפה - ידוע.
ואלו השלוש עשרה נפות, היתה כל אחת דקה מחבירתה על הסדר.
ודע שאם לא הפליג בניפוי, או שלא הוציא עומר משלוש סאין, או עשרון מסאה כמו שאמרנו בהלכה שלפני זו, לא פסל, ואין כל אלו אלא למצווה.
ואין הלכה כרבי שמעון שאומר שאפילו לכתחילה אין בזה קצבה ידועה, ואפילו למצווה אין להם קצבה:
משנה מנחות, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב